"ניב הפכה לסמל בגלל איך שהיא בחרה להילחם ולחיות": אימה של הצעירה שנגעה בלב של מדינה שלמה מדברת

סיפורה של ניב חזן אביטן ז"ל, שסבלה במשך יותר משלוש שנים מסרטן נדיר ואלים של צוואר הרחם והלכה לעולמה לפני כשבוע בגיל 29, נגע בליבם של ישראלים רבים. אימה גלי מספרת היום (חמישי) על הכאב העצום בחלל שהשאירה, הימים האחרונים לצד בתה, האלפים שהגיעו לנחם והספר שכתבה והפך לצוואת בתה.

"האמת? אין לי מושג איך ממשיכים מכאן", פותחת גלי את דבריה. "לפני רגע הייתי אימא שנלחמת על הילדה שלה בכל הכוח, ופתאום… שקט. אחרי שאלפי אנשים היו פה עד שעות הלילה בשבעה, פתאום כולם הלכו הביתה ואני נשארתי בביתי, מרגישה זרה בתוכו. אני מסתובבת בין החדרים ומחפשת אותה מחכה לשמוע את הקול שלה קוראת לי אימא".

המשאלה האחרונה

"שבוע לפני שניב נפטרה, שאלתי אותה אם יש משהו שהיא רוצה והיא ענתה שהיא רוצה הביתה. במקביל, בעלה ים שאל אותה לאיזה חוף היא הייתה רוצה להגיע, והיא ענתה מיד שדות ים. זאת הייתה משימה לא פשוטה בכלל כי ניב כבר לא יכלה לעלות על מיטת אמבולנס רגילה, אבל בית החולים תל השומר התגייס מכל הלב להגשים לה את הבקשה.

הם הוציאו עבורה את רכב השינוע של בית החולים ובמקביל מימנו עבורנו אמבולנס פרטי שנסע אחרי רכב השינוע, כדי שנוכל להגשים לניב את המשאלה. לעולם לא אשכח את הרגע הזה את האנושיות והרצון של כולם לעזור. בת דודה שלי סידרה לנו אישור כניסה לקיבוץ שדות ים והצלחנו להגיע ממש עד המים. ניב ישבה מול הים שהיא כל כך אהבה ומשם לקחנו אותה הביתה לשני לילות. אני וים כל כך שמחים שלא ויתרנו ושהגשמנו לה את הבקשה הזאת. פחות משבוע לאחר מכן - ניב שלי נפטרה".

"ההידרדרות של ניב הייתה קשה ואכזרית. כל יום שעבר עמדתי והסתכלתי עליה תוך כדי שאני מחזיקה לה את היד, ושאלתי את עצמי בשקט עד לאן זה עוד יכול להגיע?"

"הלב סירב לקבל"

"האמנתי עד הסוף. האמנתי שהסיפור של ניב ייגמר אחרת ושיהיה פה נס, והאמנתי שבורא עולם יפתיע את כולנו. אבל הגיע שלב שבו העיניים שלי כבר התחילו לראות דברים שהלב שלי סירב לקבל. ההידרדרות של ניב הייתה קשה ואכזרית. כל יום שעבר עמדתי והסתכלתי עליה תוך כדי שאני מחזיקה לה את היד, ושאלתי את עצמי בשקט עד לאן זה עוד יכול להגיע? כמה עוד כאב? כמה עוד סבל? איך הילדה שלי, שכל כך סבלה במשך שלוש שנים, עדיין ממשיכה לעבור עוד ועוד?

התפקיד שלנו הוא לשמור על הילדים שלנו. להילחם עבורם, לקחת מהם את הכאב אם רק היינו יכולים ובימים האחרונים האלה, בפעם הראשונה בחיי, עמדתי חסרת אונים. לא יכולתי לקחת ממנה את הכאב ולא יכולתי להציל אותה".

