יום הולדת במינוס 4: החיים החדשים של תל אביב בחניונים התת-קרקעיים

ההמולה בכניסה לקומה מינוס ארבע בחניון הבימה בתל אביב עוד לא נרגעה, כשההמון ששטף את המקום עוד היה טרוד בלמצוא את מקומו. עם זאת, טרטור האזעקה, לפחות, נדם וזה היה האות לחבריה של מאיה לפתוח בשירת "היום יום הולדת". "אני מקווה שאצליח אולי קצת לחגוג את היום הולדת הזה ולא להיתקע פה", אמרה ל-N12 מאיה גורביץ', שממש אתמול (שבת) ציינה 24. "התוכניות להיום היו קפה בבוקר, מסעדה בערב, מסיבות של פורים. זה כבר לא יקרה".

גורביץ' היא חלק מקבוצה לא קטנה חברים, רובם תושבי הרחובות הסמוכים, שתפסו להם כאן נחלה כבר בשעות הצוהריים. הם באים והולכים, אבל דאגו למנות שומר שיגן על הנכס כל השעות הארוכות הללו. דווקא כששאגו הצופרים, האיש נעלם מהנוף. לחבר'ה מצב רוח טוב וציוד בשפע. יש מזרנים שכנראה נשארו במקום עוד מהסיבוב הקודם, זה שזכה לשם "עם כלביא", שמיכות שהביאו מהבית, כיבוד קל ושלל אמצעי בידור. אבל כידוע, אין חגיגה בלי עוגה.

מי ששינסו מותניים כדי לתקן את המעוות הם בני הזוג גוטמן - ג'ודה ולאה - שתפסו להם את הנחלה הסמוכה. תחת ההתרעות, ניצלה לאה עוד גיחת הצטיידות קצה של בן זוגה לבית, שממש ממול, כדי הביא גם עוגת גזר - מעשה ידיה להתפאר. "וואו, עוגה מדהימה. אני כבר אמרתי לה שאני חייבת מתכון", אמרה לנו כלת יום ההולדת.

העיר שירדה כולה אל מתחת לאדמה

בדקות הספורות שחלפו מאז האזעקה האחרונה נרקמה חברות חוצת גילים בין גורביץ' לאדם, בנם בן החמש של הגוטמנים, שמתברר ככוכב של מינוס ארבע. עכשיו הוא מאזין ברוב קשב לחברתו החדשה מספרת על יום ההולדת שהתחרבש לה. "כשתהיה בגילי אתה כל כך תתרגש לשבת לקפה עם חבר. זה יהיה ההיילייט של היום שלך", נשמעה אומרת.

"זה לא משנה לי", ענה בנחרצות אדם כשאני שואל אותו אם הוא היה מתבאס לחגוג יום הולדת במקלט. "אני כבר לא סופר כמה פעמים הייתי כאן היום". החברות הזו כוללת פער של 19 שנים, ועשר דקות. כי זה הזמן, פחות או יותר, מהאזעקה עד שתגיע פקודת השחרור. בינתיים, בחסדי פיקוד העורף, יש תחומי עניין משותפים שצריך לברר. "אתה יודע שאני יודעת רוסית, אדם?", אמרה גורביץ'. "אני יודע שלוש שפות, גם גרמנית", השיב לה חברה הצעיר.

במרכז תל אביב, שבחלקו הגדול נבנה כשברחובות האזור הסתובבו שוטרים בריטיים, יש מוצר אחד נדיר במיוחד: ממ"ד. אפילו מקלט רגיל נעדר ממבנים רבים, וחדר מדרגות הוא לא בדיוק משכן מלהיב לשהות בו כשטיל בליסטי נמצא בדרך. וכך נוצר כבר בסיבוב הקודם, אז בחודש יוני, הרעיון של הסבת חניונים תת-קרקעיים למקלטי ענק שקולטים תושבי בלוקים שלמים. בחלקים נוספים של העיר יש מקלטים ציבוריים בשפע.

את פנינה טלל הכרנו כבר אז בסיבוב ההוא, בחניון של הדיזנגוף סנטר. אז הייתה לכוח המוביל סביב מאהל הלנים שהתנחל שם כמעט כל 12 ימי המבצע בכל לילה. אז היא עמלה לשפוך על השוהים במקום אור ושפע ברחוב המידברן, והייתה טרודה גם בקידום שידוכים ביניהם. הפעם הקדמנו ותפסנו אותה כבר בביתה הסמוך לסנטר, בהכנות לקומם מחדש את מפעלה מאז. "קודם כול ברוך הבא, לא נעים לראות אותך שוב", היא אמרה ומעמיסה את התיק. בפק"ל שלה הפעם חידוש: זר פרחים. "הפרחים לא היו בפעם הקודמת, אז בגלל זה חזרה המלחמה", היא מסיקה מסקנות. חוץ מזה, באמתחתה גם לוכד חלומות, תוף מרים, שרשרת לדים ושלל מעצימי אווירה. "פרחים זה אווירה ביתית. נגיד אתה נכנס למקלט ורואה פרחים. מהמם".

