"אימא אמרה לי לעזוב אותה": הגבורה של הדר בכר בת ה-13 בממ"ד בבארי

במשך 12 שעות של תופת ב-7 באוקטובר, כשהמחבלים יורים מבחוץ ומציתים את הבית שוב ושוב, הממ"ד החשוך ואפוף העשן של משפחת בכר בקיבוץ בארי הפך לזירת קרב על החיים. בתוך חוסר האונים הזה, מי שתפסה פיקוד על האירוע הייתה הדר בכר, אז ילדה בת 13 בלבד שרק כמה חודשים קודם לכן חגגה בת מצווה. כשהיא פצועה מרסיסים ברגליה, הדר הקימה חמ"ל מאולתר בתוך החדר המדמם: ביד אחת החזיקה שלושה טלפונים שמהם שלחה זעקות לעזרה והתנהלה מול מוקדני מד"א, ואת היד השנייה חילקה בין שלושת בני משפחתה שנפגעו - אימה דנה ואחיה כרמל שלא שרדו את הטבח, ואביה אבידע, שחייו ניצלו בזכות תפקודה הבלתי נתפס.

עכשיו, שלוש שנים אחרי, כשברקע ביתם החדש שנבנה בצד השני של הקיבוץ, הדר מסכימה לראשונה לדבר ולפרסם את כל התיעודים מאותו יום - ההקלטות, ההודעות והווידאו שמאפשרים לראות ולשמוע את רגעי האימה בממ"ד, חומרים שהיא עצמה לא מסוגלת לראות ולשמוע עד היום. היא לא זוכרת אם היה רגע מסוים שבו הבינה שגורל משפחתה מונח על כתפיה.

"לא חשבתי על השאלה אם אני הולכת למות או לא הולכת למות", משחזרת הדר. "היה מפחיד באותו רגע שהם ירו בנו בהתחלה, וזהו. מאותו שלב אתה עובד על אוטומט. לא כאב לי כשפגעו בי הרסיסים, עבדתי על אוטומט. הבנתי שצריך לשרוד עכשיו. אין זמן, לא חושבים על משהו אחר, פשוט לשרוד", היא אומרת.

כדי לשרוד היא לא זזה, הסתתרה ודיברה עם אנשים בחוץ. "שלחתי הודעות לכולם. אני מחזיקה שלושה טלפונים ביד ושולחת הודעות לכל מי שאני יכולה. זה הדבר היחיד שאני יכולה לעשות כדי לנסות איכשהו להציל אותם במצב הזה".

"אימא נפרדה מכולנו"

את אבא שלה, אבידע, כולנו מכירים - שורד הטבח בבארי שלא הפסיק לשדר אופטימיות, גם ברגעים הקשים ביותר. באותו בוקר הוא נאבק בגופו במחבלים שניסו לפרוץ פנימה. "אני מחזיק את הדלת, עדיין ממשיך להחזיק את הדלת, ובאיזשהו שלב קרסתי אחורה", תיאר בכר בבית החולים כשהיה בשיקום. "המחבלים היו כל כך נחושים, ברמת נחישות שאתה לא מבין, והתחילו להבין שאם מדליקים את הדלת של הממ"ד, העשן נכנס לתוך הממ"ד".

המחבלים ירו לתוך החדר והציתו את הבית פעם אחר פעם. גם כשהדר נפצעה בעצמה מירי המחבלים, בחלק שמהרגליים למטה, היא לא עצרה לרגע. היא הבינה שזה לא מספיק רק לקרוא לעזרה, ועשתה חוסם עורקים לאחיה כרמל שנפצע קשה מהירי. את הידע הרפואי הבסיסי רכשה שנה קודם לכן, בקורס שהעבירה לבני שנת הבר-מצווה בקיבוץ עם הפרמדיקית עמית מן ז"ל, שנרצחה גם היא באותה שבת.

"כרמל נשען על הספה, אני הייתי לידו", מספרת הדר כשהיא מתארת איך ניסתה לשמור עליו חי. "אמרתי לו: תדחוף אצבע, כי היה לו גם חור בבטן. אז אמרתי לו: דחוף אצבע פנימה כדי שיעצור משהו, לא יודעת. אני אומרת לו: כרמל, תישאר. ואז הוא התחיל לחרחר ואמרתי לו: כרמל, אל תעשה רעש, המחבלים פה בחוץ, הם ידעו שמישהו חי, יעשו וידוא הריגה ואז כולנו נמות".

