"עצמתי עיניים ואמרתי לעצמי 'אז ככה מתים'?": דניאלה גלבוע על הגיהינום בשבי ומה ששמר עליה שפויה

דניאלה גלבוע לפעמים לא קולטת שהיא כבר כאן. הדבר היחיד שהיא העזה לדמיין בכל אותם ימים ארוכים היה שהיא עומדת על במה, וכל הקהל שר את השירים שלה. זו הייתה הנקודה שאמרה לעצמה: לשם אני אגיע. "רציתי להיות זמרת", היא אומרת בקול צלול. "אני לא רוצה להיות חטופה שהיא זמרת. לא, לא. אני רוצה להיות זמרת".

אך לעיתים ישנן תגובות שהיא מפחדת מהן. החשש שמישהו יחשוב שהיא נמצאת במקום הזה רק בגלל מה שקרה לה, רק בגלל הרחמים. אבל כששואלים אותה מה השתנה בה מאז שחזרה מהגיהינום של עזה, התשובה פשוטה וחותכת: "חיים פעם אחת. זה מה שהשתנה".

במבט ראשון, זה נראה כמו זוג צעיר שחי את החלום המשותף מגיל 13. דניאלה ורועי, עושים מוזיקה ביחד, גרים בדירה שלהם, חוגגים את החיים. אבל המחשבה שרק לפני שנה וחצי דניאלה גלבוע עוד הייתה עמוק בתוך המנהרות, והנה היא כאן לצד רועי שחיכה לה בבית, מצמררת בכל פעם מחדש. "היא חזרה אותו דבר?", הוא נשאל ועונה בכנות: "לא, כמו שאני לא אותו דבר מאז. אני חשבתי שסתם אני איש משפחה רגיל, הולך לעבודה, חוזר לילדים. עכשיו החלום הוא קודם כול להתבסס, לחיות, להרגיש את החיים".

"לא רציתי שירחמו עליי"

היא מחכה לרגע הנכון כבר זמן רב. בזמן שחברותיה שחזרו מהשבי כבר התראיינו, גלבוע בחרה לחכות. "פשוט חיכיתי לרגע הנכון", היא מסבירה. "לא הרגשתי בנוח עד עכשיו. זה הסיפור שלי, הוא שלי ורק שלי". היא הייתה צריכה לעבד את מה שעברה, להרגיש יותר בנוח עם החשיפה. "זה להיחשף, אותי זה מפחיד באופן כללי. אבל אני פה גם בשביל להיחשף מוזיקלית, אז אני רוצה להביא את כל כולי. ואני לא מתביישת יותר".

כששואלים אותה אם התביישה בכך שנחטפה, היא מהנהנת. "אפשר להגיד. לא רציתי שירחמו עליי. זה מביך אותי. אני לא רציתי את כל הדבר הזה. רציתי פשוט להירגע לבד, עם כל הסביבה הקרובה שלי, ואז אולי להרגיש מוכנה לדבר הזה. ואני חד-משמעית מוכנה".

למרות החיוך שלומה של גלבוע הוא נושא מורכב. "זה לא ורוד כמו שזה נראה, לא הכל טוב. זו התמודדות יום-יומית", היא משתפת. "אני עם עצמי, זה מציף לי הרבה דברים. לאו דווקא ספציפית מהשבי, דברים שמזכירים לי. זה מציף תחושות, חששות, חרדות. תחשבי שבמשך שנה וארבעה חודשים ישבתי ולא זזתי, לא עשיתי כלום, רק חיכיתי לעשות משהו. פתאום אלו החיים החדשים. אני צריכה רגע לעכל את זה בכלל. אני עוד בשלבי עיכול של השבי".

"ראינו את האימונים שלהם כל יום"

הזיכרונות מחזירים אותה לימים שלפני האסון. גלבוע, תצפיתנית בנחל עוז, הרגישה את המתח באוויר. "כל השבוע שלפני, הייתה לי תחושה פנימית של מתי יהיה הפיגוע. ממש הרגשתי שהולך להיות פיגוע. לא ידעתי איפה, לא ידעתי מתי". הסיבות היו ברורות לה ולחברותיה: "ראינו המון אימונים שלהם. בדיוק על אותו דבר. הם בנו עצמים שהיו לנו בשטח ישראל אצלם בבסיסי האימון. אנחנו רואות את זה כל יום, מדווחות על הדברים האלה".

התגובות מהדרגים הגבוהים היו קשות לעיכול. "אמרו הרבה פעמים דברים כמו 'אל תבלבלו במוח'. לא כל כך שמו עלינו. דיווחנו המון, צילמנו תמונות בזום-אין. ראינו 'רואה-יורה' בבסיס של חמאס, וזה היה בול אותו דבר. את רואה שהם רצים ועושים. מול העיניים שלי ראיתי את חמאס בונה מודל של מה שקרה בדיוק בבסיס". זה היה חודש או חודשיים לפני ה-7 באוקטובר. "אנחנו מתריעות והכול, ומה אומרים לנו? 'שגרתי'. הם התייחסו אלינו כאילו אנחנו רק עיניים, כאילו אנחנו מכונה. זה פשוט לא עניין את הדרגים הגבוהים".

