המסמך שהתגלה במקרה 17 שנה אחרי מות הסבא - והצית קרב ירושה על עשרות מיליונים

מסמך שהתגלה 22 שנה אחרי שנחתם, הצית סכסוך משפחתי סביב זכויות בקרקע בגודל של 3.5 דונם בלב ירושלים. על הקרקע בנויים שני בניינים, ועל פי ההערכות כלל המקרקעין שווים כ-90 מיליון שקלים. בית המשפט המחוזי בירושלים קבע באחרונה כי בעקבות גילוי המסמך, יש לשנות את הזכויות בקרקע, כך שהנהנית העיקרית תהיה כלתו של מי שהיה הבעלים בקרקע, ושבתו – שקיבלה זכויות בה מכוח הירושה, לא תקבל ממנה דבר.

מדובר במקרקעין בלב ירושלים שהם בבעלות משפחתית, סבא וכלתו. הסבא, החזיק בזכויות ב-70% מהקרקע, וכלתו ב-30% ממנה. לפני 36 שנה נפטר הסבא ועל פי צו הירושה – כל זכויותיו במקרקעין חולקו בין ילדיו שהיו בחיים, אך לא לבנו, שהיה נשוי לכלה, משום שכבר נפטר באותה עת.

במהלך השנים שונו הזכויות בקרקע בהתאם לצו הירושה. ואולם, ייפוי כוח חתום בידי נוטריון שהתגלה 17 שנים לאחר מותו של הסבא – הפך את התמונה. על פי ייפוי הכוח של הסבא, בנו, בעלה של הכלה, יקבל את מרבית הזכויות בקרקע, בת אחרת לא תקבל דבר, ושאר ילדיו יקבלו חלקים מסוימים מהזכויות, למשל, דירות ספיציפיות בבניין.

הפריצה לבית הכלה התגלתה כמשתלמת - אחרי שהמסמך האבוד נמצא

הכלה גילתה את המסמך לאחר שפרצו לביתה. על פי הערכות, את המסמך קיבל בעלה כשעוד היה בחיים מאביו – הסבא – ודחף אותו למקום חבוי בארון. רק אז גילתה על קיומו של המסמך, אף על פי שבמסמך הזה הסבא ייפה את כוחה לשנות את הזכויות בקרקע.

הכלה תבעה את האחים, ובראשם את האח שטיפל בצו הירושה, בטענה שיש לשנות את הרישום בזכויות בקרקע על פי ייפוח הכוח שנמצא. האח מצדו טען בין היתר כי יש לדחות את התביעה, בטענות להתיישנות המסמך ושיהוי.

בפסק דין שניתן באחרונה השופט נחלון קבע כי למרות הזמן הרב שחלף מאז חתימת הסמך – יש לקבל את התביעה. "הדעת נותנת כי מי שמתייצב לפני נוטריון ומשלם סכום שאינו מבוטל, לא עושה זאת כדי לערוך מסמך חסר משמעות", כתב השופט נחלון בפסק הדין ביחס לתוקפו של ייפוי הכוח של הסבא. הוא דחה את טענות האח הנתבע, שאביו לא התכוון שהמסמך ימומש – בטענה שהכלה כלל לא ידעה עליו.

הדעת נותנת כי מי שמתייצב לפני נוטריון ומשלם סכום שאינו מבוטל, לא עושה זאת כדי לערוך מסמך חסר משמעות

השופט נחלון בפסק הדין

את הסיבות לכך שהמנוח בחר דווקא בתובעת להיות מיופת כוח, למרות העדר בקיאותה בעניינים כאמור, ניתן רק לשער. לעניין זה אזכיר שהתובעת הייתה בעלת יתרת הזכויות במקרקעין; שהיא לא הייתה אחת ממוטבי ייפוי הכוח באופן ישיר; ומנגד שהיא הייתה רעייתו של הבן הבכור, אשר לו הוענקו מרבית הזכויות במקרקעין מכוח ייפוי הכוח. בנסיבות אלה, העובדה שייפוי הכוח לא הובא לידיעת התובעת אינה מלמדת שלא הייתה כוונה לממשו בבוא העת", כתב השופט.

"המסמך היה ממוקם בארון גבוה ולא נגיש"

הוא דחה גם את הטענה להתיישנות, אפילו שחלפו כ-35 מאז עריכת המסמך ועד להגשת התביעה, מכיוון שקבע שהכלה לא ידעה על קיומו של המסמך. "הוא היה ממוקם בארון גבוה ולא נגיש בדירת התובעת", כתב, והדגיש כי מהרגע שהתגלה המסמך – פעלה הכלה כדי להסדיר את הנושא מול האח, ורק לאחר שהבינה שהוא לא מתכוון לשנות את הזכויות בהתאם לו, הגישה את התביעה.

השופט קבע כי על האחים שנתבעו לשלם 110 אלף ₪ לכלה ולבני המשפחה שהגישו את התביעה יחד איתה, וכן את הוצאות המומחים שהתמנו בידי בית המשפט. "יש להצטער על כך שהדברים הגיעו להיכן שהגיעו, לאחר שנים ארוכות של יחסי משפחה קרובים בין הצדדים", כתב נחלון. כעת, כדי ששינוי רישום הזכויות יהיה בהתאם לייפוי הכוח, יהיה על הצדדים לפנות להליכים המתאימים מול הטאבו.

מעו"ד פאדי אבו אסעד שייצג את הכלה נמסר: "חשיבותו של פסק הדין נעוצה בקביעה ובהכרה בתוקפו המשפטי המחייב של ייפוי כוח בלתי חוזר שנחתם עוד בשנת 1985 – תוך דחיית הטענות בדבר ביטולו, טענות הנסמכות על הסתמכות של שאר היורשים, ויתור התיישנות או שיהוי, וזאת בחלוף עשרות שנים".

"המסר המרכזי היוצא מפסק הדין הוא כי, במקרים חריגים, יכול בית המשפט להכיר בזכויות קנייניות המעוגנות בייפוי כוח בלתי חוזר גם אם הוא לא נרשם ולא דווח לרשויות גם בחלוף כ-35 שנים, והמשמעות היא כי לעיתים חלוף הזמן שינוי המציאות בשטח ושינויים ברישומי הירושה שנעשו במרוצת השנים אינם מאיינים את חובת ההגינות ואת רצונו המקורי של מעניק הירושה / המתנה".