במקביל למצבו הקשה של כרמל, האש והעשן המשיכו לחנוק את הממ"ד, ומצבה של האם דנה הלך והידרדר. "שוב פעם מציתים אותנו, ואנחנו מרגישים כבר ברגליים שלנו שאנחנו בוערים", משחזרת הדר את רגעי הפרידה. "נפרדנו מכולם, אחד מהשני, לפני שנפצענו גם. כרמל אמר שהוא רוצה להיקבר עם הגלשן, בצחוק כביכול, אבל בסוף זה מה שקרה".

הדר עדכנה את אחיה ששהה בחו"ל שאימא עומדת למות, ובמקביל ניסתה להציל אותה בעזרת הנחיות טלפוניות. "הייתי כל הזמן בשיחות עם מד"א והראיתי להם את המצב, והם אמרו לי איך אני יכולה לעזור. איך לבדוק את הדופק, איך לבדוק אם היא נושמת, איך לחפש את חור הכניסה של הירי כי לא ידענו ממה היא מתה", מתארת הדר. "אימא אמרה לי: אין לי כלום נגד אף אחד, תעזבי אותי. היא נפרדה מכולנו. אמרתי לה: לא, לא, אל תעזבי, אני לא עוזבת אותך. ואז היא אמרה: תעזבי. ואז אימא מתה, ואבא עלה כבר לספה".

שלוש דקות ועשר שניות בממ"ד

כשנותרה עם אביה הפצוע, הדר הבינה שהיא חייבת סיוע מיידי והתקשרה שוב למד"א, בשיחה מצמררת שתועדה בווידאו. שלוש דקות ועשר שניות שמאפשרות לראות ולשמוע את התופת בממ"ד. הילדה הקטנה הייתה צריכה להציל את אבא שלה, תוך ידיעה שאם תרים את הראש בניסיון למצוא חתיכת בד לחוסם עורקים, היא עלולה להיחשף למחבלים שלא עזבו את האזור - ולמות.

בקו הטלפון נשמע המוקדן מדריך אותה: "אני רוצה בבקשה שתיקחי איזושהי חולצה או מגבת, ותיקחי איתך איזשהו מקל קטן". הדר ענתה לו מתוך החושך: "אין לי איך, אין לי איך. אני לא מצליחה להתרומם". המוקדן לא ויתר וביקש: "תזחלי בבקשה, יש לידך ארון בגדים?"

"פחדתי כי היו בחוץ עדיין מחבלים, ושמתי על עצמי גם את המזוודה כדי שלא יראו אותי", מסבירה הדר. "גם דוד שלי אומר לי: תעשי את עצמך מתה. וכל אחד נותן את העצות שלו, ואני בקושי יודעת מה לעשות. אני מסתתרת, מנסה לעזור, אבל אין לי באמת במה לעזור".

כשהיא נשאלת בדיעבד מהיכן שאבה את קור הרוח ההישרדותי הזה, הדר שומרת על צניעות של מבוגרת. "אני חושבת שכל בן אדם היה מצליח לתפעל איכשהו את האירוע, כי זה מצב שאתה נמצא בו ואתה צריך להתמודד. אין לך ברירה אחרת, או שאתה מתמודד או שאתה מת".

מאז אותו יום נורא שבו איבד את אשתו דנה ואת בנו כרמל, אבידע אומר שהבת הקטנה שלו ששרדה איתו את הטבח היא הגיבורה האמיתית - זאת שתפקדה ברגע האמת, וזאת שבזכותה הוא בחיים.

"בסיטואציה הבלתי סבירה שהיינו בה, היא תפקדה על אוטומט מטורף, מה שנקרא חדורת מטרה ומוטיבציה, ילדה בת 13", אומר בכר בהערצה. "אני ממש לא תפקדתי 50 אחוז מהזמן שם. זאת אומרת, היא בסוף שרדה את זה, היא החזיקה את זה. אין עליה. היא תותחית. 50 אחוז הצלחנו, 50 אחוז לא".

הוא מוסיף כי "אנחנו מספרים פה את הסיפור בכמה דקות, אבל בסוף זה תהליך של 12 שעות שאתה כבר לא מאמין לשום דבר, שבכלל תצא משם. אתה לא מאמין שהצבא יבוא, אתה לא מאמין לכלום. היא האמינה. מבחינתי היא מתפקדת בצורה בלתי רגילה, היא מדווחת לכולם: בואו להציל אותנו. היא מטפלת באיזשהו שלב בדנה, כשדנה כבר ממש ברגעים האחרונים שלה. הדר אפילו לוחצת עליה באיזשהו שלב, ודנה מכאיבה לה, והדר אומרת: די, אל תכאיבי לי. תשמע, גיבורה".

