"אחרי כל מה עברנו, איך אנחנו שוב לבד?" שורדי השבי במאבק מול המערכת להשתקם

שלוש שנים חלפו מאז אותה שבת שחורה, שבה השתנו חייה של מדינה שלמה. האופוריה המטלטלת שליוותה את חזרתם של שורדי השבי הביתה נמוגה מזמן, ובמקומה נותרו הגיבורים ששרדו את מנהרות חמאס להתמודד עם מציאות יומ-יומית של פוסט-טראומה, קשיים כלכליים ומלחמה סיזיפית בבירוקרטיה. מהמגורים הזמניים בארגזים, דרך הלילות נטולי השינה ועד למאבק על ההכרה במשפחותיהם שחייהן נעצרו מלכת.

"זה החדר שבו אני מחליף מזוודות", אומר יוסף חיים אוחנה. "אין לסבתא ארון בשבילי, אז זה, כאילו, עדיין הכול בקרטונים. היא לא סובלת את זה, סבתא שלי חולת ניקיון, היא אמרה לי: 'טוב, זה החדר היחיד, תהפוך אותו למחסן'. וזהו, ככה".

כשנשאל אוחנה למה הוא גר אצל סבתא שלו, הוא עונה בכנות: "תקופה שאני מחפש דירה לעצמי, זה לא כזה פשוט, אבל כן, אני גר פה. לפעמים ישן כאן, לפעמים ישן בחדר אחר. לפעמים אני לא רוצה להכביד עליה ולשבת, כי את יודעת, זה סבתא, והיא כל הזמן רוצה לדאוג ולהכין אוכל וכזה, כפרה עליה, אז לפעמים אני גם ישן אצל חברים במקומות אחרים. אבל פה הציוד שלי".

תכף תמלא שנה מאז שיוסף חיים אוחנה חזר מהשבי בעזה. 738 ימים הוא שרד שם, במנהרות הגיהינום של חמאס, אחרי שנחטף ממסיבת הנובה. שנה חלפה מאז שחזר הביתה, אבל אין לו ממש בית לחזור אליו. כל החפצים שלו ארוזים בארגזים ובמזוודות, והוא נודד מהבית של סבתא שלו ברמלה לבתים של חברים, מנסה שלא להיות לנטל.

"חלמתי על בית, לא על מסיבות"

האפשרות לגור אצל ההורים אינה קיימת עבורו. "כשחזרתי, אימא ניסתה לפנות לי חדר. אנשים אפילו הגיעו לעצב אותו עבורי, מספר אוחנה. "אבל המיקום לא התאים לי. זה בקריית מלאכי, זה רחוק מכל מה שאני עושה פה, מהחברים. וגם יש לי עוד שני אחים, שחיים בבית. יש לה בדיוק שני חדרים, ואם אני נכנס לשם, זה אומר שאחד מהם יוצא. אז לא, זו לא אפשרות".

הוא נחוש בדעתו למצוא פינה משלו, ופוסל מגורים עם שותפים. "עבורי לגור לבד זו האופציה היחידה. שואלים אותי כל פעם, למה אתה לא עובר עם שותפים, למה לא עם קרוב משפחה, משהו, חבר? לא. אין מצב. אני לא חושב שיש מישהו שיוכל להכיל אותי ואני לא יכול להכיל אף אחד. אני צריך את השקט שלי".

"ביום אני עטוף בכל כך הרבה אנשים, דווקא בלילה אני צריך את הרגע הזה שהוא הפינה שלי, וזה, כל מה שאני מייחל לו עכשיו, שתהיה לי את הפינה שלי. למה חיכינו כל כך הרבה זמן? שיהיה לנו בית משלנו. לא חלמתי על טיסות לחו"ל ועל הרצאות ועל טיולים ועל כל דבר אחר. אפילו לא על מסיבות, שזה הדבר שאני אוהב לעשות ומוזיקה, חלמתי על בית, מה שלקחו מאיתנו".