גלי מתארת את תחושת האובדן האין-סופית והרצון לשאוב מה שנותר מהבת האהובה: "אני נוגעת בבגדים שלה, מריחה אותם ופתאום לכל דבר קטן שנשאר ממנה יש משמעות אחרת. אני מחבקת את הדברים שלה כאילו דרכם אני יכולה להרגיש אותה עוד קצת. כאילו אם רק אחזיק בהם מספיק חזק, היא תיכנס בדלת ותגיד לי אימא, מה את עושה? אבל הדלת לא נפתחת והשקט הזה שובר אותי בכל פעם מחדש".

"יש ריקנות שאי אפשר להסביר במילים, כאב שאין לו שם. אף אימא בעולם לא אמורה לדעת איך זה מרגיש לקום בבוקר בלי הילדה שלה ואני עדיין לא מצליחה לקבל את זה שניב שלי איננה ומתחננת שמישהו יעיר אותי מהסיוט הזה. זאת מציאות שאני עדיין לא מצליחה לעכל ואני לא יודעת איך ממשיכים. אני רק יודעת שאני מבקשת מבורא עולם כוח לעבור עוד יום אחד. רציתי שהאדמה תבלע אותי יחד איתה. כשקברו את ניב, הרגשתי שקוברים גם אותי. זה כאב לא אנושי אי אפשר לתאר אותו".

"הגיע רב לשבעה ואמר משפט שלא יוצא לי מהראש: 'ניב הצליחה לעשות מה שרבנים גדולים לא מצליחים לעשות גם בעשרים שנה'. גם זה לא הפתיע אותי. אם יש משהו שאני בטוחה בו זה שניב השאירה בעולם הזה חותם שאי אפשר למחוק".

"היא הייתה אור ואנשים הרגישו את זה"

הגיעו אלפי אנשים לשבעה, את רובם את לא מכירה. ניב נגעה בעשרות אלפים שלא הכירו אותה אישית. מה את חושבת על זה?

"האמת? גם בתוך הכאב הכי גדול של החיים שלי, יש רגעים שאני פשוט עומדת ובוכה מהתרגשות. בשבעה הגיעו אלפי אנשים מכל הארץ: דתיים, חילונים, צעירים, מבוגרים. אנשים שלא הכרנו מעולם, אנשים באו עם תמונות של ניב, עם סיפורים, עם דמעות, עם קעקועים של 'ובחרת בחיים'. עם תחושה שהם איבדו מישהי שהייתה חלק מהחיים שלהם".

"הסתכלתי על כל זה ולא הופתעתי - ידעתי מי הייתה ניב. זכיתי להיות אימא שלה 29 שנים, זכיתי להכיר את הלב הענק שלה, את הצניעות, הרגישות, הנתינה, החיוך והיכולת שלה לראות כל אדם. ניב מעולם לא חיפשה פרסום או שידברו עליה היא פשוט הייתה אור ואנשים הרגישו את זה. הגיע רב לשבעה ואמר משפט שלא יוצא לי מהראש: 'ניב הצליחה לעשות מה שרבנים גדולים לא מצליחים לעשות גם בעשרים שנה'. גם זה לא הפתיע אותי. אם יש משהו שאני בטוחה בו זה שניב השאירה בעולם הזה חותם שאי אפשר למחוק. והדבר הכי מרגש? שהיא לא הפכה לסמל בגלל איך שהיא נפטרה - ניב הפכה לסמל בגלל איך שהיא חיה והתמודדה".

שלוש שנים לא עזבה גלי את בתה לרגע. היא נלחמה בבירוקרטיה ארגנה תפילות המונים, גייסה מיליוני שקלים לצורך טיפולים מתקדמים - והכול כדי להציל את בתה. "נלחמתי עליה בכל הכוח, לא היה מקום בעולם שלא הגענו אליו, לא היה רופא שלא דיברנו איתו. לא הייתה תפילה שלא התפללתי או השתדלות שלא עשיתי. הבטחתי לה שהיא תהיה בריאה, שאימא כאן ושיהיה טוב - והיא האמינה לי. ועד היום אני שואלת את עצמי אם עשיתי מספיק, אם פספסתי משהו. ואני יודעת שאנשים אומרים לי שנלחמתי כמו לביאה. אבל הלב שלי תמיד ימשיך לשאול את עצמו שאלות.