רגע לפני שהכול התמוטט, הייתה עוד נקודת אור אחת. מסיבת ה"טי-טיים" בבסיס, חגיגת השחרור של שחף ניסני. "זו הייתה ארוחה מטורפת", גלבוע נזכרת בחיוך עצוב. "אימא של שחף הכינה את האוכל. היא רצתה לעשות את זה בקונספט של דיסקו. היה כתוב על הקיר בבלונים 'The last Disco'. זה היה הטי-טיים הכי מחבר ומגבש. כולנו היינו אחת עם השנייה, צחוקים, הרגשנו נורא בנוח".

"אמרתי לעצמי ביי"

המשמרת ב-4:00 בבוקר באותה שבת הייתה אמורה להיות אחת האחרונות של ניסני בבסיס - והיא ביקשה לעשות אותה עם גילבוע. וקרינה ארייב. "היא הייתה משמרת מאוד משעממת. הגזרה הייתה ריקה. רבע שעה לפני שנגמרה המשמרת, התחלנו לדבר על פשיטה, על חטיפה. האם יחטפו חייל, מה נעשה, איך נתפקד. פתאום, בארבע בבוקר ב-7 באוקטובר, אנחנו מדברות על כל התרחישים הכי נוראיים. דיברנו על מה יהיה אם".

גלבוע עצמה הייתה עייפה וחיכתה רק ללכת לישון. בשלב הזה, היא לא יכלה לדמיין שארבע שעות אחר כך היא כבר תהיה בתוך עזה. "כל הגוף שלי מתכווץ כשאני אומרת את זה", היא מודה. "זה לא היה צפוי בכלל".

היא הלכה לישון בסביבות 4:40, אחרי שכתבה לרועי "לילה טוב". ב-6:33 היא קמה מהבומים. "לא היה צבע אדום, לא הייתה אזעקה. המחשבה הראשונה שלי הייתה שאני רגילה לזה. זו השגרה, הם יורים כמה טילים, לא מצליח להם, הם גרועים".

היא רצה למיגונית, שם פגשה את קרינה ואביב. "אנחנו מתחבקות שלושתנו. ויש עוד בום ועוד אחד, וזה לא מפסיק. לאט לאט הצטרפו עוד ועוד בנות. עד שהתמלאה המיגונית. היינו אחת עם השנייה והחזקנו ידיים, לא רצינו שהפחד ישתלט עלינו. ככה אנחנו רגילות, לשרוד אחת בשביל השנייה".

השוק הגיע כשגשש נכנס למיגונית וקיבל טלפון. "הוא נכנס להלם. 'פשיטה? כמה מחבלים? פה?'. ואז אני מבינה שפשטו לבסיס. אני שומעת יריות, שומעת צרחות בערבית. עצמתי עיניים ואמרתי לעצמי ביי. ואז שיחקתי אותה מתה, אבל זה לא עובד. אני עם אדרנלין מטורף וגם נפצעתי ברגל. הרגשתי משהו חם. אמרתי לעצמי: הינה, זה הרגע האחרון שלי. איך ככה מתים? ככה זה מרגיש למות עכשיו?"

"כשראיתי את הגדר קרועה - ויתרתי"

המחבלים קלטו שהיא חיה והושיבו אותה בשורה על הקיר. מה שהיא ראתה שם נחקק בזיכרונה לנצח. "ראיתי את כל הגופות. מי שרק לפני רגע חיבקה אותי, פשוט כבר לא איתנו. היינו שם שלוש שעות. לא עברה לי חטיפה בראש עד הרגע האחרון. הסרט שלי היה שהם פשוט יירו בנו, שיהיה להם כיף לעשות את זה ככה". בשורה ההיא, קרינה ארייב לחשה לה: "דניאלה, אני עומדת למות". גלבוע ענתה לה בנחישות: "לא, את לא עומדת למות כי את היחידה שנשארה לי. את לא עומדת למות".

אחרי שלוש שעות, המחבלים הודיעו להן: "אתן מגיעות לעזה". גלבוע עוד ניסתה להגיד לא באינסטינקט, אבל אז הגיעה הנסיעה. "לא הבנתי שאני נוסעת לעזה עד שעברנו את הגדר. פתאום את קולטת את הגדר הזאת, שאמרו לך שהיא הכי מגינה בעולם, והיא קרועה לגמרי. ויתרתי בשלב הזה. אמרתי: זה מה שיש עכשיו".

יום אחרי התחושה הזאת התחלפה - ברצון לחיות. "הבנתי איפה אני ושאני צריכה להשאיר את התקווה חיה. החלטתי שאני יוצאת מזה. כשהבנתי שאני פה בעזה על מזרן, בכיתי שאהיה פה חודש. זה הסרט שרץ לי בראש. אמרתי לעצמי שאין סיכוי שלא יצילו בנות, שלא יוציאו אותנו מהר. עם המיינדסט הזה התחלתי. אני שורדת את זה, אני לא מתה".