"יש כל כך המון דברים שמקשים עלינו ביום-יום שאותם לא רואים באינסטגרם וגם לא מספרים עליהם", אומר אוחנה. "לפעמים כשאני פותח עיניים בלילה, אני לא רואה את הקירות הלבנים בבית, אני רואה את המסדרון שהייתי ישן בו בשבי. זה מה שאני רואה. אני לא רוצה לישון עם אף אחד. אני רוצה את המקום שלי, לרפא את עצמי, לרפא את הנפש שלי. 'תגור עם שותף', אומרים לי. איזה לגור עם שותף? אני מפחד לקום בלילה ולחנוק אותו. דברים שאני עובר בלילה, אני לא רוצה שאף אחד יגור איתי".

פיצוצים בתוך הראש

גם שגב כלפון, שנחטף ממסיבת הנובה וחזר אחרי 738 ימים מהתופת בעזה, מתאר לילות מסויטים. "אני עדיין סוחב עם עצמי טראומות", אומר כלפון. "בלילות יש מצבים, שאני פתאום שומע פיצוצים באוזניים, מדמיין שממש, היה פיצוץ. לא הכרתי את הדבר הזה בעצמי, אני חשבתי שהזיות של טראומה זה רק בראש, אבל מסתבר שאפשר ממש לשמוע את זה. יש לי מצבים שאני אפילו פותח את התריס לראות שלא קרה דבר, אז אני מתעשת על עצמי ומבין, שזה היה בראש. אני בן אדם חזק, אני לפעמים אומר לעצמי אני חזק מהטראומה, הכול טוב. כאילו, אני אתמודד עם זה. אבל לפעמים זה חזק ממני".

כלפון חזר לבית הוריו בדימונה, אבל המגורים בעיר הולדתו הפכו למעמסה נפשית. "יש מסביבי סוג של אופוריה כזאת שלא עברה ה-7 באוקטובר, תמיד מזכירים לי את זה, זה השיח היומי שלי. אם אני רוצה לעשות דבר בסיסי כמו ללכת לקנות חלב בסופר, זה יכול לקחת לי גם שעתיים-שלוש. תמיד עוצרים אותי, תמיד יש אווירה, ואני מקבל את זה באהבה, באמת, דימונה בשבילי זה הבית, אבל כשאני כביכול במרכז או בחו"ל או במקום אחר, אני מרגיש יותר אוויר, אני מרגיש שאני יכול לחשוב יותר על שגב ולא רק על הסיפור של מה שקרה לי. והמצב כרגע לא מאפשר".

עם חזרתם, הוגדרו החטופים אוטומטית כנפגעי פעולות איבה ופדויי שבי עם הכרה של 50 אחוזי נכות, וגמול חודשי של 8,527 שקלים. הם זכאים לטיפולים פסיכולוגיים ורפואיים ולטיפולים משלימים, אך המציאות הכלכלית טופחת על פניהם. "הוענקה לנו הטבה של 300 אלף שקלים לקניית בית. על פניו זה נשמע מעולה אבל היא מגיעה רק אחרי קניית הבית ורק בסוף המשכנתה. אין לי את הכסף להחזיר משכנתה. כדי שזה יקרה אני צריך לעבוד ואני לא יכול לעבוד, אז אממן את זה מהקיצבה? אז ממה אחיה. אני לא יודע מאיפה אני אצליח להתקדם הלאה".

אחת הבעיות המרכזיות שמציגים השורדים היא היכולת לשכור דירה. לפי החוק הם היו זכאים ל-3,000 שקלים ולאחר מאבק הצליחו להעלות את הזכאות לסיוע של כ-4,000 שקלים בחודש, סכום שאינו מאפשר מגורים במרכז הארץ, שם נמצאת הקהילה התומכת שלהם.

אוחנה מספר על המאבק מול המערכת: "יש לי נציגה בביטוח לאומי, מדהימה, שבאמת, היא עונה לי לכל השאלות, אבל היא לא קובעת את החוקים. ובכל פעם מאוד-מאוד קשה לה להגיד לי את ה'לא'. ביקשתי שיעזרו לי יותר בשכר דירה, כדי שאוכל לשכור בתל אביב ולא באשקלון, והיא עושה ועדה ועוד ועדה והיא ממש נלחמת בשביל לעזור לי, אבל עדיין לא קיבלתי תשובה חיובית. שגב גם מנסה לעזור לנו מאוד מאחורי הקלעים והוא דיבר עם גורמים שהם אפילו מעבר לביטוח לאומי בשביל להעלות לנו את העזרה לשכר דירה. וגם הוא עדיין לא קיבל תשובה חיובית".

