בעלה של מיה התעמת עם אביה שאנס אותה בילדותה: הסיפור מאחורי הסרטון שזעזע מיליון צופים

סרטון שהועלה לאינסטגרם בימים האחרונים צבר כבר מיליון צפיות. בסרטון נראה גבר רודף אחרי מכונית, דופק על החלון וצועק על הנהג: "אתה מתבייש? פתח את החלון. מה חשבת, שנשכח? שנשכח שאנסת שתי ילדות? לא נשכח לך. נעשה לך את המוות עד שתמות". הגבר שצועק הוא הבעל. הנהג שבורח הוא האב. שתי הילדות הן אשתו ואחותה. הסרטון לא חדש, הוא נלקח מתוך הפרק "גם אני הילה צור" בתוכנית התחקירים "המקור" ברשת 13, אבל רבים מאלה שנחשפו אליו ברשתות בימים האחרונים לא מכירים את הסיפור המלא שמאחוריו.

מיה בן חיים, 50, מגדירה את עצמה מומחית מניסיון חיים לשינוי. היא מעבירה מעגלי שיח לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית, ובימים אלה מופיעה יחד עם בתה לירז נומדר במחזה "לירז שלי", העוסק בשבירת מעגל השתיקה סביב אלימות במשפחה. את הסרטון היא בחרה להעלות מחדש דווקא עכשיו, על רקע השיח הציבורי סביב פרשת שי לי. "אני מרגישה שאנחנו לקראת שינוי", היא אומרת. "בסיפור של שי לי לא נותנים לראות את פני האנס, אבל היא לא מוותרת. אנחנו מדברות בקול. ההגנה נשארה אצל הפוגעים, ואנחנו נשנה את זה".

הפגיעה המינית התחילה כשמיה הייתה בת שש. אחותה, הגדולה ממנה בשש שנים, נאנסה על ידי אביהן כבר מגיל ארבע. "לא ידעתי לתת לזה שם," מספרת מיה. "זה היה משהו שגדלים איתו. כל מה שידעתי זה שזה לא נעים לי ואני לא רוצה את זה. ראיתי שהוא פוגע באחותי, היא לא ראתה אותי. גם העובדה שזה קרה גם לה נתנה לי תחושה שאולי זה ככה בכל בית".

בגיל 12 מיה הצליחה לעצור את הפגיעה. "פשוט ידעתי מתי הדברים צריכים לקרות, הבנתי את כל הסימנים והתנגדתי פיזית. מאז הוא לא נגע בי", היא אומרת, ומוסיפה שדווקא אז עלו רגשות אשמה. "למה לא עצרת קודם. ויש פחדים, כי את לא יודעת מה יקרה בפעם הבאה. את ממשיכה לחיות את הפחד. את שבויה".

"לכי לבית ספר, נדבר אחר כך"

האם ידעה. כבר כשהאחות הגדולה הייתה בגן, בת ארבע, היא סיפרה שאביה מרביץ לה. ההורים הוזמנו לשיחה והכחישו. בגיל 12 האחות אמרה לאמה ישירות: "אבא אנס אותי". התגובה שקיבלה הייתה: "לכי לבית ספר, נדבר על זה אחר כך". לא דיברו.

"ניהלנו חיים רגילים עם ההורים", מספרת מיה. "חגים, ארוחות, הכל. ושתיקה רועמת. סיפרתי לבעלי הראשון, אבא של ילדיי, כבר בהתחלה. הוא זרם עם השתיקה וההדחקה. היינו כולנו משפחה אחת מושלמת".

נקודת המפנה הגיעה באחד החגים המשפחתיים, כשבתה של מיה הייתה בת שש, אותו גיל שבו היא עצמה נפגעה לראשונה. "היינו אצל ההורים, אבא שלי הרים את הבת שלי. ראיתי את הפנים שלה וקרה לי משהו בגוף. הבנתי שהוא יפגע בבת שלי", היא מספרת. מאותו רגע היא ניתקה את הוריה מחייה. הייתה בת 28.

