אחרי כמעט שנתיים בשבי חמאס: התאומים גלי וזיוי ברמן חזרו - והמשפחה מנסה להתחיל מחדש

גלי וזיוי ברמן, תאומים בני 28 מכפר עזה, שבו לאחר כמעט שנתיים משבי חמאס ברצועת עזה. ב-7 באוקטובר הם נחטפו מביתם, וכעת הם מתאקלמים בהדרגה לחיים. למרבה ההפתעה, הם עושים זאת עם לא מעט הומור ואופטימיות, ונהנים שוב מהכוח שיש להם כמשפחה מאוחדת. "אנחנו לא רוצים להתעסק יותר בבאסה שהייתה", אומר גלי בחיוך, ואחיו זיוי מיד מוסיף: "היה לנו באסה שנתיים, חלאס, מספיק".

גלי וזיוי הם תאומים לא זהים, אך מאז שחזרו מהשבי הם בלתי נפרדים. השניים עושים כמעט הכול ביחד, כתף אל כתף, ותומכים זה בזה בכל צעד. "אני אחראי על הצחוקים, והוא עושה את העבודה", מתלוצץ זיוי בזמן שמאבזרים את ביתם הזמני בבית גוברין לצד אימם ודודתם. למעשה, עוד בזמן שהבנים היו בעזה ארגנה להם האם שני חדרים צמודים ומרוהטים בקיבוץ - חדרים אלה המתינו ריקים כמעט שנתיים, עד לרגע המאושר שבו חזרו.

הבוקר שבו הכול השתנה

שבת, 7 באוקטובר 2023, עם שחר. קולות נפץ החלו להדהד ברחבי עוטף עזה. בקיבוץ כפר עזה, גלי התעורר למטח הרקטות הראשון של הבוקר - כשהתקבלה אצלו שיחת וידאו. על הצג הופיעה אמילי דמארי, חברת ילדות מהקיבוץ, וידה נראתה רועדת כשאמרה: "אני מפחדת, אתה יכול לבוא, בבקשה?". גלי לא היסס לרגע. הוא אמר שיגיע מיד ויצא בריצה לכיוון ביתה של אמילי, מבלי לדעת שבינתיים כבר מסתערים מחבלי חמאס על בתי הקיבוץ. כשהגיע לאמילי, השניים המתינו כשכלבתה הקטנה צ'וצ'ה צמודה אליהם, אלא שהמחבלים כבר הקיפו את הבית. "הם ירו בכלבה, ירו באמילי, ואמרו לנו: 'יאללה, לקום!'", משחזר גלי את רגעי האימה שבהם נשבו הוא ואמילי.

חודשי השבי הארוכים בנפרד

לאחר החטיפה הופרדו גלי וזיוי זה מזה, וכל אחד מהם הוחזק במעמקי עזה במתקן מסתור אחר של חמאס. בששת החודשים הראשונים לשבי הם לא ידעו דבר על גורל האח השני. בנוסף לבדידות ולחרדה, עברו השניים את מנת הסבל "הרגילה" של חטופי החמאס: בשבוע הראשון הוכו פעמים רבות, המזון צומצם לחצי פיתה יבשה ביום. כחודש וחצי לאחר שגלי נחטף צולם סרטון שלו בשבי שלא שודר מעולם ונחשף כעת.

בתוך המציאות הזאת לא ויתר גלי על התקווה לשוב ולהיפגש עם אחיו. הוא מתאר כיצד יום אחר יום הפציר בשוביו בעקשנות לאפשר לו לראות את זיוי: "כל יום אמרתי להם: 'אני רוצה לפגוש את אח שלי'". לאחר כחצי שנה בשבי, ביום ה-183 לחטיפה, גלי הוצא מן המרתף שבו הוחזק והועבר לחדר אחר, שבו המתינו שני מזרנים על הרצפה ושולחן עם בקבוק משקה.

החוטפים הצמידו עליו מיקרופון והציבו מולו מצלמת וידאו. גלי כבר הבין שמתקרב רגע מיוחד, וכעבור כמה שניות הוכנס לחדר גם אחיו. "אני רואה את גלי. רץ אליו ומתחיל לבכות", נזכר זיוי. השניים נפלו זה לזרועות זה בחיבוק שנמשך כמעט עשר דקות. בזמן הזה עמדו המחבלים סביבם, תיעדו במצלמה את המפגש וניסו לדבר אל התאומים - אך האחים, אחרי חצי שנה של נתק, לא הרפו זה מזה.