הבריחה אל המסך של איתן

איתן יהלומי היה רק בן 12 כשנחטף לבדו לעזה. אביו, אוהד נרצח בשבי. היום הוא כבר בן 15, אמור ללמוד בכיתה י', אבל הוא לא מצליח להגיע לבית הספר. "ייצרתי לעצמי סוג של שגרה, לא יודע אם נוחה, אבל יצרתי", מספר יהלומי. "שגרה טובה? לא, לא ממש, אני לא יוצא הרבה מהבית, פעם הייתי כל היום מחוץ לבית, ועכשיו אני כל היום בתוך הבית".

"שעות השינה שלי לא טובות", הוא אומר. כשהוא נשאל למה הוא ער בלילה, הוא משיב: "בגלל הטלפון. זו בחירה להיות בטלפון אני מראה שאני יחסית רגיל, אבל תמיד יש לי בראש את המחשבות האלה. זה לא דבר שנראה לי יעבור. אני לא עושה כלום, ככה אני בורח מזה".

למרות צוות ההוראה המלווה אותו, איתן כמעט לא משתתף בפעילות חברתית. היחידים שמצליחים להוציא אותו הם מתנדבי עמותת "להושיט יד", המפעילה את קהילת "שבים לחיים". "הטיולים האלה עוזרים מאוד", אומר יהלומי. "זה משחרר ומנתק אותך והאמת, פשוט כל מה שהעמותה הזאת עושה זה באמת עוזר, לא הייתי רואה את עצמי בלי העמותה".

אברהם עטר, מנכ"ל עמותת להושיט יד, רואה את המצוקה מקרוב: "כשנמצאים ילדים שחוו את אותה חוויה ומבינים שהצד השני בעצם מבין אותם, הם יושבים ומדברים, הם בוחרים לשתף. אותם ילדים מוציאים את הדברים שיושבים להם בראש ובנפש. יש ילדים שלא מדברים אפילו עם הוריהם. הם מחפשים איך לחיות מחדש ולא יודעים, הם אבודים. כשבאתי למשרד הרווחה ואמרתי להם: 'אתם חייבים לתפור חליפה אישית לכל משפחה, להבין את הקושי שיש שם', אני רואה בזה ממש עניין של הצלת חיים".

המשפחות שחייהן נעצרו

באופן אבסורדי, אין כיום גורם ממשלתי המציע לשורדי השבי פעילויות הפוגה וטיפול משותף. הפעילויות של העמותה ממומנות מתרומות, ומענקים ממשלתיים תקועים בבירוקרטיה. בינתיים, המשפחות של השורדים קורסות. "הוא (עטר) רואה משהו שהמדינה בכלל לא רואה, שזה את המשפחות שלנו", אומר אוחנה. "זה מטורף איך נעצרו לאנשים האלו החיים, ההורים שלי והורים רבים נוספים כמו גם אחים ואחיות וגם אחים ואחיות קטנים לא חזרו לעצמם עד עכשיו, ואין שום הכרה, כלום.

"אימא שלי לא קיבלה כל הכרה. היא לא עובדת ובקרוב ייגמר לה כל הכסף שהאזרחים העבירו מהתרומות וזה מלחיץ אותי, כי אז בסוף גם אני צריך להיות שם בשביל אימא שלי. אני אהיה שם בשבילה תמיד, אבל אני יודע שהיא הולכת להיות בבעיה אם לא יכירו בה בקרוב".

שגב כלפון מחזק את הדברים: "אני רואה את זה גם על אימא שלי. אימא שלי לא יכולה כרגע לחזור לשוק העבודה. היא, מבחינת הטראומה שהיא סוחבת איתה, בקושי ישנה בלילות. בלילות, כשאני בתוך הבית, היא שולחת לי אולי חמש-שש פעמים הודעה באמצע הלילה כדי לדעת אם אני בסדר. עוד לא עבר שנה ורוצים שהיא תקום ותחזור לעבוד, שתחזור לשגרה רגילה. זה לא אפשרי. אנחנו לא מכונות, אנחנו בני אדם".

