"מפחדת ללכת לישון - בגלל הסיוטים בלילה": דור המלחמה שסובל מפוסט-טראומה | פרויקט מיוחד

"אני לא מסוגל יותר להסתכל במראה - זה פשוט כואב מדי. זה לא אותן עיניים שהיו לי לפני זה": שלומי הוא אחד מ-38 אלף מתמודדי נפש שסובלים מפוסט-טראומה בעקבות המלחמה. הסיפור שלו, של בחור צעיר שנראה בריא לחלוטין בגופו – אך נפשו נסדקה מבפנים, הוא סיפור של דור שלם.

עד תחילת המלחמה היו מטופלים 11 אלף הלומי נפש או מתמודדי נפש באגף השיקום של משרד הביטחון. אחרי 7 באוקטובר גדל מספרם ל-38 אלף. במשרד הביטחון מעריכים שעד 2028 מספרם יזנק ל-50 אלף. מאחורי המספרים הללו מסתתרים סיפורים אנושיים קורעי לב - וגיבורים שמתמודדים באופן יום-יומי עם הקושי והכאב.

"כל דבר הכי בסיסי נהיה קשה: לסדר את החדר, להתקלח או לצחצח שיניים"

לפני 7 באוקטובר שלומי גרודז'ינסקי היה סטודנט בבר-אילן, הוא עבד גם כמדריך. שלומי היה חייל משוחרר, בחור חברתי, חייכן וספורטיבי. "התחלתי לבנות את עצמי אחרי הצבא, לגור לבד, החיים הסטודנטיאליים, לדמיין, לחשוב מה יהיה בעתיד. התחלתי לבנות את החיים".

שלומי שירת במילואים יותר מ-200 יום באוגדה 98, בעיקר בעזה, בכמה סבבים. כשהמילואים הסתיימו והוא חזר לחיים הרגילים, הוא הבין שהגוף אומנם בישראל, אבל הנפש עדיין נמצאת בעזה.

היה שלב שבו הרגשתי שכבר אין לי כוח לחיות. עצרתי את עצמי בשנייה האחרונה

שלומי גרודז'ינסקי, מתמודד עם פוסט-טראומה

"בתקופה שעדיין הצלחתי ללכת לאוניברסיטה זה היה טריגרים בלי סוף", הוא משתף אותנו באומץ. "כל רעש, הקפיץ אותי. אני דרוך, לא מצליח לדבר ולא מצליח לתקשר. כל דבר הכי בסיסי נהיה קשה, לסדר את החדר, להתקלח, לצחצח שיניים. היו ימים שנשארתי במיטה פשוט בלי שום טיפת אנרגיה לצאת מהבית".

שלומי לא הבין בתחילה מה קורה לו, הוא ניסה להמשיך לתפקד כרגיל, אבל הגוף לא אפשר. "אני חושב שהכרתי 20-10 אנשים אולי, חברים שנהרגו".

הוא מספר בגילוי לב כי היה רגע שבו היה קרוב לשים קץ לסבל שלו: "הגיע שלב שבו לא היה לי כבר כוח לחיות. הרגשתי שפשוט אין טעם לכלום. כמעט עשיתי את זה. עצרתי את עצמי בשנייה האחרונה. לא הצלחתי להתמודד כבר עם הכאב שלי".

"היו לנו מלחמות קשות - אבל זה משהו שלא התמודדנו איתו"

אגף השיקום במשרד הביטחון אומנם עבר רפורמה לפני 7 באוקטובר, אבל הוא לחלוטין לא בנוי להתמודד עם כל כך הרבה נפגעים. לפני 7 באוקטובר כמות הפניות עמדה על 700 אלף, היום היא עומדת על 1.4 מיליון - וכוח האדם לא גדל בהתאם. באגף השיקום יש עובד סוציאלי אחד על כל 850 מטופלים, עובד רווחה אחד על כל 1,400 עובדים ורופא אחד על כל 3,900 מטופלים.

תקציב אגף השיקום אומנם עלה מאז 7 באוקטובר, אבל זה לא מספיק. הממשלה הקימה ועדה מיוחדת לבחינת המענה הלאומי לטיפול ושיקום פצועי צה"ל. היא המליצה על תוספת קבועה של 2 מיליארד שקלים מדי שנה. אבל כרגע התקצוב הזה נמצא בוויכוח בין האוצר לביטחון, וכלל לא בטוח מה יעלה בגורלו.

ד"ר יפעת ראובני, מנהלת מחלקת המחקר בעמותת נט"ל, מתארת את הקושי: "היו לנו מלחמות קשות, אבל האורך של המלחמה הזאת הוא דבר שאנחנו לא התמודדנו איתו. אנחנו כבר 1,000 ימים באירוע טראומטי".

"זה בסדר כשזה תקופה מסוימת - כשזה לאורך 1,000 ימים יש כבר פגיעה נירולוגית", מסבירה ד"ר ליה נאור, מומחית לטיפול רב-ממדי בטראומה. "יש כבר פגיעה במערכות של ויסות, כבר יש איזה שינוי בכימיה של המוח שמאוד-מאוד משפיע וקשה אחר כך להחלים".

אנחנו צריכים להבין שאנחנו לא צריכים לשקם רק 50 אלף איש - אנחנו צריכים לשקם את החברה הישראלית כולה.

ד"ר יפעת ראובני, מנהלת מחלקת המחקר בעמותת נט"ל

המונח 'פוסט-טראומה" נכנס לספרות הרפואית רק ב-1980, אחרי שבוגרי מלחמת וייטנאם חזרו לארצות הברית. המחקר בנושא טרי, אין מסד נתונים גם בעולם לגבי השפעות לחימה ארוכה כל כך. רק דבר אחד ודאי, מדובר בדור שלם שנפגע. צעירים שכבר כמעט שלוש שנים בסבבים חוזרים ונשנים של לחימה.

