האם חזרה מאשפוז, בתה סירבה להכניסה לדירה: ביהמ"ש פסק - הדירה שייכת להורים

רישום כוזב על דירה בתל אביב הוביל לסכסוך משפחתי, שכלל הקלטות בסתר, מאבקים משפטיים ולבסוף הביא גם לקרע במשפחה. האימא, בת 88, טענה שלאחר שחזרה מאשפוז בבית החולים - בתה חסמה את דרכה לבית מגוריה, בטענה שהבית רשום על שמה. זו מנגד, טענה שהאם לא חזרה לבית מרצונה - ושאחיה ניצל את מצבה של האם כשהייתה לדבריה ב"מצב קוגניטיבי ירוד". בפסק דין שפורסם לאחרונה עלתה השאלה - מה גובר, הרישום בטאבו על שמה של הבת, או הקלטות שמעידות כי הדירה מעולם לא באמת הייתה שייכת לה?

השתלשלות האירועים

מקור הסכסוך הוא דירה בתל אביב, שרכשו ההורים מכספם לפני כ-30 שנים - אך רשמו אותה על שם בתם. זאת, לצורך קבלת זכויות והטבות כעולים חדשים ללא דירה. מאז ההורים התגוררו בדירה יחד עם הסבתא מצד האימא - ואילו הבת לא התגוררה כלל בדירה.

אחרי שהאב נפטר, ולאחר שהאם כאמור אושפזה בבית החולים - הבת שעל שמה נרשמה הדירה, סירבה לטענת האם להחזירה. היא טענה שהדירה שייכת רק לה ושהיא מעוניינת להשכירה למי שהיא רוצה. הבת מנגד טענה שלאחר האשפוז ביקשה האם להתארח אצל הבת בבית מגוריה. כך או כך - האם לא חזרה לדירה שבה התגוררה במשך תקופה, ועברה להתגורר אצל אחד הילדים.

כעבור ארבעה חודשים, האם ושאר ילדיה הגישו תביעה נגד הבת שעל שמה נרשמה הדירה, בבקשה לפסק דין הצהרתי שלפיו מחצית מזכויות הבעלות על הדירה שייכות לאם ומחציתן ליורשיה - כלומר לבת ולשאר הילדים. הבת טענה בכתב ההגנה כי אח שלה "חטף את האם והשתלט עליה" ושלטענתה מצבה הקוגניטיבי של אימה "ירוד עם כושר שיפוט לקוי". היא אף הגישה אחרי זה בקשה למנות לאם אפוטרופוס חיצוני - בקשה שנדחתה על ידי רשויות הרווחה, לאחר תסקיר שנערך לה וקבע שהאם כשירה ויכולה לקבל החלטות שקשורות בענייניה.

הבת טענה שהרישום בפנקסי המקרקעין הוא הקובע, ושגם אם טענת התובעים תתקבל - הרי שהוריה ביקשו להונות את רשויות המדינה, ולכן זה עומד לחובתם. מנגד, האחים והאם, שיוצגו בידי עו"ד אברהם קורחוב העוסק בתחום דיני משפחה - הצטיידו בהקלטות שבהן למעשה מודה הבת שהדירה אינה באמת שלה, אלא של ההורים - ושאלה הבטיחו שיחלקו את הדירה בין הילדים.

בהקלטה אחת נשמעה אומרת לאם: "אני נתתי לך שם כי אף אחד אחר לא רצה לתת לך". היא אף הוקלטה מאיימת על אימה: "תחשבי שאני מתה. גם אם יהיה לך רע, שהוא ידאג לך. אני לא אגיע, ובכל מקרה העורך דין שלי ייקח לך את הדירה הזו, ומחר אם תחלי לא אלך לבית החולים. אני מבחינתי כולם מתו, לכי".

"תחשבי שאני מתה. גם אם יהיה לך רע, שהוא ידאג לך. אני לא אגיע"

הבת לאימה בת ה-88

במהלך המשפט הידרדר מצבה הקוגניטיבי של האם והיא לא יכלה לסיים את עדותה במלואה - על כן נדרש מהאחים רף הוכחה גבוה יותר לאמינות טענותיהם. ההקלטות הן מה שאפשר להם לשכנע את השופטת באמיתות הטענות, לצד ראיות נוספות – כמו זו שהבת לא ידעה לומר פרטים בסיסיים על רכישת הדירה, באיזה מחיר נרכשה, מתי קיבלה את המפתח ופרטים נוספים בנוגע לתשלום.

בנוסף, עלו סתירות בתשובותיה. כך גם לא ידעה הבת לנמק באופן אמין מדוע אימה לא חזרה לדירתה אחרי האשפוז, וטענה כי הדבר נובע מכך שהדירה הייתה במצב לא טוב - על אף שהאם התגוררה עד אז בדירה.

השורה התחתונה

"עדותה הייתה בלתי אמינה באופן מובהק וקיצוני, גם בסוגיות המצויות בליבת ההליך", כתבה השופטת ענת הלר כריש מבית הדין לענייני משפחה בתל אביב-יפו בנוגע לדבריה של הבת. היא הסבירה שלמרות שההורים הונו את המדינה בכך שקיבלו הטבות כמי שלא מחזיקים בדירה - הבת הייתה שותפה להתנהלות ההורים ולכן דחיית התביעה מסיבה זו תביא לזכייתה של הבת בנכס שאינו שייך לה ולתוצאה לא צודקת. עם זאת היא מתחה ביקורת על התנהלות ההורים באומרה כי זו "אינה תקינה, ראויה לכל גינוי ומעוררת חוסר נוחות רב מאוד".

השופטת הלר סיכמה: "בנסיבותיו של מקרה זה, חרף התרעומת מהתנהלות ההורים לאורך השנים - לא מצאתי כי יש בה טעם לדחיית התביעה". בסופו של דבר, נתנה השופטת פסק דין הצהרתי שלפיו הזכויות בדירה שייכות במחציתן לאם ובמחציתן לילדיהם, כלומר גם לבת - שעמה הסתכסכו כל בני המשפחה.