"המחבלים אמרו לי 'אשתך עברה הלאה', וזה לאט-לאט חודר": דוד קוניו בריאיון בלעדי

שורד השבי דוד קוניו, שנחטף עם בנות משפחתו לעזה, סיפר אמש (שני) ב"המהדורה המרכזית" על המסע המטלטל של הישרדות פיזית ונפשית. החל מרגעי האימה בקיבוץ ניר עוז ועד לחזרה המורכבת לחיים לאחר 738 ימים בשבי, שכללו הרעבה, תנאי מחיה בלתי אנושיים ולוחמה פסיכולוגית אכזרית מצד שוביו.

"בהתחלה, כשהם אומרים שקרים על אשתך, אז אתה לא מאמין", סיפר דוד. "אבל ככל שהזמן עובר, זה מחלחל, והם אומרים לי, 'אשתך עברה הלאה, אשתך לא נלחמת עליך, אשתך עם מישהו אחר'. זה לאט-לאט חודר החרא הזה. כמה שזה נשמע לא אמיתי, שם זה נשמע הכי אמיתי".

השבת השחורה והחטיפה

ב-7 באוקטובר 2023, התעוררו דוד, אשתו שרון ובנותיהם התאומות יולי ואמה, שהיו בנות שלוש, למטחי אזעקות בביתם בניר עוז, יחד עם דניאל אחותה של שרון ובתה אמיליה בת החמש.

בעוד שאר בני משפחת קוניו המורחבת נאבקו על חייהם בבתים סמוכים, המחבלים חדרו לביתם של דוד ושרון והעלו אותו באש. דוד ניסה להגן על משפחתו מהחום והעשן הסמיך בעזרת שמיכה שהחזיק מול דלת הממ"ד. אך כשלא ניתן היה עוד לנשום, דוד החליט לנסות לברוח דרך החלון עם יולי, אך הם נתפסו בחצר על ידי מחבלים.

שרון ואמה נשארו בבית אפוף העשן עם דניאל ואמיליה, ובהמשך הופרדו ונחטפו לעזה בנפרד. המחבלים מעמיסים אותם על עגלה יחד עם חברי קיבוץ נוספים ולוקחים אותם לעזה. דוד סיפר: "פתאום אני קולט בזווית העין את שרון נגררת ע"י אחד המחבלים, ואני צועק, 'my wife, my wife'". שרון: "וכשאני מגיעה לטוק טוק הוא שואל אותי איפה אמה".

בדרך מסוק קרב יורה לעבר כלי הרכב, ובתקרית הקשה הזו נהרגה תושבת הקיבוץ אפרת כץ. שרון, דוד ויולי נפגעים מרסיסים ונלקחים לעזה פצועים מבלי לדעת מה עלה בגורלה של אמה. דוד: "היא כל הזמן האשימה את עצמה על הדבר הזה, שכאילו אמה לא איתה. אני לא מאשים אותה, היא הייתה מחוסרת הכרה. היא לא הייתה שם, היא פשוט לא הייתה שם".

"אנחנו נטרפים לגמרי מהמחשבה שאמה לא איתנו", סיפר דוד. "כל הזמן שואלים אותם, אומרים להם שיש עוד ילדה שממש דומה ליולי שקוראים לה אמה ושהיא תאומה שלה ואם הם יכולים למצוא אותה. אבל אף אחד לא יודע, היה כזה כאוס. אנחנו לא אוכלים ולא שותים כל כך, אנחנו לא יכולים עם המחשבה הזאת שאמה לא איתנו, ואנחנו בפאקינג עזה".

"שרון הייתה אאוט לגמרי, רצתה רק את אמה", נזכר דוד. "היה לי מאוד קשה לתפקד שם, אבל הרגשתי צורך לגונן עליהן כל הזמן כי אני הגבר היחידי. והרבה פעמים הייתי רואה את שני החמאסניקים ששמרו עלינו ישנים, ואת הסכין מתחת למיטה, ותוהה אני יכול לעשות משהו, אולי אני יכול להציל אותנו. אבל אתה חושב על זה רגע עוד פעם, ואז אתה אומר – חיסלת את שניהם, אתה תצא, ומה תעשה? אין לך, אתה תצא להמון ויאכלו אותך".

דוד ניסה לאותת לעזרה באמצעות לוח מחיק של ילדים שהניח ושעליו כתב "הצילו". "שמתי את זה ממש קרוב לחלון, שאם במקרה יעבור מזל"ט אולי הם יזהו ויצליחו לחלץ אותנו", סיפר, אך החילוץ כידוע לא הגיע.

