הם נחתו בנתב"ג עם מזוודה אחת והרבה מאוד מוטיבציה, מותירים מאחור משפחות דואגות וחיים נוחים. בצל האנטישמיות הגואה והשפעת ה-7 באוקטובר, חניכי מכינת "גור אריה" עוברים מסע מפרך. צפו בסיפורם של הצעירים שגילו שדווקא בשיא המלחמה, המקום הכי בטוח עבורם הוא כאן בארץ ישראל

הם הגיעו לישראל, מכל רחבי צרפת. הם הגיעו לכאן לבד, בלי המשפחה, נושאים איתם את תקוותיהם לארץ זרה שתהפוך מעכשיו לביתם החדש. הפרידות בנמל התעופה בצרפת היו קשות, אבל עבור הצעירים הללו, הבחירה הייתה ברורה. "זה היה קשה עם המשפחה," אומר אחד העולים החדשים, "אבל במוקדם או במאוחר, כולם ייפגשו כאן. החלטתי שאני עוזב את הלימודים ובא. עכשיו אני מתגייס לצבא". עולה אחרת סיפרה: "ראיתי בסרט שב-7 באוקטובר חיילים הצילו את המדינה שלהם, וזה גרם גם לי לרצות להילחם".
מי שקיבל את פניהם בשדה התעופה הם אנשי הצוות של מכינת "גור אריה", השייכת לתנועת בית"ר העולמית. המדריכים במכינה הם עצמם אנשים שעשו בעבר עלייה לישראל ומבינים היטב את כובד המשקל המונח על כתפי הצעירים הללו. "בסוף צריך להבין, יהודי בצרפת נשאר יהודי", מסביר סימון פטוסי, אחד המדריכים. "עד כמה שהוא צרפתי, עד כמה שהוא רוצה להיות לאומי-צרפתי, בקצה הוא היהודי. ופה כשהגעתי לארץ, הבנתי כמה פה אני בבית".
עבור רבים מהם, העלייה היא לא רק הגשמת חלום ציוני, אלא גם בריחה ממציאות של פחד. "תמיד יש לי הרגשה שכשבצרפת יוצאים לאיזשהו מקום, שאני או מדוכא, או שיש משהו מאחוריי," מספר בכנות לירון בנטטה, גם הוא עלה כעת. "הרגשה שאני כל הזמן מותקף או משהו כזה".

"אין לי פה משפחה - אבל אלו חברים לכל החיים"
המכינה מחולקת בין בנים ובנות. הבנים מתאמנים באשדוד, במתחם ישיבת "נווה דקלים", והבנות במרכז קליטה באשקלון. היום, לאחר תקופת התאקלמות ראשונית, הם נפגשים לפעילות משותפת של ניווטים בשטח. המטרה: ללמוד לקרוא מפה, להשתמש במצפן ולהתמצא בנוף הישראלי הפתוח. "אתן מסובבות את החוט לפי הכיוון שאתן צריכות", מסבירה המדריכה לקבוצת בנות הכוללת את אווה, טליה, אליה, אימה ושרה. "הכיוון שלכם זה איפה שהציר האדום".
בין הקוצים והשבילים, הזיכרונות מהנחיתה בנתב"ג עדיין טריים. טליה, שרק עלתה באוקטובר מסבירה שלמרות שלא ידעה מילה בעברית עכשיו עם מאמץ היא מצליחה לדבר יפה. "יש לנו כל בוקר ארבע שעות אולפן". כשהיא נשאלת מה הכי קשה, התשובה מהירה: "משפחה. המשפחה זה קשה שהם לא פה. אבל יש לי דודה, יש לי דוד, אך זה לא אותו דבר, אבל זה טוב".

אדם חניך נוסף מספר: "היום אין לי אף אחד בישראל. כולם עדיין בצרפת. בהתחלה זה היה מסובך, אבל הצלחתי ליצור לעצמי כאן משפחה, גם מבחינת החברים שלי". גון מצטרף לדברים ואומר: "אנחנו לומדים תרבות חדשה, אנחנו עושים דברים שלא עשינו קודם. אלו חברים לכל החיים".
המוטיבציה שלהם לשרת בצה"ל אינה מוטלת בספק. "הסיבה שאני עושה את המכינה היא כי אני רוצה לחיות בישראל", מסביר לני. "אני לא יכולה לגור פה, להיות פה, אבל לא לתת למדינה". עבורם, המדים הם כרטיס הכניסה האמיתי לחברה הישראלית. "בגלל האנטישמיות בפריז היה לי מאוד קשה, לי ולמשפחתי. החלטתי שאני רוצה להיות איפה שאני יכולה להיות אני. אני צריכה לעלות לארץ", מספרת טלילה.

מאולפן אשקלון לחוף אשדוד
במרכז הקליטה באשקלון, הבנות משקיעות שעות בלימוד השפה. אווה מספרת בגאווה על ההתקדמות האישית שלה: "לפני שישה חודשים לא ידעתי עברית, לא קראתי, לא כתבתי ולא הבנתי שום דבר. עכשיו אני יכולה להסתדר בבנק, בחנות".
החלומות שלהן פשוטים וישראליים מאוד. "אנחנו רוצות להתגייס לצבא ואנחנו רוצות לגור בישראל כי אנחנו יהודיות, אנחנו ציוניות", הן אומרות. וכששואלים על העתיד הרחוק יותר, הן צוחקות: "אנחנו רוצות להתחתן וללדת ילדים פה. חתן ישראלי? למה לא?"

