"הרגיש כאילו זה חלום, סרט רע": גרושתו של עופר מוסקוביץ' בריאיון

פושקו, או בשמו הרשמי, עופר מושקוביץ', היה אחד הסמלים של הצפון. קיבוצניק גדול, קשוח, מלא הומור ממשגב עם שאהב שירים של חוה אלברשטיין ונאחז בחקלאות. ביום ראשון בבוקר הוא נהרג מפגיעת פגז תועה של צה"ל ליד הבית. גרושתו דיה יצאה מהרכב שנייה קודם לכן – וניצלה.

"אני בטוחה שהוא ישמע עוד הרבה על סבא שלו, אנחנו ניתן לו את התחושה שהוא פה", אומרת דיה בריאיון ראשון, כשהיא אוחזת בידיה את הנכד המשותף שלהם נבו, שנולד כמה ימים לפני שפושקו נהרג. "זה הכוחות שלנו, זה מה שימלא אותנו עכשיו. שנייה אחרי שסיפרתי לבנות את הדבר הכי נורא, שמתי אותו עליי. זה תרופת הרגעה הדבר הזה".

בסוף השבוע שעבר ביקרו פושקו ודיה בביתה של בתם ספיר, שילדה את נבו, בפרדס חנה. זמן קצר אחרי שחזרו הביתה למשגב עם, התרחש האסון. "היינו אמורים לחזור במוצאי שבת הביתה. הוא החליט שהולך להיות לילה סוער יותר אצלנו באזור, שכדאי לצאת לדרך בבוקר", מספרת דיה.

"לא הספקתי להבין מה אני רואה"

"ב-05:30 בבוקר חזרנו והספקנו להוריד את הדברים בבית", היא ממשיכה. "הוא עמד במרפסת שלי, צילם איזה סרטון, סרטון של שקט, פסטורליה ונוף יפה. בסוף הסרטון שומעים איזה שני בומים חזקים. אני אומרת לו, 'זו הייתה נפילה. זה אצלנו'. הרגשתי שהגוף שלי קפץ. אנחנו עולים חזרה לאוטו, פוגשים את אחד השכנים, את רן, והוא אומר לנו, 'זה נפל פה'.

"עצרנו את האוטו כדי לראות איפה זה נפל", משחזרת דיה. "במקרה, לא פושקו הוא זה שיצא. הוא נשאר, קרא לאחד מהחבר'ה מכיתת הכוננות, ואני יצאתי מהאוטו. שנייה אחרי היו עוד שני בומים שהרעידו את המקום. לא הספקתי להבין מה אני רואה, זה הרגיש כאילו זה חלום, סרט רע. אני לא רואה טוב".

דיה מתארת ש"הכול קרה בשניות, בלי שום התרעה". אחרי הפגיעה, היא חזרה לרכב. "כשהתחלתי להתקרב עוד שני צעדים, קלטתי שיש אש באזור המנוע ובאוטומט פתחתי את הדלת. וראיתי את המראה שראיתי".

הוא עוד הספיק לומר לך משהו?
"לא יודעת אם הוא שמע אותי אפילו. צרחתי 'פושקו' ופתחתי... אני לא יודעת אם הוא היה בהכרה. זה היה מראה מחריד. מישהו לקח אותי, הם צעקו, 'תיקחו את דיה', והכניסו אותי למיגונית. תוך כדי שאני מתקפלת שם, אני שומעת עוד בומים והגוף כבר התחיל לאבד את זה, בקטע של בהלה, ואני צועקת להם שיעזרו לפושקו. שניות אחרי זה נכנסים שניים שעמדו בחוץ, כיתת הכוננות, ואני ממשיכה לצרוח, 'למה אתם נכנסים? תעזרו לפושקו'".

מתי הבנת שהוא נהרג?
"שתי שניות אחרי... תוך כדי שהם נכנסים, אני צורחת שילכו לעזור לו ולא יהיו איתי. אז אחד מהחברים שם, הוא עשה לי סימן, הוא לחש לי, הוא עשה לי 'הוא מת', אז הבנתי ושמעתי אותו ולא רציתי להפנים, המשכתי לשאול אותם במקלט אחר כך, 'תגידו לי אם הוא מת', לא נפל לי האסימון. ביקשתי שיביאו לי את הטלפון כדי להתקשר לבנות, תוך כדי שאני לא נושמת, התקף פאניקה כזה, חרדה.

"הייתי צריכה איכשהו לחזור לנשום ולהתאפס על עצמי, ואני צריכה לבשר לבנות שלי את הדבר הכי נורא. חברים שהיו איתי אמרו שעשיתי את זה כמו גדולה, אבל אני הרגשתי מפורקת לגמרי. וידאתי שהן עטופות, שיש לידן מישהו ושהן לא לבד כדי לבשר את הדבר הנורא מכול".

אני צריכה לנסות להיזכר בחיוך ובתמונות שיש לנו בזיכרון ולמחוק את התמונה האחרונה

דיה

דיה מתקשה להתמודד עם מה שהתרחש באותו בוקר. "אני צריכה לנסות להיזכר בחיוך ובתמונות שיש לנו בזיכרון ולמחוק את התמונה האחרונה, כי זה היה מראה מזוויע. זה היה מראה שאני מקווה שלא ילווה אותי כל החיים, שאני אצליח איכשהו למחוק", היא אומרת.