המפגש עם האמת הוביל גם לשיחה ראשונה עם אחותה. "זאת הייתה הפעם הראשונה שדיברנו", אומרת מיה. "עד אז שתקנו שתינו".

התיק נסגר

מיה ואחותה הגישו תלונה במשטרה נגד שני ההורים. ההורים הודו. אבל כעבור כמה חודשים הודיעו להן שהתיק נסגר בגלל חוק ההתיישנות. "איחרנו בחצי שנה", אומרת מיה. "בגלל חצי שנה סגרו לי את התיק. הוא מסתובב חופשי ויכול לפגוע באחרים". השתיים פנו לכנסת בניסיון לשנות את חוק ההתיישנות בעבירות מין. "לא יכול להיות חוק התיישנות במקרים של פגיעה מינית", אומרת מיה. "יש נשים שלוקח להן שנים רבות להוציא את הטראומה, להתעמת. את נשארת עם משהו ריק ואין לך מה לעשות. את לבד בכל הדבר הזה".

בעלה השני של מיה, שאיתו נישאה לפני 20 שנה, הגיב אחרת מהראשון. "כל החיים פחדתי שישפטו אותי בגלל הפגיעה שעברתי", כתבה מיה לצד הסרטון. "הוא לא נבהל מהאמת שלי, הוא הפך להיות הגב שלי. במקום שבו נגמרו לי הכוחות, הוא נעמד ונלחם בשבילי". ברשת שליוותה את הסרטון היא כתבה: "ככה תדעי שבחרת נכון: הגבר שלך לא ישתיק את הקול שלך, הוא יהיה הקול שלך כשלא תצליחי לצעוק".

מיה מתייחסת גם לפחד ששומר נשים רבות בשתיקה. "הרבה פעמים שאלו אותי איך אפשר למצוא זוגיות. נשים פוחדות להגיד שהן עברו אונס, פוחדות שהבעל לא יקבל אותן כמו שהן. הסרטון מוכיח שאפשר אחרת".

"הפאזל שחסר בו חלק"

לירז נומדר, בתה של מיה, די-ג'יי ויוצרת תוכן שהשתתפה בתוכנית "לאב איילנד", שמעה את הסיפור לראשונה בגיל 20. "כמובן שזה היה הלם, שוק", היא אומרת, "אבל באותה נשימה זה היה כמו פאזל שחסר בו חלק. זה השלים את הפאזל".

לירז מתארת את המחיר של השתיקה. "יש פוסט-טראומה בין-דורית. הטראומה עוברת לילדים דרך השתיקה. הורים שותקים ופוגעים בילדים שלהם בלי לדעת. עד שמישהו קוטע את זה, מה שעשתה אמא שלי". מאז שמיה החלה לדבר, אומרת לירז, "יש את החיים של לפני ויש את החיים של אחרי. היא התחילה ממש לדבר על זה, בעצם התחילה בריפוי, ואני נכנסתי לזה איתה".

מיה ולירז מופיעות בימים אלה במחזה "לירז שלי", העוסק במסע של אם ובת לקטוע את השרשרת הבין-דורית של טראומה ושתיקה. "ההצגה שמה דגש על הטראומה שעוברת לילדים בשתיקה", מסבירה לירז. "בסוף ההצגה יש שיח פתוח. אני מבקשת שיעמדו כל הנפגעים ו-80% עומדים, בנים ובנות. מאוד מרגש".

"השתיקה נותנת לגיטימציה להמשיך", אומרת מיה. "פגיעה מינית פוגעת בקול שלנו, האפשרות שלנו לדבר נלקחת מאיתנו. מדברים על פוסט-טראומה של חיילים, פוסט-טראומה של חטופים, איפה הפוסט-טראומה של הנאנסות והנאנסים? חובתנו כחברה לעשות שינוי. אונס לא יכול לקרות. אף אחד לא יקטין אותנו יותר".