הזוג השאיר את ילדיו בבית לא ממוגן וקפץ לזירת ההרס: "טיל כזה ביישוב שלנו יגרום ל-150 הרוגים"

"טסנו לערד, אבל הלב שלנו נשאר כאן, שלילדים לא יהיו אזעקות. טיל אחד כמו שנפל בערד אצלנו היה מוביל ל-150 הרוגים", כך מתאר מוחמד אבו קוידר, את החוויה שלו ושל אשתו מיאדה לפני שבוע, כאשר התנדבו לקפוץ לסייע לפצועים בפגיעה הישירה בערד.

השניים, חובשים במד"א, השאירו את ארבעת ילדיהם הקטנים בכפר הבדואי הלא מוכר אל-זרנוג שבנגב, שבו הם מתגוררים – אף שאין בו מיגון לתושבים. "ישר אמרתי לבעלי - בוא ניסע לערד, נעזור לאנשים, הם מבחינתי כמו אחים שלי", מוסיפה מיאדה. "נסענו ופגשנו שם אנשים מפוחדים, שלא יודעים מה יהיה עם הבית שלהם. היה הרבה בלאגן. טיפלנו בפצועים, מדדנו לחץ דם, ניסינו להרגיע אותם".

השניים מספרים שטיפלו בזירה בשתי נשים פצועות ובנפגעי חרדה. "היה אירוע קשה מאוד – זה נס שלא נהרגו אנשים או חס וחלילה אירוע עם הרבה הרוגים, רובם פצועים. טיפלנו בנשים שנפצעו מהרסיסים, שהייתה להן חבלה קטנה, חבשנו אותן וסגרנו את הפצעים. ראיתי שהן שמחו על העזרה. בערד יש חיים משותפים, מתנדבים רבים באזור הם ערבים, משתתפים בכל אירוע ומשתפים פעולה באופן מלא עם הכוחות", אומר אבו קוידר.

לא חששתם לקפוץ לזירה כשיכול להיות שיהיו עוד אזעקות?

"כשיש אזעקות אני מתקשרת אליהם ומדברת איתם – הם כבר יודעים מה לעשות ורגילים לזה שאני מתנדבת במד"א", אומרת מיאדה, ומוחמד מוסיף: "מבחינתנו היה ברור שנקפוץ לעזור, אבל תוך כדי דמיינתי לעצמי חס וחלילה מה היה קורה אם הטיל הזה היה נופל בשכונה שלנו. בית אחד לא היה נשאר שלם. זה נס שעוד לא נפל אצלנו טיל, אלא רק רסיסים".

בעקבות הנפילות האחרונות בנגב, ארגון "אחים ואחיות לישראל - חמ"ל אזרחי" החל להעביר משבוע שעבר עשרות ערכות חובשים מתקדמות המיועדות לטיפול באירועים רבי-נפגעים ישירות לצוותים בכפרים הבדואים. ערכות אלה יכולות לשמש אותם באירועים עתידיים דומים שעלולים להתרחש באזור או חלילה בפגיעה ישירה ביישובים הבדואים.

"לצערי, העמותות הן היחידות שעוזרות לנו – יותר ממשרדי הממשלה ומהמדינה. אם אצלנו בכפרים הלא מוכרים ייפול טיל, אנחנו הראשונים שנצטרך לפעול, אנחנו מכירים את האזור ונגיע ראשונים. לכוחות החילוץ וההצלה ייקח הרבה זמן להגיע אלינו ועדיף שלאנשים בכפרים יהיה את הציוד וההכשרות כדי שיוכלו להציל חיים".

לדבריו, המרפאה המקומית בכפר סגורה בימים אלה, ולכן חשוב שלתושבי הכפר יהיה את הציוד הדרוש וההכשרה המתאימה להשתמש בו. "שלשום ראיתי כבר ילד פצוע שהשתמש בזה, אימא שלו חבשה אותו באמצעות הערכה הזו", הוא מספר.

בכפר גרים לפי הערכות לא רשמיות כ-5,500 תושבים. בעקבות מתקפת 7 באוקטובר ופרוץ המלחמה, ארגון החברה האזרחית אג'יק תרם מיגונית מאולתרת לכפר, שהיא כרגע לדברי אבו קוידר, המקום היחיד שמספק איזשהו מרחב מוגן לתושבים. מדובר בכמה בטונדות שמגדרות את החלל, אך חלק מהתקרה והקירות חשופים – כך שאין מדובר במבנה אטום.

כאשר הם קפצו לזירה בערד – ילדיהם התחבאו במקום – הקטנה שבהם בת שלוש והגדול בן 14 – יחד עם עוד כ-30 אנשים, לרוב נשים וילדים. אבו קוידר מספר שבכפר יש 5-2 אזעקות מדי יום. "כשהבנות שלי שומעות את הבומים הן בוכות, אנשים מתחננים כאן למקלטים. אנחנו מרגישים כמו ברווזים במטווח, רואים את הטילים ואת היירוטים מהמיגונית. יש הרבה פחד ואימה. אם ייפול פה טיל – אין סיכוי שנצא מזה. אבל המיגונית הזו היא היחידה שיש לנו וחשוב שאנשים יתמגנו כמה אפשר".

למרות הכול, אין להם ספק כי ימשיכו להגיע לכל זירה. "זה החיים שלי – לעזור. ברגעים כאלה אני לא חושבת על עצמי, לא על זה שאני ערבייה או מוסלמית – אלא רק על זה שאני יכולה להציל חיים", מדגישה מיאדה.