ד"ר ראובני מסבירה כי את גלי ההדף יחושו גם מי שלא היה בעצמו בקרבות: "טראומה פוגעת לא רק באנשים שנכחו באירוע, היא פוגעת בכל המעגלים שסביבם, יש לה גלי הדף. אנחנו צריכים להבין שאנחנו לא צריכים לשקם רק 50 אלף, אנחנו צריכים לשקם את החברה הישראלית כולה".

"מפחדת לישון בגלל הסיוטים בלילה"

שירה קרוטמן, כמו לא מעט פוסט-טראומטיים, קצת מתעתעת. היא בת 24 חייכנית וקלילה - אבל מאחורי החיוך מסתתרת מציאות לא פשוטה. "אני מפחדת מללכת לישון כי יש לי סיוטים בלילה. כל לילה. כיום אני לא מסוגלת לעבוד".

שירה הייתה פרמדיקית בצה"ל. היא עשתה יותר מ-250 ימי מילואים, כשהיא מסופחת ליחידות שונות, בעיקר בלבנון, בעזה, וגם קצת בסוריה. היא פינתה שם אין-ספור נפגעים. רק בסיום המילואים, בחזרה באזרחות אחרי הפסקת האש בעזה היא הבינה שמשהו לא בסדר.

אני חייה עם שני מסכים. אחד זה החיים הרגילים - השני זה סרט נע של כל האירועים: עזה, לבנון וסוריה

שירה קרוטמן, סובלת מפוסט-טראומה

חודשים ארוכים היא ניסתה להתעלם, להדחיק, ולהמשיך לעבוד כרגיל כפרמדיקית במד"א, עד אירוע אחד בתחילת השנה. "קיבלנו קריאה. לוחם משוחרר, שהוא צעיר ממני, שנטל את חייו. ומשהו שם תפס אותי. שיקף בצורה הכי בוטה, זה מה שקורה כשלא מטפלים, זה מה שקורה כשמכחישים".

"אני חייה עם שני מסכים", היא משתפת בדואליות הקשה שבה היא נאלצת לחיות. "אחד מהם זה החיים הרגילים - והשני פשוט רץ במוח כל הזמן, סרט נע כזה של כל האירועים - עזה, לבנון, סוריה. ושוב: עזה, לבנון וסוריה".

שירה היא חלק מחוות "חוזרים לחיות", פרויקט שמטפל בכמעט 120 הלומי קרב ומתמודדים עם פוסט-טראומה. הם באים כדי לעבוד עם חיות, בדרך כלל חיות שעברו התעללות - ודרכם מצליחים להתרפא גם בעצמם.

"אנחנו מדברים על חבר'ה צעירים שלא יתפקדו 50 שנה קדימה"

65 אחוז מפצועי המלחמה הזו הם נפגעי נפש, וההשפעה של דור בפוסט-טראומה על החברה הישראלית היא דרמטית. אפשר לצמוח מפוסט-טראומה, גם כבודדים וגם כחברה. אבל לשם כך, מדינת ישראל חייבת לקחת את הנושא הזה כפרויקט לאומי, כי מה שתיארנו כאן, והמספרים שהבאנו, הם רק קצה הקרחון. המון מקרי טראומה מתגלים רק שנים אחרי המלחמה. כולנו חייבים להבין שזה לא האתגר של הדור בפוסט-טראומה, זאת האחריות של החברה הישראלית כולה, להשתקם ממעגל אין-סופי של חרדה במלחמה שלא נגמרת.

ד"ר נאור מסכמת: "כולנו חייבים להבין שזאת האחריות של החברה הישראלית כולה, להשתקם ממעגל אין-סופי של חרדה במלחמה שלא נגמרת. אנחנו אוהבים להגיד 'עד הניצחון', אז יכול להיות שננצח את האויבים שלנו, אבל אני לא יודעת מה יישאר פה. ההנהגה שלנו צריכה לשקול את סיום המלחמה, גם אם המטרות הביטחוניות לא הושגו במלואן. אם יהיו פה הרבה מאוד אנשים שמתים מבפנים, אז לא ניצחנו".

ד"ר יפעת ראובני מסבירה כי הפגיעה הנפשית מגיעה דווקא בשנים הכי קריטיות של החיים: "העשור ה-20 וה-30 זה עשור מאוד משמעותי. אתה מקבל את ההחלטות הכי חשובות: מה ללמוד, איזה מקצוע יהיה לך, זוגיות והקמת משפחה. הדברים האלה מאוד משמעותיים והכול מתעכב בגלל שהם לא מסוגלים לתפקד".

פרופסור אייל פרוכטר, מנהל רפואי בעמותת "עיקר", מסביר את ההשלכות ארוכות הטווח של הפוסט-טראומה: "אנחנו מדברים על חבר'ה צעירים שעכשיו לא יעבדו ולא יתפקדו 50 שנה קדימה. אני חושש מאוד שאנחנו מגדלים פה דור שיהיה לו קשה מאוד לתפקד עבודה, בזוגיות, בלימודים באוניברסיטה, בשעות הפנאי - בכל תחום, ואנחנו עלולים למצוא את עצמנו פה עם בכייה לדורות".

"בעולם מתוקן הנושא הזה של בריאות הנפש היה צריך לעמוד בראש המצע של כל המועמדים לבחירות, של כל המפלגות". אומר פרוכטר. "אבל המדינה שלנו מעדיפה להסיט מבט ולהתעלם מזה, וזה יתפוצץ עלינו, זה יתפוצץ עלינו כמו מטען רב-עוצמה".