בחניון עצמו - גם כאן קומה מינוס ארבע - איחוד מרגש עם עוזרתה הצמודה, אבישג, הבת הקטנה של השכנים, שכבר ממהרת להתאבזר בכלי שלה: תוף המרים. זה אותו תוף שאיתו קיבלה אז את פני כל הנכנסים אז למעמקי מינוס ארבע. השעה עוד מוקדמת בערב, הקומה עדיין ריקה יחסית, ויחד הן יוצאות לסיבוב היערכות לקראת המבצע העומד לפניהן. "תראה איך השתדרגנו!", אמרה טלל בגאווה והצביעה על קבוצת שכנים עייפים למדי שתפסה פינה בקומה. "פה הייתה ה'שכונה' שלנו. לא היו תנאים. אין בפינה הזו מזגן. הם לא יודעים איך הם הולכים לסבול. רואים את ההבדל בין הוותיקים לחדשים, לפי המזרנים". האמריקנים, הפוליטיקאים, צה"ל, אפילו מד"א, דיברנו כל היום הזה על הסקת מסקנות, בהשוואה לפעם הקודמת. גם האזרחיות הקטנות, חלקן ממש קטנות, מסיקות.

ומה לגבי רומנטיקה במקלט, תחום שקרוב מאוד לליבה של טלל הרווקה? גם כאן כבר הוסקו מסקנות: "אולי לא נעשה גמד-ענק לפורים. שמישהו ידלק על מישהי ויביא לה משלוח מנות".

ימי ההולדת שהפכו למפגשים קהילתיים במקלט

קומה מעל, מינוס שלוש, אומנם לא נחשבת תקנית כמקלט לפי ההגדרות ההנדסיות, אבל גם כאן כבר יש בשעה מוקדמת של הערב התאספות של כמה תושבים חביבים שמחפשים פינה לנוח. מעיין ואלה, שתי צעירות שגרות גם הן בסמוך, לא ישנות כבר קרוב ל-24 שעות. הן החליטו להתרחק בכוונה מההמולה שלמטה. את הלילה הקודם העבירו בשיטים שבערבה, שם השתתפו בפסטיבל מוזיקה אלקטרונית גדול שנערך בסוף השבוע, ברוח פורים. "רק חצי מהאנשים היום עם קליטה", סיפרה מעיין ל-N12. "אז התחילו בבוקר שמועות שיש משהו עם איראן. לאט-לאט יותר אנשים התחילו לקבל התרעות בטלפון. כולם מהר התקפלו והם סגרו את המסיבה".

את הזולה שלהן בנו צעד אחד צעד לאורך היממה יחד עם הכלבה קליאו, וקצת מתוך ייאוש והבנה שחילחלה לאיטה לאורך היום שעם כל אזעקה המרחק מהבית גדל, קרוב ככל שיהיה. "חוסר הרוגע כשאתה כלוא בבית של עצמך הוא קשה. אנחנו מעדיפות כבר את זה שאפשר פשוט להיות פה ולא החרדה של לא להתחיל לעשות כלום כי עוד שנייה תהיה אזעקה. אפילו על הרצפה הקשה הזו אני חשה יותר נוחות עם עצמי, עם הסיטואציה", אמרה אלה. חברתה מעיין סיפרה: "כל פעם שהייתה שנייה וחצי לפני האזעקה הבאה קפצנו הביתה והבנו משהו. בסוף עשינו שיקול שפשוט כדאי כבר להישאר פה. הבנו שכבר עדיף ללכת לישון מוקדם, לא להתעורר מהאזעקות ונקווה להשלים את הלילה של אתמול".

מי שעלול לסכן את חלומות השינה של מעיין ואלה היא למרבה האירוניה דווקא מישהי שממש במקרה חזרה מאותו הפסטיבל. לין לאב קוראים לה, והיא עכשיו עמלה על סידור ה"קנטה": מחצלות, אורות, בובת זיקית שאיכשהו הגיעה לשם והפכה לסמל המקום, וכמובן בידורית גדולה ומרעישה. המחשבה היא לנסות ולעשות משהו שמרגיש יותר כמו החוף בסיני, פחות כמו החניון של הסנטר.