המאבק של משפחת נמרודי

סמל ראשון תמיר נמרודי ז"ל נחטף מהבסיס שלו כשהוא בחיים. במשך שנתיים נאבקה משפחתו על החזרתו, עד שהגיעה הבשורה המרה. אביו, אלון נמרודי, יושב בחדרו של תמיר, מוקף בזיכרונות. "אלו 3 המשפטים הערכיים שתמיר כתב: 'להצליח לעזור להרבה אנשים, ליצור מעגל חברתי קרוב, לא לפגוע'. הוא כתב לאחת המפקדות שלו משפט שהחלטנו לחרוט על המצבה: 'אני תמיד אעזור ואתן תקווה למי שזקוק לה'. זה ילד בן 18. עולם ומלואו".

אלון, סוכן נדל"ן שניהל גם עסק לקייטרינג, בקושי עובד מאז האסון. הוא נלחם מול משרד הביטחון והביטוח הלאומי שיכירו בפוסט-טראומה שלו, אך קיבל סירוב. "אני צריך להוכיח למדינה שאני פוסט-טראומטי", אומר נמרודי. "התשובה הלקונית בדחייה הראשונית של משרד הביטחון הייתה: 'הנ"ל לא היה באירוע'. ראיתי את חטיפת בני כמעט בלייב. רואים בבירור את תמיר, מביט, מישיר מבט למצלמה, לראות את הפנים המבועתות האלו, זה לא דבר שנותן לי מנוח ולו לרגע".

"למי זה נשמע הגיוני שמשפחות חטופים צריכות ללכת לוועדות רפואיות? באיזה עולם?", הוא תוהה. "הבנות שלי לא זכאיות לכלום חוץ מהגדרה יבשה או 50 אחוז על טיפולי שיניים. יש לבנות זכות נוספת, הן זכאיות ללימודים גבוהים עד שלוש שנים מיום האסון. אחרי שלוש שנים תמיר קם לתחייה והן כבר לא אחיות שכולות. עכשיו, זה לא משנה שעמית שלי היא בת 17 ומיקה בת 19, שזה כבר לא רלוונטי. שלוש שנים מיום האסון זכאיות. וזהו. נגמר".

העזרה כהצלת חיים

במאי 2025 אושר בקריאה ראשונה תיקון חוק תשלומים לחטופים ששוחררו, שאמור להעניק הכרה ב-100 אחוזי נכות וזכאות לטיפולים לכל החיים. אך החוק לא קודם מאז. 167 שורדי שבי חזרו בחיים מעזה, והעלות עבור המדינה לספק להם ולמשפחותיהם סיוע מקיף היא שולית. "אני לא צריך לקושש עצים", אומר נמרודי. "אני גם לא אפתח קמפיין מימון המונים, זה לא מעניין אותי. אבל המדינה צריכה לסייע בכל מה שניתן. בקטנה של הקטנה, לרפא גם את הפצע הזה, של העזרה".

"לא קל לי לבקש עזרה", מודה אוחנה. "זה כאילו אני מוכיח לעצמי שאני כן צריך מישהו, שאני לא יכול לבד, וזה לא נכון. שרדנו את ההכי קשה בעולם. אנחנו עברנו משהו בשביל כולם. אני ושגב נחטפנו ממקום, לא כי זה שגב ויוסף, כל אחד, אם היה שם במקומנו, היה נלקח אותו דבר".

למרות הכול, יש גם מקום לתקווה. איתן יהלומי, כיום בן 15, כבר חולם על העתיד: "עוד חמש שנים אני בצבא. אני רוצה להגיע לשלדג". שגב כלפון מוצא את השקט שלו מול הגלים: "הים מראה לי שאני יכול להתנתק רגע מכל מה שקורה מסביב ולהתמקד בפשטות וביופי, ולהבין שהעולם הוא באמת פתוח כמו הים. ויש לי את האפשרויות גם לצאת מההתמודדויות שלי, ואני מאמין שיהיה טוב. אני מאמין שאני אתגבר על זה, רק צריך את המעטפת הנכונה, שיעזרו לי לצאת מזה".

לתרומות לתוכנית "שבים לחיים" של עמותת "להושיט יד", שמלווה את שורדי השבי, לחצו כאן

תגובת משרד הרווחה והביטחון החברתי: המשרד מנהל התקשרויות רבות עם עמותות וארגונים אזרחיים. כחלק מהשירות שניתן לשבים. עמותת "להושיט יד" בחרה שלא לפעול במסגרת התקשרות סדורה ולא לממש את התקציב.