יומיים היו גלי וזיוי יחד - ואז הופרדו שוב. אנשי חמאס הסבירו להם שהם "לא יכולים להיות ביחד. אם יקרה לשניכם משהו, אמכם לא תצטרך לבכות פעמיים". "ראית איזה מתחשבים?", מגחך גלי בציניות. "זה כאילו שלוקחים לך חלק מהגוף", מתאר גלי את תחושתו כאשר שוב הופרד מאחיו.

חודשים של חרדה ואי-ודאות בבית

בעוד בניה מנסים לשרוד בעזה, חיכתה האם טליה ברמן 11 ימים בלי לדעת מה עלה גורלם. כך החלה עבורה תקופת המתנה מייסרת. לאחר כשבוע וחצי נמסר לה רמז מודיעיני שלפיו שני בניה ככל הנראה בחיים - אך היא התקשתה להאמין בכך. "הרגשתי שמשקרים לי", היא מודה.

בשלב הזה טליה כבר החלה להתכונן לגרוע מכול. "הייתה התפרקות מאוד גדולה. קוננתי על שני הבנים", היא מספרת בכאב. רק ביום ה-50 לשבי, כששוחררו שתי חטופות, אביבה והגר, שסיפרו לטליה כי ראו את התאומים בחיים בעזה, התחילה האם סוף סוף להאמין.

ביום ה-11 לאחר החטיפה לא היה מנוס מלחשוף את הבשורה המרה גם בפני אב המשפחה, דורון - שחלה בפרקינסון והיה סיעודי באופן מלא עוד לפני האירוע. טליה אספה את כוחותיה ועדכנה את בעלה בהכול, ומשחזרת ש"זה היה היום הכי קשה בחייו".

דורון, שהבין מיד את גודל האסון, פרץ בבכי מר. מרגע זה הוא שקע בהלם ובמצוקה עמוקה: הפסיק לאכול ולשתות, סירב לפתוח את פיו אפילו לתרופות, ובתוך ימים ספורים הידרדר מצבו עד שנזקק לאשפוז.

טליה נמנעה מלהופיע בתקשורת או לדבר בפומבי לאורך רוב תקופת השבי. היא מספרת שכל ניסיון להתראיין או לעמוד מול מצלמות היה גורם לה "להתפרק" בבכי, ולכן החליטה להישאר מאחורי הקלעים. "לא רציתי שיראו אותי חלשה", היא מסבירה - מחשש שבניה ייחשפו לכך.

"חשבתי שאימא כבר איננה": הפחדים בשבי

מאבק השבת התאומים התנהל בפומבי בעיקר בידי אחותה של טליה, מכבית, בעוד האם עצמה שמרה על פרופיל נמוך. בדיעבד התברר שלצעד הזה הייתה גם השלכה כואבת - גלי וזיוי, שלא ראו שום זכר לאמם בתקשורת ולא שמעו את קולה, החלו לחשוש שאולי גם היא אינה בין החיים. "אני ידעתי שאימא שלי תהפוך בשבילי עולמות, תעשה הכול", אומר זיוי, "אבל ברגע שלא ראיתי אותה בשום מקום, אמרתי: אוקיי. יכול להיות שקרה הנורא מכול".

במשך חודשים ארוכים בשבי הסתגרו החששות האלה בלב התאומים. "אני עדיין צובטת אותם ואת עצמי שזה אמיתי", אומרת מכבית דודתם - דמות מפתח עבור המשפחה בשנתיים האחרונות. "חיכיתי שהם יהיו בידיים של טלי, וזהו - מבחינתי המשימה הושלמה", היא מספרת בהתרגשות.

עכשיו, כשהבנים סוף סוף חזרו הביתה, מכבית מפנה להם ולטליה את הבמה כדי לבנות מחדש את משפחתם הגרעינית שהתפרקה באותה שבת נוראה. "אני פה, נודניקית, כן?", היא צוחקת. "אין כמעט יום שאני לא מגיעה לפה להציץ, לראות שהכול בסדר". גלי וזיוי ממהרים לבטל את דבריה: "ממש לא נודניקית!".

הצבא מעלינו

באחד הרגעים הקשים ביותר של השבי מצא את עצמו זיוי לכוד במנהרה, יחד עם החטוף עמרי מירן. כשלפתע החל הצבא לפעול מעליהם. "די-9 מעלינו, טנקים מעלינו, אתה שומע את הבתים קורסים עליך, נופל עליך חול - כל המנהרה זזה", מתאר זיוי. בתוך דקות הגיעו פנימה שוביהם: "הצבא פה, הצבא יורד, הצבא במנהרה".

