ילדה של חופש, אור וסוסים: כך המשפחה של אביב מאור מבקשת שיזכרו אותה

אביב מאור ז"ל, תושבת עין חרוד, הייתה אמורה לחגוג בעוד כחודש את יום הולדתה ה-19. באותו יום שישי יצאה עם חבר טוב לנסיעה קצרה לתחנת האוטובוס שמחוץ לקיבוץ. הוא ביקש שתמשיך בדרכה ולא תחכה איתו - אך אביב התעקשה להישאר לצדו עד שהאוטובוס יגיע.

"זו התמצית של אביב", אומר אביה, טל, בתחנת האוטובוס. "טבעית, מחייכת, תמיד שם בשביל האחר. רואים בתמונה איזה אור ענק היא הייתה. פשוט אור".

עינת, האם, משחזרת את הרגע שבו נודע לה הנורא מכול. לדבריה, הטלפון הראשון הגיע מאורי, חברה של אביב שכאמור היה איתה בתחנה. "הוא צעק לי בטלפון: 'אימא, אימא, דקרו את אביב, תבואי מהר'. ואני לא הבנתי. אמרתי לו - מה? ואז הוא חזר ואמר: 'נשבע לך, דקרו את אביב. תבואי מהר'".

ההורים מספרים לראשונה מה הם זוכרים מהרגע שבו הגיעו לזירה. טל הגיע בין הראשונים. "הגעתי עם האופנוע, טסתי לפה. כל הדרך אמרתי לעצמי שאולי נצליח. אולי זו דקירה קלה, אולי היא יושבת פה ומחזיקה את היד. ככה ניסיתי להחזיק את עצמי. לא הייתי מוכן למה שראיתי".

עינת מתארת את הרגע שבו הגיעה לתחנה. "כשהגעתי ראיתי את טל. הוא ניסה לעצור אותי ואמר לי 'אל תסתכלי', אבל ברור שהסתכלתי. ראיתי אותה שוכבת על הגב, מכוסה בצעיף המנומר שקנתה באוסטריה, עיניים עצומות, רגל על רגל - כמו נסיכה".

הפיגוע התרחש ביום שישי 26 בדצמבר. המחבל, שוהה בלתי חוקי שעבד בשיפוצים בקיבוץ מסילות, יצא למסע הרג שנמשך כ-50 דקות. בבית שאן רצח את שמשון מרדכי ז"ל בן 68, ובהמשך - בתחנת אוטובוס בכביש 71 סמוך לעין חרוד - את אביב. המחבל נוטרל לבסוף בכניסה לעפולה.

האחים, ניצן ואיתי, מדברים על אביב כהרבה יותר מאחות גדולה. "אביב הייתה בשבילי כמו אימא ואבא", אומר איתי. "תמיד שם, תמיד מגנה, תמיד עוזרת". ניצן מוסיפה: "עם כמה שאני מרגישה עכשיו כלום בלעדיה - אני הכול בזכותה. היא הדבר הכי טהור שהיה פה. אי אפשר להסביר במילים מי היא הייתה בשבילי".

אביב, או "אביבי" כפי שכינו אותה בבית, הייתה רגע לפני גיוס. בעוד פחות משבועיים הייתה אמורה להתגייס לתפקיד מצילה בחיל האוויר. עינת מספרת שבמהלך השבעה נחשפה עד כמה אביב נגעה באנשים. "פתאום גילינו כמה אנשים היא השפיעה עליהם. חייל מצנחנים סיפר שהם היו מתכתבים על סוסים. מוכר בקיוסק בתחנה המרכזית בעפולה סיפר על שיחות ארוכות איתה. כזו הייתה אביב - נגעה באנשים בלי מאמץ".

אהבתה לבעלי חיים ליוותה אותה מאז ומתמיד. "היו לנו בבית חתולים, כלבים, ארנבות ואפילו חלזונות", מספרת עינת. "כל פעם היא הייתה חוזרת עם עוד גור שמצאה - חתול, כלב פצוע - מטפלת ומשקמת. הבית היה מלא חיים".

ולצד החופש, הטבע והשדות - אביב הייתה גם ילדה של בית. "היא קיבלה חדר בקיבוץ", מספר טל, "אבל בכל הזדמנות הייתה חוזרת לכאן. יושבת על הספה, אוכלת, נמצאת איתנו. המשפחה הייתה המרכז שלה".

בתוך האבל, עינת מבקשת להעביר גם מסר. "הערכים שלנו, וגם של אביב, הם של אהבת אדם - בלי הבדל גזע, מין, דת או לאום. ובאותה נשימה, אני חושבת שצריך עונש מוות למחבלים. אני אהיה מאוד מסופקת לראות שהמחבל שרצח אותה ואת שמשון ז"ל יהיה הראשון בשורת ההוצאה להורג".

מאז אותו יום, הבית מתנהל עם געגוע מתמיד. דמותה של אביב - ילדה של אור, סוסים ושדות נוכחת בכל פינה. למשפחה חשוב שהאור הזה ימשיך לזרוח. ניצן מבקשת לסיים בחיוך - כמו שאביב הייתה רוצה. "אני רוצה שנסיים את הכתבה בחיוך של כולנו". עינת מצטרפת: "שיזכרו את האור שהיא הפיצה. אנחנו נזכור אותה תמיד - וננציח אותה בכל דרך אפשרית".