מתן שרד לאחר שהסתתר 8 שעות בחוף זיקים, ודורש תשובות מהמדינה

החדשות בקצרה:

מתן שלמה ובן דודו רואי נחום שרדו את הטבח בחוף זיקים ב-7 באוקטובר.

השניים נקלעו לזירת קרב שכללה ירי מהים, רקטות וחדירת מחבלים לחוף.

בן הדוד רואי נפצע קשה בפניו והשניים הסתתרו בשיח במשך שמונה שעות.

מתן הוכר כנפגע פעולות איבה אך נאבק בביטוח הלאומי על גובה אחוזי הנכות.

שלמה מבקר את הצבא וטוען כי הוא והחיילים שחילצו אותו הושמטו מהתחקיר.

בוקר השבת השחורה של 7 באוקטובר תפס את מתן שלמה ובן דודו רואי נחום ממועצה אזורית אשכול בחוף זיקים. הם הגיעו בלילה הקודם, אחרי ארוחת החג, כדי לדוג. הם לא תיארו לעצמם שרצועת החוף הזו שבה גדלו ואהבו אותה תהפוך בתוך דקות לזירת קרב.

בשעה 6:29, כשהחלו מטחי הרקטות, השניים החליטו להישאר במקום ולשכב על החוף. מתן שלף את הטלפון והחל לתעד. "היו רגעים שהיינו בטוחים שזה בסך הכול צבע אדום", הוא סיפר. בתוך דקות התברר להם שמשהו אחר לגמרי מתרחש.

"החלטנו שבמצבים כאלה עדיף שלא להיפצע מרסיס בדרך. עדיף רגע לשכב על הרצפה ולא לרוץ", סיפר מתן. לדבריו, הבחין בסטי"ל של חיל הים מתקרב לחוף ויורה. זמן קצר לאחר מכן הבחינו השניים בעוד סירה שהגיעה מכיוון הים.

מתן אמר לבן דודו: "אחי, נראה לי שזה מחבלים". מאותו רגע, לדבריו, החוף הפך לשדה קרב שכלל ירי מהים, רקטות, פצמ"רים ומחבלים שהחלו לחדור לחוף. השניים ניסו לברוח לכיוון הגבול, התרחקו כ-600 מטרים, אך לאחר מכן הבינו שגם שם הסכנה לא חלפה. הם החליט לחזור לכיוון החוף.

"היינו בשדה קרב מטורף. הותקפנו מירי בכל מקום", סיפר. "אישית לא פחדתי. הרגשתי שקורה לי משהו בגוף. אתה מבין שבכל רגע נתון אתה הולך למות. המוות כבר התקבל. זה לא היה מלווה בפחד. אמרתי – בוא ננסה לשרוד ולצאת מפה".

בשלב מסוים הגיעו לחוף חיילי גולני. מתן סיפר כי ראה שניים מהם רצים לעברם, ואחרים פתחו קו מול המחבלים. אך הוא נזכר שאחרי כמה דקות החיילים שהיו לידם נעלמו מהאזור. במקביל, לדבריו, נפתח לעברם ירי, כאשר הכוחות לא הבינו שמדובר באזרחים.

"היינו בתוך קרב ארבע-חמש דקות. נפלו לידנו טילים. נפגשנו פנים מול פנים עם מחבלים", הוא סיפר. במהלך האירוע בן דודו נפגע מכדור בפניו ונפצע קשה.

השניים שנשארו לבד, קיבלו החלטה להסתתר בתוך שיח. רואי בן הדוד של מתן היה פצוע ודימם, ומתן ניסה לשמור עליו בחיים. לדבריו, מחבלים הגיעו לאזור שבו הסתתרו, והוא אף הצליח לתעד אותם בזמן שהשניים שכבו וניסו שלא להתגלות. "שמענו צעדים לידנו בשיח ואז קרב יריות, חשבנו שזהו נתפסנו", סיפר מתן.

אבל גם אחרי שהסכנה המיידית חלפה, לדבריו, אף אחד לא הגיע לחלץ אותם. "נשארתי עם בן דוד שלי, עם כדור בפנים. למה הייתי צריך לשבת שמונה שעות בשיח מהרגע שברחנו מהמחבלים? למה לא הודיעו לאף אחד?" הוא תוהה.