לאחר שהבית בו הוחזקו הופצץ ביום העשירי למלחמה, הועברו השלושה באמבולנס לבית החולים "נאצר" בח'אן יונס, כשדוד מכוסה כגופה ושרון עוטה חיג'אב.

אתם בעצם חייבים שהיא לא תדבר, היא לא יכולה פתאום לקרוא לך אבא.

"יולי הייתה במצב 'על שקט'", סיפר דוד ונשבר בבכי. "אחותה לא לידה, היא לא מבינה מה קורה עם אחותה. אנחנו לא יודעים, אין לנו תשובות אליה. היא שואלת שאלות שאתה לא יודע איך לענות".

דוד, שרון ויולי מוחזקים בתוך חדרי בית החולים העמוס המון עזתי יחד עם חטופים אחרים. בבוקר מתייצבים מחבלי חמאס בחדרון הקטן, אוחזים במצלמה.

הם אוחדו עם אמה, שהובאה כשהיא מוזנחת, רזה מאוד וסובלת מפריחות, תוך כדי ניסיון הפקת בסרטון תעמולה ציני של חמאס. אמה הקטנה לא זיהתה אותם בהתחלה. "אנחנו מחזיקים אותה והיא לא מזהה, היא מסתכלת וממשיכה לבכות. ואז שרון שרה לה 'רד אלינו אווירון', ובאמצע השיר פתאום הילדה מתחילה להירגע. עם יולי היא ישר התחברה, לא היה צריך להסביר", סיפר דוד.

בהמשך סיפרה אמה על הזוועות שראתה בהיעדרם - "האיש נשפך באדום" - ובלילות היא סובלת מסיוטים. "אני לא מכיר את זה", אמר דוד. "הילדה קמה בהיסטריה, בצרחות. והמחבלים אומרים לנו להשתיק אותה. איך אני אשתיק אותה? ילדה בת 3. מה, אני אתן לה סטירה? מה אני אעשה? והם צועקים עלינו, שתהיה בשקט. זה לא נתפס החרא הזה. זה פשוט לא נתפס".

ביום ה-49 דוד נאלץ להיפרד משרון והבנות, שיצאו במסגרת עסקה. "הרגע הכי נוראי בחיים שלי היה כשאני נפרד מיולי, אמה ושרון", שחזר דוד. "בכי נוראי בחדר. אני לא מפסיק להגיד לשרון שאני מת מפחד. ביקשתי מכל האנשים בחדר גם שלא יוותרו עליי, ושיוציאו אותי, כי ידעתי שכולם הולכים לצאת".

"כשראיתי אותן יוצאות ירד לי סלע ענקי מהלב, ואני אומר לעצמי, 'טוב, דוד, עכשיו רק אתה צריך לשרוד. אתה צריך לשרוד את זה וזהו, קלי קלות, יהיה בסדר'. ואז המצב התחיל להיות עוד יותר גרוע ועוד יותר גרוע".

כשהאש התחדשה ביום ה-56 למלחמה אין לדוד מושג שיישאר מאחור בעזה לעוד 682 ימים. ובתקופה הארוכה הזו בשבי יש לו מטרה אחת בלבד: לשרוד בשביל שרון והבנות. "ונכנסתי לרכב עם חלונות שחורים ובמושב האחורי היה איציק אלגרט, אותו ישר זיהיתי. לחצתי לו את היד חזק כאילו אומר, 'אני איתך, אנחנו ביחד, יהיה בסדר'. שמו לנו כיסוי על העיניים, וחשבתי שלוקחים אותי לפרדס ודופקים לי כדור בראש. זו המחשבה שהייתה לי בראש", סיפר דוד.

אך הם הובאו לפיר מנהרה, ואת שארית השבי הארוכה הוא יעביר מתחת לאדמה, בתנאים קשים מנשוא. "שאלתי את אחד המחבלים שידע קצת עברית על איתן, אחי התאום", סיפר דוד על יומו הראשון במנהרה. "ההודעה האחרונה שקיבלתי ממנו זה 'תציל אותי, אני נשרף בבית עם המשפחה', והייתי משוכנע שהוא מת ורציתי לדעת עוד. ואז הוא אמר לי, 'כן, יש איתן פה'. אז אני אומר לו 'איתן? כמוני?'. כאילו איך? זה לא הגיוני, איזה מזל. ואז הוא אומר 'בוא, בוא, יש איתן'".

אבל הוא לא פוגש את איתן. "אנחנו מגיעים לחדר מאוד גדול עם דשא סינתטי, ששם בעצם אני רואה את המבוגרים של הקיבוץ, שנרצחו בהמשך. נחרדתי. אנשים בני 80, איזה רזים הם היו. זה לא אנושי", נזכר דוד.