"הפסקתי לבכות לתקופה ארוכה"

ככל שעבר הזמן, והחודש הפך ליותר, הייאוש התגנב. "שאלתי את המחבלים 'מה הלו"ז? אין עסקה?'. הם אמרו שבקרוב, עוד חודש-חודשיים תצאו. התפרקתי מבכי. אין לי כוח לחוות פה עוד חודש-חודשיים. ואז את מבינה שאין לך מה לבכות על זה פשוט. הפסקתי לבכות לתקופה ארוכה. שיניתי את המחשבות".

בשבי גילתה על עצמה דברים שלא הכירה. "גיליתי אומץ. חשבתי שאני ממש לא אמיצה, שהאינסטינקט שלי הוא לקפוא, אבל שם התעליתי מעל זה. פעם אחת הפציצו מנהרה שהיינו בתוכה והיינו חייבות לברוח תוך שנייה. הם אמרו לנו לעזוב הכול ולרוץ. ישר לקחתי את החיג'אב והתיק, הרמתי הכול באינסטינקט. הייתי היחידה שעשתה את זה בסיטואציה הזאת. גיליתי שיש בי אמונה גדולה שהתפקיד שלי בעולם לא נגמר".

הקשר עם הבנות האחרות, ובעיקר עם קרינה ארייב, היה המפתח להישרדות. "היינו 476 ימים ביחד. זה המתנה הכי גדולה בסיטואציה הנוראית הזאת. אם לא היה לי אותה, אני לא יודעת מה היה קורה. זה משהו שעומד מעבר לטבע. החברות שלנו בנחל עוז הייתה ההכנה הכי טובה לחברות בשבי. ידענו לחזק אחת את השנייה. פתאום, מהרצון לחיות ולא משנה מה, מגיעה התחושה של פשוט לא להיות פה. לא רוצה להיות בשום מקום אם זה פה. בזכותן יצאתי מזה".

"לשיר את עצמי שפויה ברחובות עזה"

גם המוזיקה הייתה שם, בתוך החושך. "שבוע אחרי שנחטפנו, דניאל כבר כתבה שיר לאביב ז"ל", מספרת ארייב. "אביב פשוט הייתה מנגנת איתי בגיטרה. בלילות היא הייתה שרה והיינו ממציאות שירים על הבנות בחמ"ל, מעלות את האווירה. זה היה הבידור של החמ"ל. כל יום היא לימדה אותי שיר עד שידעתי אותו בעל פה. שרנו בלחש, לא באמת בקולי קולות". באחד הימים הפרידו ביניהן, וארייב מצאה את עצמה הולכת ברחוב בעזה, מוקפת מחבלים. "פשוט מצאתי את עצמי מזמזמת את השיר שדניאל לימדה אותי בערב שלפני. להשאיר את עצמי שפויה. 'ביי לדאגות', זה מה ששרתי".

למרות החיוך והאנרגיה, הן סוחבות איתן משא כבד. "זה לא שאנחנו עושות משהו שהוא פייק, אבל אנחנו סוחבות המון. מאחורי החיוך יש הרבה קושי, זיכרונות וכאב". הן גילו מה קרה לחברותיהן מהחמ"ל רק אחרי חצי שנה. "שאלנו אין-ספור פעמים ואף אחד לא אמר כלום. בוקר אחד המחבל הסכים להראות לנו בחדשות באנגלית מה קרה בנחל עוז ב-7 באוקטובר. כל השאלות שלנו קיבלו תשובה. ראינו את התמונות של כולן עם ז"ל בצד. פשוט בכינו, צרחנו, נתנו מכות אחת לשנייה. הרבה פעמים אמרתי לעצמי בשבי: למה אני חיה אם הן לא? רציתי למות בשביל שכולן יחיו".

"בדרך שלי הולכת"

היום, שנה וחצי אחרי, המוזיקה של דניאלה גלבוע כבר מתנגנת ברדיו והיא במגרש של הגדולים. השיר "ביי לדאגות", ששרה בלחש במנהרות, יוצא לאור. "השיר הזה מדבר על זה שאין לי כוח יותר להתעסק בבולשיט", היא מסבירה. "כשחזרתי היו המון ציפיות, דפקתי חשבון לכולם. השיר הזה הכי רלוונטי בעולם לתקופה שלי היום. אני במקום יותר שלם עם עצמי ואומרת: אני בדרך שלי הולכת. החוזק הזה הגיע משם, מהשבי".

היא תמיד ידעה שזה הייעוד שלה, אבל פחדה להעז. "יכול להיות שאם לא היה השבי, הייתי מוותרת. לא ידעתי מה קורה פה, לא ידעתי שכולם יודעים מי אני וששרה. זה סוג של 'הישרדות', גרסת השבי". עכשיו היא מחכה לרגע שיקשיבו רק למוזיקה שלה. "אני לא בטוחה שאפשר יהיה להפריד את זה אף פעם, אבל אני כן מחכה לרגע שהמילה הראשונה לא תהיה 'החטופה'. אני מחכה לרגע שיגידו 'וואי, איך אני אוהבת את השיר הזה', ואז אולי יוסיפו 'אה, וגם היא נחטפה'. אני יודעת שאני בדרך לשם, ואני עוד אגיע רחוק. פשוט תזכרו".