כמדי שנה ביום הזיכרון לשואה ולגבורה מדינה שלמה מרכינה את ראשה לזכר ששת מיליוני היהודים שנרצחו על ידי הנאצים. לצד המעמד הממלכתי, היום הזה מעמיד הורים רבים בדילמה לא פשוטה: איך, אם בכלל, לחשוף ילדים קטנים לסיפורי הזוועות ולהכין אותם לרגע שבו תישמע צפירת הזיכרון? רוני מדמון, פסיכולוג חינוכי וקליני במרכז להורות ומשפחה במכללת סמינר הקיבוצים, מציע להורים: קחו את האחריות עליכם - וחשפו את ילדיכם למידע. כך תעשו זאת נכון.
לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים – הצטרפו לפייסבוק שלנו
ראשית יש לזכור שגם כך הילדים בארץ חשופים לנושא הכואב של השואה, אם דרך מסגרות החינוך ואם דרך אמצעי התקשורת. חלק מההורים סומכים על אותם "סוכנים חברתיים" שיעשו את המלאכה הקשה עבורם, אך מדמון דווקא ממליץ ליצור עם הילדים שיחה יזומה בנושא, כדי להגדיל את הסיכוי שהחשיפה תהיה מבוקרת ומותאמת ליכולת הקליטה שלהם ככל האפשר.
עצם השיח על השואה עם ילדים יכול להעיר אצלם פחדים מתוך המפגש עם המוות והסופיות. במובן הזה, חשוב שהתוצאה של השיחה תהיה "זריעת" ידע על השואה - אך במקביל גם ויסות רב ככל האפשר של החרדה שהנושא עלול לעורר.
צריך להבין מי עומד מולנו
כדי ליזום ולנהל שיחה טובה, כזו שתצליח ליידע את הילד אך במקביל לווסת אצלו את החרדה, חשוב קודם כל להבין מי עומד לפנינו. כלומר, מיהו הילד שעמו אנחנו מדברים, מה גילו, מה יכולותיו השפתיות, כיצד הוא מתמודד בדרך כלל עם רגשות לא נעימים (כמו פחד או עצב שיכולים לעלות מנושא השואה) ובנוסף, מה הוא כבר יודע על הנושא.
לילדים בני 4-3 מומלץ לספר שמחר בבוקר, כשהם יהיו בגן, הם ישמעו צפירה. חשוב לספר להם וליידע אותם מראש כדי שלא ייבהלו. אפשר להוסיף בשיחה שהצפירה הזאת מסמנת לכולנו לעצור ולחשוב. בשלב זה אפשר בדרך כלל לעצור, ואין צורך בהעמסת ידע נוסף.
ככל שהילדים גדולים יותר כך גם אפשר להוסיף שביום הזה אנחנו רוצים לזכור את האסון הגדול שקרה לעם שלנו - אסון שקרה מזמן. חשוב לבדוק שהם הבינו את מה שאמרנו ואת העובדה שהשואה הסתיימה. לא כולם יודעים מה הוא אסון ונכון לוודא שמה שאמרנו נקלט, באופן נכון כפי שתכננו. אם הם שואלים מהו אותו אסון אפשר לספר שמישהו רצה להרוג יהודים. אפשר להזכיר להם את המן הרשע ולהסביר שזה משהו דומה. בשלב זה אין צורך לספר להם על הגרמנים או על הנאצים.
חציית גבולות
יום השואה מהווה עבורנו גם הזדמנות לתקן עיוותים אפשריים שכבר נוצרו, כמו למשל הכללות ("כולם רוצים להרוג את היהודים") שעלולות לייצר חרדה מיותרת בקרבם. חציית גבולות משמעותה גם שיתוף הילד בידע שלנו על השואה, אך במידה הנכונה. החשיפה צריכה להיות הדרגתית ומותאמת ליכולת העיכול של הילד, כך שהמידע יהווה למידה חיובית.
מיקוד
חשוב לזכור שהשיחה על השואה היא רק החוליה הראשונה בשרשרת של למידה בקרב הילדים ואין צורך למסור את כל המידע בשלב זה. ילדים צעירים צריכים לשמוע שאנחנו זוכרים את היהודים שנספו ועכשיו אנחנו חזקים וזה לא יקרה שוב.
ילדים גדולים יותר יכולים לשמוע סיפורים על התמודדות פרטית של ילד או מבוגר בתקופת השואה, ורצוי מאוד שזה יהיה סיפור על מישהו שהצליח לשרוד. מתבגרים יכולים לשמוע גם על הרקע ההיסטורי ועוד. מיקוד משמעותו גם הבחנה בין הסכסוך הישראלי-פלסטיני לבין השואה, או במילים אחרות: להסביר להם שלא כל האויבים שלנו הם נאצים. המיקוד נועד להבטיח שהמידע שהילד נחשף אליו מתאים ליכולותיו השכליות והרגשיות, כך שיוכל להתמודד עם הנושא הכואב.
דחיקת הדופן
ככל שילדים גדלים הם עשויים להפתיע אותנו בשאלות שעל חלקן אין לנו את הידע הנכון. חלק מהשאלות יפגישו אותנו עם מבוכה, או עם חרדה ובלבול. האם נכון לענות על השאלות בשלב הזה או לא? האם זה יתרום או דווקא יזיק? בשאלות של ידע אפשר להבטיח לברר ולענות בהמשך, ואפשר גם לחפש את התשובות יחד, למשל ברשת. הכי חשוב לומר את האמת ולא להמציא פרטים. המצאות רק יגבירו את חוסר האמון של הילד ויפריעו לנו להרגיע אותו במידת הצורך.