"95 אחוז גן עדן, חמישה אחוז גיהינום"

בשכונה החרבה בבארי, שבה עמד פעם ביתם לצד 42 יחידות דיור שבהן נשחטו תושבים, לא נשאר כלום. כששואלים אותם מה יהיה שם, התשובה שלהם ברורה: "עוד כמה שנים יהיו פה כלניות, נוריות, פרחים. כשנתחיל להתווכח איפה היה כל דבר, נבין שעבר מספיק זמן ונבנה את הכול מחדש".

להדר אין רצון שתישאר בשכונה עדות למה שהתרחש בה. "שלא יהיה פה, שתהיה עדות במקום אחר", היא אומרת. "לא איפה שאנחנו גרים, כי בסופו של דבר אנחנו מסתובבים פה בלילה וזה לא נעים לראות לידך".

אביה מסכים עם כל מילה: "בסוף הבחירה בחיים על פני קורבנות, זה אומר שאתה בונה את הכול מחדש ואתה לא משאיר שום דבר. הניצחון זה החיים שאנחנו מקיימים פה אחר כך. וכן, בסוף השכונה הזאת תתמלא עוד פעם בבתים, הילדים ירוצו פה עוד פעם".

סיפור ההישרדות שלהם מהיום ההוא יכול היה להפוך ברגע לתסריט של סרט בין-לאומי. בסופו, כנראה, הדמויות הראשיות היו אורזות את המזוודות, נפרדות ולא חוזרות שוב לגן העדן שלהן שהפך לגיהינום. לא כך במקרה של אבידע והדר. הם ארזו את החפצים המעטים שנותרו, אבל עברו רק לצד השני של הקיבוץ.

הבית החדש דומה מאוד לבית הקודם שלהם: סלון גדול, פינת אוכל, מטבח דומה. "פשוט ביטלנו חדר אחד, מתחת למדרגות, איפה שהיה החדר של הדר בבית הקודם, ועשינו אותו 'אופן ספייס' יותר גדול פה למטה", מראה בכר. למטה נמצאים חדר השינה שלו והממ"ד, ובקומה השנייה נבנתה "הממלכה של הדר", עם מרפסת שמשקיפה החוצה אל האוויר הפתוח. ובכל זאת, לצד השמחה על הבנייה מחדש, יש דבר אחד שמכאיב לו: "יש דבר אחד עצוב בתוך הבית הזה, שיצרנו לעצמנו עוד פעם ממ"ד. מיותר. כשאתה מבין שאתה עושה ממ"ד, אתה נערך לפעם הבאה".

לאורך כל שלוש השנים שחלפו מאז 7 באוקטובר, להדר לא היה ספק לגבי החזרה לקיבוץ. היא מעולם לא רצתה לגור במקום אחר. כששואלים אותה מאיזה חומר היא עשויה, היא משיבה מיד: "אימא ואבא". לדבריהם, גם אימא דנה הייתה נשארת בקיבוץ אם הייתה בחיים. "בכל הכוח", אומר בכר. "היא אהבה את המקום, היא גידלה פה את כל הילדים שהיו פה, היא הייתה גננת בתפקידה. היא הייתה באריניקית".

בכר מרגיש שדווקא אחרי האסון הכבד שהכה במשפחתו, החיבור שלו לארץ רק התעצם. "אני פטריוט פי אלף ממה שהייתי", הוא קובע. "הרבה יותר אוהב את המדינה, מבין שזאת המדינה שלי, מבין שלא יכול לתת אותה לאף אחד אחר, ואני גם מבין עוד דבר: שאם מישהו רק רוצה לגעת לי באדמה שלי, כדאי שאני אקח את שלו. זה אני גם מבין. כואב, אבל זה המצב".

על המשפט המזוהה איתו, "בסוף ננצח", הוא אומר היום: "זה ניצחון הרוח, זה ניצחון הנפש, אבל זה לא הניצחון האמיתי של החיים שלנו פה. חוזרים לפה, דווקא למקום שאנחנו זוכרים אותו כ-95 אחוז גן עדן. כן, יש לו חמישה אחוז גיהינום. התפרץ עלינו ב-12 שעות הגיהינום הזה. האם זה יקרה עוד פעם? נכון לעכשיו זה נראה ככה, כי ארבעה קילומטר מפה שום דבר לא השתנה. אבל אנחנו חוזרים הביתה".