לא מזמן הבת שלי חגגה שנה, היא כמעט בגיל של יסמין הקטנה שהלכה לעולמה בצורה כל כך אכזרית. המקרים האלה שעולים לכותרות בכל פעם מחדש, פותחים את הפצעים שלי שמסרבים להגליד - גם הבת שלי חוותה את האלימות על בשרה - היא הייתה אז רק בת 4 חודשים - היא יכלה למות בסוף כמו יסמין.
לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים – הצטרפו לפייסבוק שלנו
בימים האלה הכול צף מחדש, כאילו כל זה קרה רק אתמול. רשמתי אותה למשפחתון אותו מנהלות חברת ילדות של אמא שלי והבת שלה. סמכתי עליהן. חשבתי שהילדה בידיים טובות. תשעה חודשים נשאתי אותה בתוכי וילדתי אותה באהבה - רציתי לתת לה את הטוב ביותר.
הסימנים שמשהו רע עובר על הבת שלי לא איחרו להגיע. האינטואיציה שלי לעולם לא הטעתה אותי, אז החלטתי להניח מכשיר הקלטה בעגלה של הילדה לפני שהיא נכנסה לגן. כשאספתי אותה בסוף היום העיניים שלה היו אדומות מדמעות, והיא לא חייכה אלי. מיהרתי הביתה כדי להאזין להקלטה - מאותו היום חיי השתנו מן הקצה אל הקצה.
לא האמנתי למה שראיתי. לא האמנתי שאפשר להתנהג ככה לתינוקות קטנים. היו שם קללות, גידופים, עלבונות וגם אלימות פיזית.
שמעתי את הבת שלי בוכה שעות בחדר מבודד מבלי שמישהו ניגש אליה להאכיל אותה ולנחם אותה. היא רצתה אותי. את אמא שלה ואני לא הייתי שם בשבילה. שמעתי איך מטיחים אותה בעגלה בברוטליות ואיך מטלטלים אותה מצד לצד.
לא יכלתי לשלוח שוב את הבת שלי לגיהנום הזה
שמעתי תינוק קטן חסר אונים שמקבל צרור של מכות וקללות ושמעתי מילות גנאי וצחוקים על חשבון ילדי הגן. המטפלות עסקו בצפייה בסדרות טלויזיה, בלאכול ובלרכל על הילדים - כמה שהם "מפגרים", "חולים", "מכוערים" ולבושים מכוער.
לא הצלחתי להרגיע את עצמי. הידיים שלי רעדו והמחשבות לא הפסיקו לרוץ. רציתי לאסוף עוד הקלטות ועוד ראיות, אבל לא הייתי מסוגלת לשלוח את הבת שלי שוב אל תוך הגיהנום הזה. בבוקר קמתי מוקדם העברתי את ההקלטה למשטרה והגשתי תלונה.
כל בוקר המטפלות שיחקו את המשחק. הם שלחו חיוכים מזוייפים לכל עבר ויצרו מצג שווא שהכול בסדר ומתנהל כשורה. בטחנו בהן. אחרי חודש שהבת שלי נשארה אצל אמא שלי, רשמתי אותה למשפחתון אחר. הם הבטיחו חוויה מתקנת - אך גם משם הסימנים לא איחרו להגיע - שוב מצאתי את עצמי חסרת אונים.
עכשיו אני לא לוקחת סיכונים. עזבתי את העבודה כדי לטפל בבת שלי 24/7, ככה אני בטוחה שטוב לה ואני יודעת מה קורה איתה בכל שעות היממה.
רגשי האשם מסרבים להרפות ממני. אני אשמה שלא ידעתי לבחור נכון בשביל הבת שלי. אני אשמה ששמתי אותה במקום רחוק ממני כשהיא הייתה זקוקה לי. היא עברה את מה שעברה ואני לא הייתי שם.
איבדתי את האמונה בבני האדם
היום אני מתקיימת מקצבת ביטוח לאומי ומהחסכונות, אני והבת שלי עוברים טיפול פסיכולוגי. בעל כורחי הפכתי מאדם פעיל שעובד ושואף להתקדם - לנטל על המדינה. לאישה שחיה על קצבה. כל זאת כדי להבטיח שהילדה שלי תגדל בביטחון ובשלמות.
אני איבדתי את האמונה בבני אדם. בבת אחת הפכתי להיות לוחמת צדק עבור הבת שלי ותינוקות נוספים. המחוקק נרדם בשמירה. כשהוא לא ראה לנכון להעביר חוק לפיקוח על הגנים, כשהוא לא מחייב להציב מצלמות בגנים ולא מקיים מבחני אישיות מעמיקים והכשרה למטפלות. וכן, גם לא דאג להרתעה מספקת בחוק העונשין.
תחום המשפחתונים פרוץ והוא מתקיים כמו כל עסק אחר. הענישה לא מרתיעה, והיום אין מניעה שגם נרקומנית או פדופילית תפתח גן. האם היה צריך שיקרה פה רצח כדי שמשהו יזוז במדינה הזאת? עד כמה רחוק באמת זה יכול להגיע?
כל בוקר ההורים מורידים את הילד בגן ועוצמים עיניים. הם בוחרים להתעלם ולא לשאול יותר מדי שאלות כי אין ברירה, ההצגה חייבת להימשך. אבל, להורים האומללים של יסמין המתוקה, שרק התחילה ללכת שבועיים לפני שמתה, אין נחמה.
אתמול זאת הייתה יסמין - מחר זה הילד שלך. כן, זה יכול לקרות לכל אחד.
הביאה לפרסום: אביבית מיסניקוב. avivitm@ch2news.co.il