לבית האבות יש כבר שם חדש - דיור מוגן. קשישים רבים בישראל נאלצים בסופו של דבר לעזוב את הבית בו חיו במשך שנים, בית אשר גידלו בו ילדים וטיפלו בנכדים, לטובת מקום אחר, בו ירגישו ביחד עם אנשים נוספים בני גילים כשווים אל שווים. השאלה הבוערת היא: במה לבחור? והאם שם יצליחו להרגיש כמו בבית?
סמי ושושנה רואר כבר ארזו את מיטלטליהם לבית המוגן. "אמרתי לה: מה, אני אראה כל ערב זקנים מסתובבים עם עגלות ועם מקלות? זה לא בשבילי", אומר סמי. בני הזוג רואר כבר הגיעו לגיל 85, אך הם עדיין עובדים בחנות שלהם יום יום מהבוקר ועד הערב. השניים חסכו כל חייהם וכעת הם משכירים את הדירה הקודמת עם כל הזיכרונות ומכניסים את הכל לתוך קופסאות הקרטון הגדולות.
בשליש האחרון של החיים חולקות רבקה פלדמן ושמחה לוי חדר משותף. בבית האבות של משרד הרווחה משלמים פחות ומקבלים הרבה פחות מדיור מוגן. "היחסים עם השותפה הם כמו בעל ואישה, פעם למעלה ופעם למטה, אבל באופן כללי אנחנו מסתדרות היטב" , מספרת אחת השותפות.
ההבדלים בין הדיור המוגן הפרטי לבית אבות רגיל
בשנים האחרונות אנחנו שומעים פחות את המונח 'בית אבות' ויותר את המינוח 'דיור מוגן פרטי'. מה ההבדל אם כן? בעיקר המחיר. בבית האבות הסטנדרטי אפשר לקבל חדר, ברוב המקרים עם שותף תמורת 6,000-8,000 שקלים כאשר במצב כלכלי קשה המדינה היא זו שמסבסדת חלק מהשכירות.
בדיור המוגן - התמונה אחרת לגמרי. השכירות החודשית שם יכולה להגיע לכדי 15,000 שקלים בחודש, מה שאומר שרוב הקשישים שמגיעים לשם צריכים לרוב למכור את נכסיהם או במילים פחות עדינות, "למחוק את הירושה".
יחידות הדיור במקום מאובזרות ועצמאיות והפיקדון שתצטרכו לתת מגיע למיליון שקלים. "הפחד הוא שיום אחד לא יהיה לך איך לממן את זה אחרי שכבר מכרת את הבית שלך", משתפת אותנו שמחה בהתלבטויותיה.
הכתבה הראשונה בסדרה: שליש מהקשישים בישראל מוותרים על תרופות ומזון