להישאר או לצאת להתאווררות: הדילמה של תושבי גבול הצפון

אל מול התעצמות ירי הרקטות והכטב"מים מלבנון ואיראן לעבר הצפון, תושבי היישובים צמודי הגדר מוצאים עצמם שוב בעין הסערה. בעוד הדיווחים הרשמיים של צה"ל מצביעים על עשרות שיגורים ופגיעות ישירות באזור הגליל המערבי, התושבים שנשארו מאחור מתמודדים עם שאלה קיומית: האם להישאר ולהגן על הבית, או לצאת ל"הפוגה" שלא ידוע מתי תסתיים.

"התעייפנו, והמדינה הפקירה אותנו כלכלית"

ענווה נידם, דור שלישי במושב זרעית, סיפרה ל-N12 על התחושות: "התעייפנו ממש. אני ברגע של משבר שבו אני שואלת למה שוב לתת לילדים לחוות את הבומים והחשש מחדירה". על הסביבה שהפכה לזירת מלחמה, אמרה: "זה לראות מסוק שנוחת ומעלה פצועים מטר מהבית שלי. האויב נמצא מעבר להר, אנחנו שומעים הכול - את היציאות שלנו ואת הנפילות שלהם. אנחנו שקופים".

לצד הפחד מהמצב הביטחוני חוותה נידם את נחת זרועה של המלחמה באופן הקשה ביותר: לאחר שפונתה למלון לעשרה חודשים, שכרה משפחתה בית במושב מנות - והוא ספג פגיעה ישירה בביתם: "בנס היינו בממ"ד", סיפרה. על ההחלטה בכל זאת להישאר בבית אמרה: "הילדים התעייפו מלעבור בתים. מבחינה כלכלית, כעצמאית עם צימרים שסגורים כבר שנה, אין לי אופציה לקום וללכת למלון על חשבוני. אני רוצה שהפעם זה ייגמר עד הסוף, בלי כניעה".

עוד שיתפה נידם במצב הכלכלי המורכב באזור: "העסק שלי סגור, הצימרים ריקים, ואנחנו עדיין לא קיבלנו פיצוי ממלחמת 'חרבות ברזל'. מס רכוש, שום דבר".

"לצאת להפוגה כדי להתמלא בכוחות ולחזור"

שלומית מזרחי הגיעה לזרעית בקיץ האחרון עם שלושת ילדיה הקטנים מתוך אידיאולוגיה של התיישבות צעירה. למרות הרוח החלוצית, המציאות הביטחונית ללא ממ"ד הכריעה את הכף, ובעוד בעלה נשאר במושב כחלק מכיתת הכוננות, היא החליטה לצאת להפוגה אצל הוריה. "הרגשתי שצריך רגע כמה ימים ללכת למקום בטוח ומוכר, להתמלא בכוחות ולשוב", סיפרה על ההחלטה.

אחיה של שלומית צפוי להתחתן היום: "אנחנו בהכנות לחתונה בשמחה גדולה עם כל המשפחה ובעלי יצטרף מחר ישירות לחתונה מזרעית. אין ספק שהראש והלב שם ומחכים כבר לחזור למושב". שלומית מדגישה כי היציאה "להתאווררות" היא זמנית בלבד: "אנחנו רואים בהתיישבות בזרעית חלק מהשליחות. נכון, השבוע האחרון היה קטוע ומפחיד, אבל אנחנו נחזור ובקרוב מאוד ניפגש שוב בזרעית".