"המוות לקח את בתי, אבל לא את השליחות"

אחרי המאבק וההתמסרות שלך לניב במשך כל תקופת המחלה - את ממשיכה לפעול להנצחתה. ספרי לי על התוכניות.

"ברגע שניב שלי עצמה את העיניים היה לי ברור שדבר אחד לעולם לא יקרה - ניב שלי לא תישכח. אני אספר עליה ואמשיך את הדרך שלה. אני אמשיך להפיץ את הטוב, האמונה והאור שלה ואת המשפט שכל כך מזוהה איתה "ובחרת בחיים". אני רוצה שכל ילדה, כל אימא, כל אדם שעובר משבר, יכיר את ניב. לא בגלל המחלה והסבל שהיא עברה, אלא בגלל מי שהיא הייתה ואיך שהיא נלחמה ולא ויתרה לרגע".

"אני מתכוונת להמשיך את ההרצאה ולהוציא את הספר שכתבתי. להקים מזמים לעילוי נשמתה. להרצות, לכתוב, לחבק ולחזק אנשים. ואם יש משהו שהבת שלי לימדה אותי בשלוש השנים האלה, זה שאפשר לעבור גיהינום ועדיין לבחור בחיים. אני מבטיחה לך, ניבי שלי, בכל הלב ובכל הנשמה שלי, שאני אמשיך אותך. אני אדאג שידעו מי הייתה ניב חיה. אני יודעת דבר אחד בוודאות - המוות לקח את הבת שלי, אבל הוא לא ייקח ממני את השליחות שלה. כי היא אולי סיימת את המסע שלה כאן, אבל אני מתחילה את שלי דרכה.

הספר שהפך לצוואה

"כשהתחלתי לכתוב בכלל לא חשבתי שאוציא ספר. עשיתי את זה בשביל לנשום, כתבתי באמצע הלילה ובבתי חולים. כתבתי מתוך פחד וגם אמונה כי רציתי להשאיר לילדים שלי משהו ממני. ניב ידעה שאני כותבת ולפעמים הייתה מבקשת שאקריא לה, היא הייתה כל כך מפרגנת ואומרת לי: "אימא, הספר הזה חייב לצאת". היא האמינה בי יותר ממה שאני האמנתי בעצמי.

ניב ורון שלי הם ההשראה שלי והסיבה שהתחלתי לכתוב, הספר הזה מוקדש להם. זה ספר של אימא שלא ויתרה, ספר על אמונה ונפילות והבחירה לקום מחדש - גם ברגעים שבהם נדמה שאין אוויר לנשום. אחר כך נולדה גם ההרצאה. כל מה שרציתי היה לתת כוח לאנשים, לתת פרופורציות, לחזק ולהראות שגם מתוך החושך הכי גדול אפשר למצוא אמונה.

מי ששמעה את ההרצאה הראשונה שלי הייתה ניב, לעולם לא אשכח את הרגע הזה: היא שכבה על הספה בסלון, חלשה וכואבת, הקראתי לה את ההרצאה והיא בכתה מהתרגשות, ואמרה: 'אימא, אני יודעת מי את ואני יודעת מה את מסוגלת לתת לאנשים. כמו שאת עושה בשבילי, תעשי גם בשביל אחרים', המילים האלה חקוקות לי בלב. ויש לי את רון הילד שלי שכל כך דואג לי ולא עוזב אותי לרגע. הוא כל הזמן אומר לי: אימא, אני ואת זה אגרוף אחד. נבכה, נתאבל ונקום ביחד, ויש לנו בית נוסף… נהיה הרבה אצל ניבי.

ניב שלי הצליחה לגעת בלב של עם שלם כשהיא כאן, אז אני מבטיחה לה בכל ליבי ובכל נשמתי, שגם מכאן והלאה אני אמשיך לגרום לעולם להכיר את ניב חיה שלי. כי יש אנשים שעוזבים את העולם ויש נשמות שנשארות לחיות בתוכו לנצח".