אתם חיים שם שנים תחת הירי. עד כמה חששתם שמשהו כזה יכול לקרות?
"לשנינו היה ברור שאנחנו נסיים את חיינו במשגב, זה הבית. עם השנים זה נהיה קשה יותר ויותר. אין לנו אפילו ממ"ד להיכנס אליו. זה לא פשוט".

על ההבטחות לבניית ממ"דים, שטרם מומשו, אומרת דיה כי "אני לא יודעת למה הם מתעכבים כל כך הרבה. מבחינת יחס למקום כזה, במשגב עם, אני חושבת שמגיע הרבה יותר. היה צריך להיות כבר לפני הרבה שנים ממ"ד בכל בית".

תמשיכי לגור במשגב עם?
"בתקופה הקרובה של המלחמה אני לא אהיה מסוגלת, לא פיזית ולא נפשית. אני בסוג של חרדה. אני חושבת שאם אני אשמע עוד פעם 'בום', אני לא אעמוד בזה. אני כבר רועדת מהמחשבה.

"אני לא יכולה לכעוס על חייל שטעה"

באותו בוקר נורא, אחרי שפושקו שמע את נפילת הפגז הראשון, הוא אמר מיד לדיה, "זה שלנו". והוא צדק. תחקיר צה"ל קבע שהפגזים שהרגו את פושקו נורו מסוללת תותחנים שירתה לעבר לבנון, אבל פגעה במשגב עם. "אני לא יכולה לכעוס על חייל שטעה או על טעות אנוש של חייל", אומרת דיה.

היית רוצה לפגוש את החיילים?
"אני יכולה לפגוש אותם, לא יודעת אם זה יעזור הרבה".

אור הלר פרסם שמפקדת הסוללה כתבה לחיילים: "אף אחד לא התרשל בתפקיד. במלחמה כמו מלחמה יש אירועים קשים, יש נפגעים, לצערנו גם הרוגים. זו המציאות שבה אנחנו פועלים. האירוע במשגב הוא תוצאה של ירי שבוצע על ידי הסוללה, הסוללה אחראית, אבל לא אשמה. אירוע נדיר ביותר, אחד למיליון".

שיפסיקו להבטיח לנו הבטחות שהם משטחים, שהכול רגוע... מתברר שיש להם עוד המון יכולות

דיה

לדברי דיה, "ברגע שגם נופל משהו, אחרי הנפילה הראשונה, מישהו צריך לוודא, לראות איפה היא נפלה. הבנתי שהיו שם כמה פשלות, כי הרי זה נפל לאותו מקום, עוד ועוד. הראשון היה כשעוד היינו בבית ואחר כך היו עוד באותו מקום. זה לא הגיוני. זה אפילו לא טעות אחת, זה רצף של טעויות".

הוא התריע על חוסר המיגון במטעים, על הסכנה. קצת חזה את מה שיקרה.
"הוא השתמש במונח רולטה רוסית. הוא אמר, 'יכולים לירות עליי כל רגע טיל'. הוא נסע לעבודה כל המלחמה ובשבוע האחרון יצא לי כמה פעמים להגיד לו, לבקש ממנו שיעלה הביתה מוקדם, כי זה נהיה מסוכן מדי. הרגשתי שעדיף שהוא יעלה, שאצלנו מוגן יותר מאשר למטה. שיעשה רק את מה שהוא מוכרח לעשות. ובסוף למעלה, ליד הבית, 100 מטר ליד הבית. אף אחד לא חסין".

עכשיו דיה מבקשת "שיתחילו לדאוג לתחושת ביטחון מהירה יותר, שיפסיקו להבטיח לנו הבטחות שהם משטחים, שהכול רגוע, ויחלישו ויחלישו. אני כבר לא יכולה לשמוע את המילה 'החלישו'. חשבנו שחיזבאללה לא מסוגלים לכלום, לא הפסיקו לחזור על זה שאין להם את היכולות לפגוע בנו, ומתברר שיש להם המון יכולות".

שיקרו לנו?
"לפי דעתי, כן. הרגשת שיש כאן איזה חיזבאללה מוחלש בתקופה האחרונה?".

אני לא מוכנה יותר להיות המגן האנושי. כמה אפשר לבקש מאנשים להישאר במקומות כאלה?

דיה

ראש הממשלה אמר השבוע לראשי היישובים בצפון, "תשמרו על התושבים שלכם, שלא יעזבו את הצפון".
"שילך הוא להיות בצפון ולא יעזוב את הצפון. זו התשובה שלי. אי אפשר להשתמש בנו כמגן אנושי. יש גבול. אני לא מוכנה יותר להיות המגן האנושי של המדינה הזאת. כמה אפשר לבקש מאנשים להישאר במקומות כאלה? בטח לא משפחות עם ילדים. אני לא חושבת שאנשים צריכים לחיות בתחושה כזאת, כשהבית שלהם רועד כל הזמן. זו חוצפה להגיד כזה משפט".

על האובדן, אומרת דיה שזה "חור עצום, לא רק למשפחה. נהיה חור עצום לקיבוץ, לגליל, להרבה אנשים מחוץ לגליל. מדינה שלמה. אבל נצטרך לחיות עם החור הזה".

הוא דיבר בהתרגשות על הנכד החדש ואמר שהנכדים יגידו, "זה המטע שסבא שלי נטע".
"אנחנו עוד ניקח אותם למטע. ננסה להנחיל כמה שיותר זיכרונות".