"כשנראה אותך שוב": רייצ'ל גולדברג-פולין בריאיון מיוחד על הגעגועים לבנה הירש ועל ספרה החדש

רייצ'ל גולדברג-פולין, אימו של הירש ז"ל שנחטף לעזה ונרצח בשבי חמאס, הוציאה את ספרה החדש "כשנראה אותך שוב". בריאיון מיוחד עם יונית לוי ששודר אמש ב"מהדורה המרכזית", היא תיארה את היצירה כדרך לאחסן את הכאב המשתק ואת הגעגוע לבנה, שהפך מאז 7 באוקטובר לסמל למאבק. הספר מגולל את סיפור החטיפה, המאבק הבין-לאומי לשחרורו וההתמודדות עם הרצח בשבי.

הספר - התשובה האמיתית לשאלה: "מה שלומך"

"קרסתי תחת הכובד על הנשמה שלי", הסבירה גולדברג-פולין את ההחלטה לכתוב. "רציתי להניח את הכאב שלי במקום אחר, שלא רק יישאר בתוכי. זה הגיע מתוך צורך נואש לקחת את הסבל הכבד והמשתק הזה ולאחסן אותו איפשהו". לדבריה, הספר מהווה את התשובה האמיתית לשאלה "מה שלומך", שאלה שהיא חווה כמעוותת לאור האובדן. "אתם לא רואים את הסכין הזו שתקועה בחזה שלי ובלב?", היא תהתה.

"אנשים אמרו לי בשבעה: 'זה אף פעם לא ישתפר' - זה היה ניסיון לעזור לי"

רייצ'ל לא מנסה לייפות את המציאות הקשה, ומבהירה כי המצב לעולם לא יהיה קל יותר, אלא שהיא פשוט תנסה להיות חזקה יותר. כשנשאלה האם הרצון שהעלתה בריאיון, להעניק לכל אחד מולקולה מהכאב אכן מסייע ומקל עליה, השיבה: "ובכן, אני עדיין לא יודעת, כיוון שזה עדיין לא קרה. מאז שהירש נרצח, במיוחד כשאני מדברת עם צעירים כאן בישראל וברחבי העולם, לאחר השיחה אני יודעת שכעת הם נושאים עימם חלק מזה עבורי. אני מרגישה את זה, ומקווה שעם הזמן זה ישתנה".

"אני יודעת שהכאב תמיד יישאר שם. אני מדברת על כך בספר, על איך שאנשים ניגשו אליי ואמרו 'זה אף פעם לא באמת ישתפר'. מישהי אמרה לי: 'הבת שלי נהרגה לפני 39 שנה, ואני עדיין בוכה עליה כל בוקר'. חשבתי לעצמי – למה את מספרת לי את זה בשבעה? ועכשיו אני באמת מבינה, היא ניסתה לעזור לי".

אני לא חושבת שהגעגוע, הכמיהה וההשתוקקות הולכים לדעוך - והם גם לא צריכים לדעוך

רייצ'ל גולדברג-פולין

רייצ'ל מוסיפה ומספרת על חברים קרובים שבנם שהה ב"טיול הגדול" במרכז אמריקה, וככל שחלפו החודשים הגעגוע אליו רק גבר. "חשבתי לעצמי, למה שמשפחות שכולות יהיו שונות? הילד שלנו איננו. ככל שהזמן עובר, אנחנו מתגעגעים אליו יותר. אני באמת מקווה שאתחזק, אבל אני לא חושבת שהגעגוע, הכמיהה וההשתוקקות הולכים לדעוך – והם גם לא צריכים לדעוך. אני גאה בכך שאני מתגעגעת לבן שלי, ותמיד אתגעגע אליו. אני מאושרת שאהבתי אותו כל כך, שהאהבה המשיכה לגדול בפראות כמו פרחי בר. האהבה שלי אליו יותר חזקה עכשיו ממה שהייתה אתמול, או לפני חודשיים, או לפני שנתיים. היא גדולה יותר".

נקודת המפנה: "הירש שמע את קולך"

אחד הקטעים המטלטלים והמאירים ביותר בספר נוגע למפגש של המשפחה עם אור לוי, ששוחרר מהשבי. במפגש זה גילתה רייצ'ל פרטים שלא ידעה קודם לכן, ובראשם - שהירש ידע שהיא נלחמת עליו בכל כוחה.

"אני אזכור את הרגע הזה למשך כל חיי, זו הייתה נקודת מפנה בגלל שהוא ממש החייה את הנשמה שלי", היא שחזרה. "אור רק השתחרר כשהוא ביקש לדבר איתנו. הוא בדיוק גילה שאשתו נרצחה ובדיוק התאחד מחדש עם בנו, אבל הוא פינה את הזמן כדי לבקש לדבר בנפרד עם כל אחת מהמשפחות שאת יקיריהן פגש בשבי. הפגישה איתנו ארכה כמה שעות ובסופה הוא אמר לי: 'והירש שמע את קולך'".