בינתיים באשדוד, הבנים עוברים הכשרה אינטנסיבית לא פחות. לצד לימודי העברית וההכנה הפסיכומטרית, הם יוצאים מדי צוהריים לחוף הים לאימוני כושר קרבי. "מצב 2!" צועק המדריך, והחניכים יורדים לשכיבות סמיכה בחול. "אחד! שתיים! אחד!" הם צועקים בחזרה. כאן הם לומדים שצה"ל זה לא רק כוח, זה קודם כול עבודת צוות. "אנחנו עם האחרים, זו לא תחרות, נשארים ביחד," מדגיש המדריך בזמן שהם רצים עם אלונקות פתוחות על קו המים.
לני, אחד המשתתפים במכינה, הגיע מפריז, שם למד בבית ספר יהודי דתי. למרות שהחיים בפריז היו נוחים, הוא חיפש משמעות אחרת ורצה לעלות ארצה כדי לחיות חיים פחות חומריים. כעת במכינה הוא מתחזק בדת ומקווה שבני משפחתו יבואו בעקבותיו.
סימו, המדריך שלו, לומד איתו בחברותא ומספר על התהליך האישי: "אני כשעליתי לארץ, רציתי לעשות שנה ולחזור. פתאום אתה מגיע ואומר 'לא, אסור לי לאהוב אותה, כי אתה צריך לחזור לצרפת, יש הורים, יש עבודה'. ואז לאט-לאט אתה אומר 'תשמע, צריך להיות כן עם עצמך ולהגיד לה שאתה אוהב אותה, לארץ ישראל ולעם ישראל".

לני מהנהן בהסכמה: "אני רוצה חיים עם משמעות, עם מטרות. אח שלי היקר עדיין בצרפת, אבל שבוע שעבר הוא התקשר אליי ואמר לי שהוא רוצה להתגייס גם. אולי בדצמבר הוא יתגייס איתי, כי הוא רואה באינסטגרם מה שאני עושה היום והוא מבין שזה מה שהוא רוצה גם".
מסע הסיום: 60 קילומטרים של זהות
שמונה חודשים לאחר שהחלו את דרכם, הגיע רגע השיא: מסע הסיום. 60 קילומטרים של הליכה מאומצת מיערות הכרמל ועד לחוף בג'יסר א-זרקא. הם צועדים בטור, עייפים, מיוזעים, אבל עם ניצוץ בעיניים. חלק מההורים הגיעו במיוחד מצרפת כדי להצטרף לקילומטרים האחרונים.
"יש להם ריח רע, הם עייפים, אבל זה מדהים," אומרת אחת האימהות בהתרגשות. "הם גברים עכשיו. זה מדהים עבורנו שהוא הגיע לישראל, כי הלב פה". נתן, אחד החניכים שעומד להתגייס לגבעתי, מביט בנוף: "תראה את הנוף, תראה את החיים פה. אנחנו לא באים רק בשביל חופש, צריך לתת לצבא ולמדינה שלנו. זה המקום שלנו".
אימו של נתן, לורן, מודה שהיה לה קשה לקבל את ההחלטה: "אני אמרתי שאני לא רוצה, אבל הוא התעקש. זה לא קל, זו ארץ עם מלחמה, לא שמים ילד בגן שעשועים זה רציני, אבל זו הבחירה שלו. אם החיים שלו פה אז גם אני אעשה את זה".

היום הגדול הגיע: הגיוס
יום הגיוס בבסיס תל השומר הוא סגירת מעגל. טליה ואווה עומדות שם בתור, נרגשות. הן יתחילו את שירותן בבסיס מחו"ה אלון, בתוכנית מיוחדת לקליטת עולים. לאחר מכן, טליה תשרת שנה וחצי ואווה שכבר עשתה עליה, תעשה שירות מלא של שלוש שנים. "היום זה הגיוס שלנו", אומרת טליה. "התרגשנו במשך הרבה זמן, אז עכשיו זה היום. אני ממש שמחה להיות פה". אווה מוסיפה: "הייתי קצת בלחץ כי באמת זה היום הראשון וזה חיים חדשים, זה מרגש אותי, קמתי כל שעה בלילה".
האחות הצעירה של נתן, בת 17 בלבד, כבר מודיעה: "בעוד חודשיים אני אגור פה. אני עולה למכינה גם. הייתי עצובה שהוא לא בבית, אז רציתי לעלות לארץ גם".

מנהל המכינה יהודה סאלאמא הביט בהם בגאווה מהצד: "הגענו לנקודת השיא בעצם. מנתב"ג כשהתחלנו איתם, ליווינו אותם. האתגר הכי גדול הוא להביא אותם לנקודה הזאת, לצלוח את כל הפערים של השפה, של התרבות, של המנטליות, של הגעגוע - ובעצם להגשים להם את החלום".
עבור טליה, אווה, נתן ועוד 25 חניכים, היום הזה הוא הרבה מעבר לתאריך גיוס רגיל. זהו סיומו של מסע ארוך שבו השאירו מאחור את הביטחון היחסי של צרפת לטובת המאבק על הבית. עכשיו, עם המדים הירוקים והקיטבג, הם כבר לא אורחים או עולים חדשים. הם לגמרי בבית.

