"איך מספרים לילדים על דבר כזה? על שני אסונות?!"

27 ילדים נותרו יתומים מאם ואב ב-7 באוקטובר - משפחות שלצד הכאב העצום על אובדן הבן או הבת, הפכו גם להורים עבור ילדיהם. בחלק מהמשפחות הדודים החליטו לגדל את הילדים - אנחנו פגשנו את הסבים והסבתות שבחרו לגדל את הנכדים והם עושים זאת עם המון אהבה ומסירות, אבל גם הם יודעים שכל האהבה שבעולם לא יוכלו למלא את החלל שנפער בלבם.

"אני חיה באשליה שאני רק בייביסיטר - ואז זה מכה בי"

אתי גטה מגדלת יחד עם בן זוגה אבי את הנכדים נווה וריף. הוא בן שמונה והיא בת ארבע. סתיו, אימא שלהם שגידלה אותם לבדה, נרצחה בעיקול מפלסים בזמן הבריחה מהנובה - עשרים דקות בלבד מהבית שלה.

אחרי האסון הנורא שפקד אותם הם החליטו לקנות בית חדש עם חצר, בשביל שיהיה לילדים. ריף בת ה-4 שואלת את סבתה שאלות קשות: "לפני שבועיים תוך כדי שהיא מקפלת מגבות מטבח היא שאלה אותי - 'איפה אימא שלי?!'. אמרתי לה שאימא בשמים, אבל פעם גם על זה היא כבר ענתה לי - 'אז תביאי את אימא מהשמים".

"אני חיה במין אשליה שאני רק בייביסיטר, שעוד מעט סתיו תבוא - ואז זה מכה בי שהיא לא תחזור", משתפת אתי. "כל הזמן זה גם ההרגשה שהם חיים באותו מקום. שאני שומרת עליהם ואימא תבוא - ואז זה מתנפץ".

הקושי בא לידי ביטוי במעגלים נוספים. אתי מתארת את זה שהיא "חוזרת אחורה בחיים": "אני מרגישה לפעמים שאני צריכה ללכת ולפגוש אימהות צעירות כדי להיות עם הנכדה שלי. אני מתפוצצת בפנים, מה לי ולהן?! הן כל כך צעירות שאין לי אפילו שיח איתם".

אתי מספרת על רגע שבו נווה לא הצליח להירדם: "הוא בכה ובכה ואני הייתי מיואשת. אמרתי לו כבר 11, לך לישון - יש בית ספר מחר. בסוף נכנסתי למיטה שלו, במיטת קומתיים - עליתי למעלה ונשכבתי לידו".

כשהיא שאלה אותו מה הוא מרגיש, נווה ענה לו שהוא מפחד למות: "ואז אמרתי לעצמי 'וואי', איך כעסתי עליו? הוא לא מצליח להגיד לי מה יש לו אבל בעצם הדאגות שלו הן דאגות קיומיות. אימא שלו כתבה לו שהיא תהיה איתו כל החיים, וכל מיני כאלה הבטחות - והיא נעלמה".

"הייתי צורחת כמו משוגעת, לא יכולתי גם לראות את הכאב שלהם"

גילה וראובן חן מתגוררים בקיבוץ מעוז חיים בעמק בית שאן. באותו יום ארור הם שמרו על נכדיהם מנור, שהיום בת 15 ועל נרי שהיום בת 12. אימא ואבא שלהן יצאו לחגוג בנובה - ולא שבו. והבייבסיטר הזמני נהפך לקבוע. מאז הן גרות אצלם בקיבוץ והתחילו את החיים שלהם מחדש

"אני השתגעתי בשנה הראשונה", מספרת גילה בגילוי לב על קושי השכול. "פשוט הייתי צורחת כמו משוגעת. לא יכולתי לעמוד בעוצמת הכאב. לא יכולתי גם לראות את הכאב שלהם, הפחד וכל דבר יוצא באלימות".

גילה מספרת על הקושי לשוב להיות בעמדת ההורה: "אני רואה את כל האהבה שיש לה בתוך היד, ואין לי מספיק זמן לזה. אני כבר לא עושה ממולאים. אני כבר לא עושה קובות"

"איך מספרים לילדים על דבר כזה? על שני אסונות?!"

אתי ואלי ברכה מגדלים בקריית עקרון את אליאב, בן העשר, ואת אחיו הגדול רפאל שרק לא מזמן חגג בר מצווה. הם עברו לבית הזה אחרי האסון - כדי שיהיה מקום לכולם. גל בתם, ונאג'י בעלה נרצחו בנובה.