"אני זוכרת שהרגשתי מעין זרם עד לקרסוליים שלי. שאלתי אותו: 'מה? הוא שמע מה?', ואור השיב: 'הוא שמע אותך מדברת על הפגישה עם מזכיר המדינה האמריקני'. שאלתי אם הוא שמע על כך שנפגשתי איתו, ואור תיקן: 'לא, הוא שמע אותך אומרת שנפגשת איתו'". רייצ'ל המשיכה ותיארה את הרגעים הדרמטיים: "זה טלטל אותי עמוקות. לדעת שבזמן שהוא הורעב, עונה, וסבל מכאבים בלי היד הדומיננטית שלו ובתנאים מזוויעים - הוא שמע את הקול שלי.

הוא ידע שאני וג'ון מנסים, שהגענו עד קצה העולם. זה חיזק אותו וזה בהחלט חיזק אותי, אפילו שהוא כבר היה מת מעל 120 ימים בשלב הזה. זה נתן לי תחושה חדשה של אישור, שהייתה בינינו תקשורת שלא הייתה ידועה".

הוא ממש החייה את הנשמה שלי

רייצ'ל על המפגש עם שורד השבי אור לוי

בספר רייצ'ל לא נקבה בשמם של בכירים ואנשי דרג, בחירה מודעת ומכוונת. "הרגשתי שהאנשים היחידים ששמם צריך להיות מוזכר הם אנשים שאהבתי", הסבירה.

"היה פה אסון אמיתי וטראומטי - אני חושבת שזה בוודאי יוביל לשינוי"

בשורות האחרונות של הספר, באחרית הדבר שכתב ג'ון בעלה של רייצ'ל, הוא פונה לבנו ומבטיח: "יהיה זכרך מהפכה לעד". רייצ'ל מאמינה בכל ליבה כי הזעם, העצב והאבל של המשפחות ושל המדינה כולה יכולים וצריכים לשמש כמנוף לשינוי עמוק.

"אני חושבת שזה בוודאי יכול ובוודאי יוביל לשינוי", אומרת רייצ'ל. "לפעמים, כשהדברים הם מייסרים כל כך, אין באמת ברירה וזה מתרחש באופן טבעי. אנחנו נמצאים בנקודת מפנה כמדינה, כאומה וכעם. אנחנו יכולים לעטוף את זה בכל נייר עטיפה יפה ופפיונים מהממים שנרצה - אבל זה היה כישלון. היה פה אסון אמיתי, טראומטי, חי ונושם שקרה לנו, ואנחנו צריכים לקבל את זה, לא לכנות את זה בשמות אחרים, ולהתקדם".

היא המשיכה והסבירה: "וינסטון צ'רצ'יל הדגול אמר: 'אם אתה עובר דרך גיהינום, תמשיך ללכת'. אנחנו נעשה את זה, אבל אנחנו לא יכולים להעמיד פנים שזה לא קרה. אנחנו יודעים מהפסיכולוגיה שהניסיון לעשות גזלייטינג או להעמיד פנים שהדברים לא קרו, בפועל גורם להתפתחות של מצבים רעילים מאוד".

היה פה אסון אמיתי ואנחנו צריכים לקבל את זה, לא לכנות את זה בשמות אחרים - ולהתקדם

רייצ'ל גולדברג-פולין

כשנתיים וחצי חלפו מאז אותם ימים, ורבים בציבור פונים אל רייצ'ל ואל ג'ון ומבקשים מהם להשתלב בחיים הציבוריים ולהמשיך להשמיע את קולם בפני האומה המשוסעת. "אני חושבת שיש מקום לכל כך הרבה קולות פה", מסכמת רייצ'ל את התחושות. "כל המשפחות הללו שסבלו כל כך הרבה מאז 7 באוקטובר נושאות קול שונה במעט ממה שאנחנו רגילים אליו, כיוון שסדר הגודל של מה שקרה לנו כאומה היה כל כך לא רגיל".

"אני לא יודעת אם אנשים רוצים שנהיה דוברים או קולות פומביים, אבל אני חושבת שזה היה חיובי שאנשים ראו הורים, אחים, ילדים וסבים חושפים את הקרביים שלהם ואומרים 'זה האופן שבו אני מרגיש'. זו הייתה תקופה של כנות כואבת מאוד, ללא הסתרה, ואולי זה הדבר שאנשים צמאים אליו. אבל אני קצת תוהה - האם אנשים בגילי או בגילך מוכנים לומר 'אנחנו רוצים משהו שונה'? אני חושבת שהצעירים אולי מוכנים לומר זאת, אבל ימים יגידו".