אתה חושב שזהו - הלך עליך. זהו, אני גמור. שמעתי על השישייה ברפיח, זהו, עכשיו הם הולכים לירות בי

זיוי ברמן

"אני מתחיל לקבל, לא יודע אם זה נשימת-יתר או אדרנלין, אבל כל הרגליים שלי רועדות", הוא ממשיך. לוחמי חמאס סביבם החלו ללבוש וסטים, לדרוך נשקים ולהפעיל פנסים. ברגע הזה הבין זיוי שאולי לא ייצא משם חי. "אני ועמרי כבר התחלנו להיפרד", הוא אומר. "אתה חושב, זהו, כאילו, הלך עליך. זהו, אני גמור. שמעתי על השישייה ברפיח, זהו, עכשיו הם הולכים לירות בי". בדיעבד התברר שהצבא חדר חלקית אל תוך המנהרה, החדיר מצלמות - ואז נסוג. ככל הנראה מכיוון שהבין שיש שם חטופים - כך סיפרו לו לאחר שחזר.

האוצר שהבריח מהשבי

גלי ניצל רגעים של בדידות כדי לתעד במחברת נסתרת את מחשבותיו, זיכרונותיו - ואף רשימה של דברים שירצה לעשות לאחר השחרור. את הדפים המוכתמים הוא החביא בבגדיו והבריח עמו החוצה ביום השחרור. ביומן הזה נרשמו מצד אחד סעיפים של "דברים שאני לא אוהב אצלם", מהרדיו בערבית שהושמע ללא הפסקה, דרך האופן שבו שיחקו המחבלים בנשק מול פניו - ומצד שני חלומות לעתיד. בין היתר כתב שם שיעשה רישיון לאופנוע ולטרקטור, יבנה בית, ימצא זוגיות ואפילו יפתח עסק - מכבסה בחו"ל. "בדרום אמריקה, מה אתה מחפש לעשות? כביסה!", חצי מתלוצץ. "זה מה שאתה מחפש לעשות בדרום אמריקה?", שואל זיוי בצחוק.

איחוד משפחתי מרגש

לאחר כמעט שנתיים בשבי הגיע סוף סוף הרגע של משפחת ברמן להתאחד. כאשר גלי וזיוי עברו מידי נציגי הצלב האדום לידי חיילי צה"ל על גבול ישראל, שם נמסרה להם הבשורה: אימא שלהם בחיים וממתינה להם. דקות אחר כך, בבסיס הקליטה ברעים, כבר נפלו השניים לזרועותיה של טליה שחיכתה להם שם יחד עם שני אחיהם הבוגרים, לירן ועידן. הרגע הזה, לא שודר עד כה. "אני לא עוזבת אתכם עכשיו בחיים. אני לא אעזוב", חזרה ואמרה בדמעות אימם.

את הבשורה על שובם של הבנים מסרה מכבית גם אל דורון האב, שנותר בבית החולים. שלושה ימים לאחר מכן, כשמצבם הרפואי של התאומים התייצב והותר להם לצאת מבית החולים, הגיעו גלי וזיוי לפגוש את אביהם. טליה מתארת שדורון פשוט בהה בהם ללא מילים: "הוא הסתכל עליהם, מסתכל מצד לצד עם העיניים הירוקות היפות שלו, כאילו לא מאמין". "תראה, דורון לא יהיה בריא לעולם, כן?" אומרת טליה, "אבל הוא איתנו, הוא חווה דברים והוא מרגיש דברים - ואני סוף סוף מרגישה שהמשפחה שלי שלמה שוב".

החיים שאחרי השבי

השחרור היה אמנם סופו של סיוט, אך עבור גלי וזיוי - וגם עבור חברתם אמילי ששבה מהשבי עוד לפניהם - הוא סימן את תחילתו של אתגר חדש. זמן קצר לאחר שחזרו הבנים הביתה, הגיעה אמילי לבקר אותם בבית החולים. בהתרגשותה היא הקדימה בשעתיים ורק המתינה בחוץ, ולבסוף נשארה ללון לצד חבריה בלילה הראשון.