רק בסביבות השעה 13:40, לדבריו, הגיע החילוץ. הוא סיפר כי אפילו את רכבו הפרטי מסר לכוחות כדי שיוכלו לפנות ממנו חיילים ואזרחים שנפגעו.

"נתתי את הרכב שלי לצנחנים כדי לחלץ אנשים – חיילים ואזרחים מרוססים בכדורים", הוא סיפר. משם פונו השניים לבסיס זיקים אך מתן מספר כי אמר לחיילים שחילצו אותו כי לתחושתו הבסיס מלא במחבלים, זאת מבלי שידע שזה אכן מה שמתרחש. הוא ביקש מהם לפנות אותם לאזור אשקלון ולבית החולים ברזילי. בן דודו קיבל טיפול רפואי, אך מתן לדבריו לא טופל באופן משמעותי באותו היום.

בהמשך התברר כי גם הוא נפגע. בדיקות שעברו לאחר מכן הצביעו, לדבריו, על פגיעות הדף, פציעות פנימיות, פגיעה בברך וברצועות ופגיעה באזור הראש.

עבורו הפגיעה המשמעותית ביותר היא זו שאי אפשר לראות. "תמונות האלה מעולם לא נעלמות. יש ריח של דם באף שלא עובר. יש ימים שאני בא לפה בלילה וחושב כאילו זה היה אתמול. זה לא עוזב אותי. זה לא משהו שאפשר לשים מאחור", העיד בכאב.

כיום, כמעט שלוש שנים אחרי אותה שבת, מתן עדיין אינו עובד ולא הצליח לחזור לחייו הקודמים. הוא הוכר כנפגע פעולות איבה, אך לדבריו ההכרה שניתנה לו היא זמנית, ונקבעו לו 72% נכות בלבד. לטענתו, במערכת סבורים כי מצבו הנפשי עשוי להשתקם.

"אני עדיין עסוק בלהשיג את מה שמגיע לי"

"אני היום נלחם על הנכות שלי ומגיע לוועדות. למה כל כמה חודשים אני צריך להסביר בוועדה מה עברתי?" אמר. "אני לא יכול לבנות חיים. החיים שהיו לי אבדו. אני התעסקתי בחקלאות, היום אני כבר לא מסוגל. אני צריך ללמוד מחדש, לרכוש השכלה או מקצוע חדש, אבל בשביל זה צריך כסף וזמן".

לדבריו, המאבק עם הביטוח הלאומי הפך בעצמו לחלק מההתמודדות. "אני לא יכול לשבת בכיתה. אני עדיין עסוק ב-7 באוקטובר, ועדיין עסוק בלהשיג את מה שמגיע לי".

לצד זאת, מתן נושא עמו גם כעס כלפי הצבא. הוא טוען כי התחקירים שנעשו על האירועים בחוף זיקים אינם נותנים מענה למה שחווה. "עשו תחקיר על חוף זיקים. אני לא מופיע שם. גם לא החיילים שהגיעו לחלץ", הוא אומר. "נפגעתי ברמה האישית מהצבא שלנו שהיה אמור להציל אותנו, וגם מזה שמסתירים את האמת".

הוא מספר כי ברצונו לשבת מול מפקד חיל הים, להציג לו את הסרטונים שצילם ולשמוע תשובות - מדוע נורה לעברם, מדוע הכוחות לא זיהו שמדובר באזרחים, ובעיקר – מדוע הוא ובן דודו נותרו במשך שעות בשיח, כשהם פצועים, מבלי שאיש הגיע לחלץ אותם.

למרות הכול, הוא עדיין חוזר לחוף זיקים. לדוג. "אני מדבר איתך מהחוף", הוא סיפר. "חלק מהטיפול שלי, להישאר שפוי ולחיות את החיים, זה להמשיך להגיע לפה. לא ויתרתי לרגע. אני עדיין חוזר לדוג פה".

היום הוא כבר נתן לחוף הזה שם אחר: "זיקים של תקווה". הוא העיד: "אני מסתכל על החוף הזה כעל זיקים של תקווה. מהמקום הכי שחור, בתור שורד, אני אומר שיש לנו זיקים של תקווה. אני רוצה שהמדינה הזו תמשיך להיות משהו טוב, שנקבל את התשובות כולנו ושנדע ששומרים עלינו יותר טוב".