מיכל, אדם ולין - "פס הייצורים", כפי שהם קוראים לקבוצת הוואטסאפ שקמה יש מאין ("חשבנו על השם רק לפני שלוש שעות"). מין שלישיה שכזו שבחרה להתמקם ואפילו לפתוח אוהל, דווקא במינוס שלוש שמסתמן כקומה של אלה שקצת מחוץ למחנה. המתבודדים, מחפשי השקט, או אלו שמעדיפים לשמור על הייחודיות שלהם. שלושתם חברים ותיקים שבהיעדר מסיבות הפורים שתוכננו להן להשבוע וצפויות כולן להתבטל, החליטו "לפתוח קנטה". למיכל לא היה כוח לארח בחדר השינה שלה - שהוא משום מה גם הממ"ד של כל הבניין בו היא גרה - את כל השכנים ("בשיא היו אצלי בחדר שינה שישה אנשים וכלב") ואדם חיפש גם הוא מה לעשות. ללין יש אומנם ממ"ד ("ובכל זאת החלטתי להגיע לסנטר") והשלושה ניצלו את העבודה שהיא גרה בסמוך והקימו אוהל במינוס 3. המטרה החצי-מוצהרת היא לפתוח מתחם שיארח כל מי שמחפש לפרוק את המתח במוזיקה.

לאב, עדיין לבושה באותם בגדים שבהם רקדה במדבר לילה קודם, מספרת איך באזעקה הראשונה צחצחה שיניים בטבע, הצליחה להתגלגל מהערבה רק בצוהריים והספיקה עם שני חבריה להגיע למסיבה חצי-חשאית שהתקיימה בתוך מקלט בפלורנטין, להיות מסולקים משם, "והנה אנחנו פה במסיבה הרבה יותר מגניבה". כל זה ביום אחד. "אני לא מבינה איך הגענו לזה, בחיי. חיפשנו מקום בטוח לישון בו, אבל שאפשר לשים מוזיקה", סיפרה.

לא כולם כמובן מתלהבים מאוהל שמשמיע טראנסים בווליום באחת בלילה, אך למרות הערה אחת וכמה מבטים תמהים של טרוטי העיניים שהגיחו מלמעלה, מהרחוב באישון ליל אחרי עוד אזעקה, נדמה שהאירוע הצבעוני הזה דווקא מתקבל בחיבה.

"מסיבת פיג'מות בבית הספר"

התחלנו את הכתבה עם יום הולדת וגם נסיים אותה באחד. לקראת סוף הערב אנחנו נתקלים ביונתן רוטנברג. זה ממש דקות אחרי חצות, אז עכשיו כבר יכול בהתלהבות להגיד שהוא בן תשע. יחד איתו אחותו הגדולה יהלי ואביהם גיא. הם זה עתה סיימו ארוחת לילה משותפת עם משפחה נוספת מאותו רחוב, משפחת עמנואל. כל זה יש לציין, קורה במסדרון של בית הספר בלפור. בעיתות שלום זה המקום שבו יהלי ויונתן לומדים. כעת המשפחות עושות שימוש לילי בממ"דים של בית הספר, בהיעדר פתרון אחר.

ועכשיו, דמיינו לכם איך זה לישון בבית הספר שלכם. "זו הרגשה מוזרה", מפרשן יונתן, חתן יום ההולדת, תלמיד כיתה ג'. "חלמתי שכאילו הבית שלנו עלה לשמיים, התהפך, ואנחנו נפלנו מתוכו לבית הספר עם המיטות שלנו". אחותו, תלמידת כיתה ו', מביאה הסבר ריאלי יותר: "אתה נכנס לבית ספר ורואה שפשוט אין שם אף אחד, אז אתה ישן כאן. אתה מרגיש כאילו עוד שנייה מעירים אותך ואתה חייב ללכת לכיתה. אבל כל כך מוזר לא לראות חברים או מורים. אני כל הזמן מצפה לראות מורה יוצא מאחת הכיתות. וזה לא קורה. זה כאילו אנחנו עושים עכשיו מסיבת פיג'מות בית הספר. במלחמה הקודמת עם איראן הייתי מסוגלת להירדם כאן, אבל אני לא בטוחה אם אני אהיה מסוגלת שוב. בטח יהיו אזעקות בלילה".

החבר של האחים רוטנברג הוא עמרי עמנואל, תלמיד כיתה ו', שלומד בכלל בבית ספר אחר בעיר. לצידו אימו, שירלי, שהיא מורה בבית הספר בלפור. שינה במקום העבודה זה דבר נורמלי אם אתה רופא, למשל, אולי מאבטח. אבל מורה, קצת פחות. "לי זה מרגיש טוב", היא אומרת בצנעה. "יש תחושת שייכות ומוגנות, זה דווקא נחמד. זה לא מרגיש מוזר. יש יתרון ביתיות, המקום חם אליי. בגלל שהיינו פה במחלמה הקודמת גם יש חיבור מעולה של המשפחות".

ובכל זאת, מה שקצת מפחיד, אומרים הילדים, הוא חדר המורים בלילה. ובוא נודה על האמת, לכולנו בגילם היה סיוט כזה. רק שאצל יונתן, יהלי ועמרי, הוא כרגע די מתגשם. "היינו צורחים שם. זה לא כיף", אמר יונתן. המורה שירלי מסכמת: "כן, זה מרגיש נטוש כזה. התפאורה אותה תפאורה, אבל מישהו צבע אותה בצבעים אחרים. כמו שמוסיפים בקולנוע צבע כדי להראות תקופה אחרת".