לאמילי היה חשוב להכין את התאומים למה שעוד צפוי להם. "חייבים להישאר עם רגליים על הקרקע", והסבירה שבעולם שמחוץ לשבי כולם פתאום רוצים לגעת בך, לחבק וללטף - מתוך אהבה, אך בצורה שעלולה להציף ולהמם. אמילי המליצה לתאומים להקיף את עצמם באנשים הקרובים שמכירים אותם מלפני האירוע, "להישאר במעגל הבטוח" כהגדרתה.

השלושה מספרים שהטראומה עוד רודפת אותם, במיוחד ברגעים השקטים - וכולם סובלים מהבזקי זיכרון וסיוטי לילה חוזרים. "לא חסר", זיוי מודה. גלי משתף שבחלומותיו הוא נחטף שוב ושוב: "רק לפני כמה ימים ראיתי את צ'וצ'ה (הכלבה) בחלום". אמילי מצידה מתארת חלום חוזר שבו מחבלים רודפים אחריה - היא בורחת, אבל בסוף תמיד נתפסת ברגע האחרון. השנים אמנם עשו את שלהן, אך המראות והקולות מן השבי מוסיפים לחיות בתוכם.

"חלאס, שנתיים באסה הספיקו": ממשיכים קדימה

את מה שעבר עליהם בשנתיים האחרונות, מעדיפים גלי וזיוי להשאיר בעבר. "היה לנו באסה שנתיים - חלאס, מספיק", מבהיר זיוי. "אין מה להתעסק יותר בבאסה שהייתה", מוסיף גלי. השניים נהנים כעת מתחושת החופש ומוקפים במשפחה ובחברים, אך טליה האם נשארת דרוכה. "אני מפחדת מהנפילה", היא מודה. היא אף אזרה אומץ לשאול את הבנים האם ספגו בשבי פגיעה מהסוג הקשה ביותר. גלי מיהר להשיב בהומור מרגיע: "שקילחו אותי. הייתי צריך מקלחת", אמר בקריצה.

כעת, כשהם בני 28, נחושים התאומים ברמן להחזיר לעצמם את הזמן שאבד. "הם כבר רוצים לטרוף את החיים," אומרת טליה, ומציינת שבזמן שהבנים היו בשבי חברים רבים שלהם כבר התחתנו, למדו והתקדמו בחיים - בעוד הזמן של גלי וזיוי עצר מלכת לשנתיים. השניים יודעים שיש להם פער להשלים, אבל לא בכל מחיר. כרגע לא בטוח אם יחזרו אי פעם להתגורר בכפר עזה, וגלי עונה לשאלה הזו בשאלה משלו: "מישהו יכול להבטיח לי ביטחון שם?". טליה מצדה כבר לא מאמינה בכך: מבחינתה הפרק הזה הסתיים. "שום חוויה לא תהיה מתקנת למה שעברנו. נגמר פרק", הסבירה.

לעת עתה המשפחה נשארת בבית גוברין, קרוב לאימא. טליה מודה שהיא עדיין לא מסוגלת לתת להם להתרחק: "זה כמו גוזלים שרוצים לעוף גבוה, ואני לא נותנת להם לצאת מהקן כי אני מפחדת", היא משתפת, ומבקשת מהבנים עוד קצת זמן לצידה: "תנו לי חצי שנה שאתם לידי. שאני אראה אתכם בבוקר יושבים בחוץ, מעשנים קפה. תנו לנפש שלי לנוח".

בחזרה לבית השרוף בכפר עזה - גלי שולף ספרון ישן בו פורסם חיבור שכתב בכיתה ו': "הזוכה בתחרות הכתיבה הארצית תש"ע", הוא מציין בגאווה - "החיים בצל הקסאמים". "שמי גלי ברמן, אני רוצה לספר לכם על החיים בקיבוץ כפר עזה. פעם אחת נפל קסאם בשטח הקיבוץ. זה היה אצלנו בחצר הבית. באותו רגע חזרתי עם אחי זיו מאימון כדורגל. כשנכנסנו הביתה נשמע פיצוץ אדיר, והבית כולו רעד".

"כך עברנו גם את 'עופרת יצוקה'. גרנו כחודש אצל דודתי בקיבוץ בית גוברין. בקיבוץ שלנו יש היום גם חדר ביטחון בכל בית. כך אנחנו מרגישים עכשיו מוגנים יותר, ואני מקווה שלא נצטרך להשתמש בחדרי הביטחון - ומקווה, למען כולנו, שיהיה שלום".