אתי מספרת על הרגע שבו הם סיפרו לנכדים שלהם שהנורא מכל קרה: "כשבאו אלינו ביקשנו שיביאו את הילדים. איך אומרים לילדים דבר כזה?! שני אסונות. איך אפשר להגיד דבר כזה? הם צרחו ובכו".

סבתא, למה זה מגיע לי? אני ילד קטן שרוצה את אבא ואימא

היא משתפת ברגעים הקשים שאיתם היא צריכה להתמודד: "כל הזמן צריך להשמיע להם שזה הבית שלהם ושאנחנו פה, ולפעמים הם אומרים 'את לא אימא שלי', 'את לא קובעת'. אבל זה בסדר".

באחד מהרגעים שוברי הלב היא מספרת איך אליאב הקטן נשבר בפניה: "סבתא, למה זה מגיע לי? אני ילד קטן. אני רוצה את אבא ואימא". ביחד עם הצורך שלהם להחזיק את הנכדים הקטנים שלה, גם היא איבד בת ונכד. את האבל שלה היא לא מביעה מולם: "אני בוכה לבד כשאני תולה כביסה בשעה 1 בלילה".

הילדים חזרו מהשבי, ואז דורית הייתה צריכה לספר להם שההורים שלהם נרצחו

הסיפור של משפחת אור מורכב במיוחד. ב-7 באוקטובר בנם דרור וכלתם יונת נרצחו בביתם בבארי. שניים משלושת ילדיהם, נעם ועלמה, נחטפו לעזה. יהלי הבכור היה בשנת שירות. נכד נוסף, ליאם, הבן של בתם דנה, נחטף גם הוא מקיבוץ אחר.

היחידה שהצליחה לברוח מהבית בבארי היא נלה הכלבה שנמצאה בשדות על ידי מילואימניק ומשמחת את ליבם של שלושת המתבגרים שדורית ויובל מגדלים מאז: "אנחנו אנשים בני 75 ומגדלים מתבגרת בת 16. פעם אחרונה שגידלנו מתבגרת בת 16 זה היה לפני 35 שנה בערך".

הנכדים שלנו אבלים גם על זה שאנחנו לא סבא וסבתא יותר. הם איבדו אותנו בתפקיד הקודם שלנו

כשהילדים חזרו מהשבי, הם כלל לא ידעו שההורים שלהם נרצחו ושאלו את דורית אם גם ההורים שלהם נחטפו: "אני הבנתי שאני הולכת לספר להם על אימא שלהם כי אף אחד אחר לא סיפר והם חייבים לדעת את זה. היה לי ברור באותו רגע - וסיפרתי להם. זה היה קשה ביותר כמובן".

הם אומרים כי האובדן של הילדים שלהם הוא לא רק על ההורים שלהם שאינם - אלא גם על סבא וסבתא ששינו תפקיד: "הנכדים שלנו אבלים על זה שאנחנו לא סבא וסבתא יותר.הם מדברים על זה שהם באסון איבדו את ההורים שזה דבר נורא, אבל הם איבדו גם את סבא וסבתא בתפקידם הקודם".

יובל מספר כי לפעמים דווקא ברגעים המשמחים של החיים - הכאב והעצב צפים יותר: "ככל שהחגיגה יותר גדולה - העצב יותר עמוק, ה'אין' יותר גדול. הילדים יתחתנו, מי יעמוד לידם? יהיה שם 'אין' ו'ריק'".

"יום אחד אנחנו כבר לא נהיה פה יותר"

חוליו וגלוריה עלו מקולומביה. כאן בארץ נולדה בתם איבון. היום, בירושלים הם מגדלים את הבן שלה, אביאל בן השמונה. איבון, שהייתה אם חד-הורית נרצחה בנובה.

גלוריה מספרת על הפחד שלה: "יום אחד אנחנו לא נהיה פה יותר. מה יהיה עם אביאל? כל יום הוא אומר לי שהוא עצוב, מתגעגע לאימא שלו, וכל כך כואב לי כשהוא אומר את זה. אני אוזרת כוחות ומפגינה מולו חוזק, הוא החיים שלי".

"בגיל שלנו לגדל את הילד זה קשה, זה לא פשוט, צריך כוח, צריך לקום", מספר חוליו. "אביאל אמר לי אין לי מזל ושהוא רוצה לשים לעצמו כנפיים ולהגיע אליה".