"אין מי ששורד כל כך הרבה זמן מתחת למים ובלי חמצן - אבל עמית פה. הוא נלחם"

"זה התחיל מדיווחים לאקוניים על מטוס קל שהתרסק לתוך הים", מספר רונן בנדק. "הרגשתי סכין בבטן". תשעה חודשים אחרי שנפצע אנושות בהתרסקות מטוס קל מול חופי בת ים, עמית בנדק בן ה-16 – נער שחי ונשם מטוסים, סימולטורים וחלום אחד ברור להיות טייס – עושה את הצעד הגדול הבא וחוזר הביתה. "עכשיו", אומרים הוריו רונן ומיכל בשיחה עם N12, "המסע האמיתי שלו לחזרה לחיים מתחיל".

הנער, תלמיד בכיתה ט' בתיכון דרור במועצה האזורית לב השרון, עלה באותו יום שישי בחודש מאי על מטוס מסוג אולטרא-לייט – שהתרסק במים. במשך זמן ממושך הוא היה לכוד מתחת למים, עד שהגיעו המחלצים. "אין מי ששורד כל כך הרבה זמן מתחת למים, בלי טיפת חמצן", הם אומרים. "אבל עמית כאן, הוא חי – ומה זה אם לא נס?".

"ידעתי שהוא חי – גם כשעוד לא אמרו כלום"

ביום התאונה רונן היה בארץ. מיכל, אמו של עמית, הייתה בחו"ל. "הייתי בתאילנד, לילה קודם הגעתי. ראיתי הודעה והסתכלתי על הפנים של אחותי – הבנתי שמשהו קרה", היא מספרת. "תוך רגע הבנתי שגן העדן הפך לגיהינום". בתוך שעות היא כבר הייתה בדרך לישראל: "בסיוט שאין לתאר".

רונן קיבל את הבשורה בשיחת טלפון. "אמרו לי 'הייתה תאונה של מטוס'", הוא משחזר. הוא קפץ לרכב ונסע לבית החולים, כשברקע מבזקי הרדיו מעדכנים על מצבו של בנו. "חולץ, לא חולץ… ואני נוסע בתוך בועה. אני לא יודע להסביר את זה – פשוט ידעתי שהוא חי". ואז הוא שמע את הקריינית אומרת: "'חולץ במצב אנוש נער שלכוד במטוס'. אחר כך היא אמרה 'בואו נתפלל עבור הנער הזה'. עצרתי את האוטו, רצתי פנימה לבית החולים – ואמרתי להם: 'שלום, אני אבא של הילד'".

בחדר הטראומה רונן ראה את עמית לראשונה. "ניגשתי אליו, ליטפתי, נישקתי ואמרתי: 'אבא כאן'. הסתכלתי על הרופא שאמר לי 'אני אורן' – אמרתי לו: 'אני סומך עליך. קח את הילד שלי'. ויצאתי החוצה. אתם לא צריכים אותי על הראש'".

"הוא שמע שמתפללים בשבילו ובכה"

ההורים מספרים שכבר בשלב מוקדם הגיעו "סימנים" שהחזיקו אותם. "עשו הפרשת חלה במושב והעלו אותנו בווידאו", מספרת מיכל. "אמרתי לו שמברכים ומתפללים בשבילו – והוא בכה. תוך כדי הרדמה. זה היה רגע שהבנתי שהוא איתנו". רונן מתאר את ההדרגתיות: "בהתחלה אין תגובות, ואז פתאום האישונים מתחילים להגיב. אחר כך אתה רואה סימנים של נשימה. לאט-לאט עוד תגובה ועוד תגובה".

הם מדברים על עמית כמי שהיה לפני ההתרסקות: נער סקרן, עם "פשן אמיתי", שמכיר מטוסים וחלקי זיווד ברמה שמפתיעה אפילו טייסים. "הוא התמחה בכמה מטוסים והכיר את כל המטוסים הקיימים בעולם בערך, כולל כל הציוד שיש עליהם והאביזרים שלהם", מספרת מיכל. "הוא דיבר עם טייסים והם אמרו לו: אתה יודע יותר מאיתנו. התחביבים שלו – זה גם מה שפגע בו".

בחודשים שחלפו מאז התאונה עמית עבר בין מחלקות ובתי חולים, מטיפול נמרץ לשיקום – וההורים הפכו, לדבריהם, ל"לא-רופאים הכי מומחים שיש". "תשעה חודשים אנחנו כמעט כל יום שם", מספר רונן. "אני עולה למחלקה, נושם כמה נשימות לפני שאני נכנס ואז הוא שומע את הקול שלי, פותח עיניים – ואתה מבין שזה עד הסוף. לא מוותרים עליו לרגע". גם הצוותים נקשרו אליו. "הוא נכנס לכולם ללב. גם בלי לדבר, המבט שלו מגייס את כולם".

השלב הבא במסע השיקום

אבל עכשיו מגיע השלב המורכב באמת: מעבר לשיקום בבית – שרובו יתבצע במימון פרטי. "לא למדנו רפואה, אבל למדנו אותה בקורס מקוצר", אומר רונן. "חשבתי שחצי שנה ואנחנו בבית. הרופאים דיברו איתי על דברים שלא הכרתי". מיכל מסבירה: "אנחנו רוצים שיקום אינטנסיבי מאוד. יש חלון הזדמנויות לשיקום נוירולוגי, וכל יום שעובר – הגוף מתקבע. צריך להתקדם".

כאן גם נכנסת המעמסה הכלכלית. "הרבה מהטיפולים לא נמצאים בסל הבריאות", מדגישה מיכל. "וגם הזמן שלנו איתו – הכרחי. אין מטפל בעולם שיטפל בו כמו שאנחנו נטפל בו". בשל כך פתחו ההורים בקמפיין מימון המונים באתר Giveback כדי לממן את השיקום האינטנסיבי והציוד הנדרש, כשהם מדגישים שכל התקדמות תלויה ביכולת להמשיך בטיפולים.

הדרך, הם מודים, רצופת מהמורות. "יש ימים קשוחים", אומר רונן. "אמרו לנו: צעד אחורה, שניים קדימה – וזה בדיוק ככה. אבל אנחנו ממשיכים, בשיא הכוח". כיום עמית מגיב לסביבתו ומתקשר בעיקר דרך מבטים והבעות פנים, וממשיך בשיקום יומיומי אינטנסיבי. מיכל מוסיפה: "ברור לנו שהוא נלחם. הוא נותן לנו מסרים, גם דרך הבעות פנים. זו דרך ארוכה, אבל אנחנו רואים אותו איתנו – ואנחנו מאוד אופטימיים".

לחצו לפרויקט מימון ההמונים למען עמית