"מי שעוד היה שם ולא יכולתי להישאר אדיש זה ירדן ביבס, החבר הכי טוב שלי. אני חשבתי שהוא מת, כי ידעתי שיש לו אקדח ושהוא לא יהסס להשתמש בו, אז הייתי בטוח שהרגו אותו. שנינו פשוט רצנו אחד לשני, חיבוקים ונשיקות ובכי נוראי".

"ביקשתי להישאר איתו, ואמרו לי שאי אפשר. המשכתי לחדר הנוסף, ובדרך התלהבתי שאולי אפגוש את אחי. אני באמת רואה את איתן אבל לא את איתן שלי, אלא את איתן הורן", סיפר דוד. רק ביום האחרון בשבי גילה שאחיו נותר בחיים.

את רוב השבי שלהם העבירו איתן הורן ודוד קוניו יחד עם אחיו של איתן, יאיר, ועם שגיא דקל חן והחייל החטוף נמרוד כהן, שהפכו לחברים קרובים. אבל דוד סיפר שהוא לא היה מסוגל להגות את שמו, "הייתי אומר איתן ומתחיל לבכות ישר", וביקש מהורן לכנות אותו 'פאנצ'ו', "עד שנצא או שנמות".

כעבור מספר ימים הופגשו שוב ירדן ודוד. "הוא הגיע חיוור ואני לא מבין מה קרה" תיאר דוד. "הוא אמר שהוא ביקש לבוא להיות איתי ושהרגו את שירי ואת הילדים. שירי הייתה כמו אחותי. אני ושרון הכרנו ביניהם. הם היו זוג מושלם. אני לא יודע איך להכיל דבר כזה. התחלתי לבכות וחיבקתי אותו. אמרתי לו 'הם שקרנים, הם פשוט שקרנים. אל תאמין להם. אולי הם עשו טעות, אולי זה לא הם'. וזה מה שהחזיק אותו שם, נראה לי. האחוז הזה שאולי הם בחיים ואולי הם בסדר".

בוקר אחד מורגשת תכונה במנהרה. המחבלים נראים לחוצים ונרגשים. לירדן ביבס ודוד ניגש אז האיש מספר 1 בחמאס: יחיא סינוואר. "פאקינג סינוואר פונה לירדן ושואל אם יש משהו שיכול לעזור לו. ירדן אומר, 'הדבר היחידי שאני רוצה זה שתוציא אותי לפני הילדים שלי והאישה, כי אני רוצה לקבל אותם. וזה החבר הכי טוב שלי, אני רוצה להיות איתו עד שאני יוצא מפה'. אחרי חמישה ימים הפרידו בינינו".

דוד סיפר על מסכת של התעללות פיזית ונפשית קשה וממושכת שעברו במנהרות, שכללה הרעבה, תנאי מחיה בלתי אנושיים ולוחמה פסיכולוגית אכזרית מצד שוביו. "אין אוכל, אין מים. הצבא כבר ממש עלינו, שומעים את הזחלים מלמעלה. תקופה די ארוכה, שאנחנו על 250 מיליליטר מים וחצי פיתה ביום".

"חושך מוחלט, ואתה שומע את הקיבה של האנשים", תיאר דוד. "מתחנן אליהם שיביאו לך עוד כף ריבה, עוד משהו בקטנה, אבל הם לא נותנים כלום. ומיום ליום אתה מרגיש יותר חלש, ואתה מרזה, והיינו צריכים לקום כל פעם שהם עוברים, וזה היה מבחינתנו הדבר הכי קשה שעשינו באותו יום. סחרחורות, אנשים עוד שנייה מתעלפים".

בעקבות הלחימה המתעצמת, דוד ושאר החטופים שאיתו מאולצים לנדוד שעות ארוכות במנהרות. כל מעבר כזה מרחיק איתו גם את התקווה להפסקת הלחימה, לעסקה קרובה. "חשבנו שנלך שעה, שעתיים. אנחנו בלי אוכל, איך אנחנו יכולים ללכת כל כך הרבה? מ-10 בבוקר עד 23 בלילה הלכנו בתוך מנהרות. בזחילות, מנהרות של חצי מטר, של 1.6 מטר, של 1.3 מטר. כמעט 20 קילומטר הלכנו במנהרות שם. עם עצירות של שתי דקות כל פעם. אנשים גמורים, גמורים. מדממים מהראש, מהכתפיים".

ההתעללות המתמשכת הובילה את דוד למחשבות אובדניות, "רגעי משבר נוראיים. למזלי הייתי עם אנשים טובים שכל הזמן הרימו אותי. חיפשתי כל הזמן במה להיאחז". כדי לשים קץ לסבלו. בנוסף, הוא סבל מ"חלומות במודע", שבהם חלם שהוא בבית אך בתוך החלום ידע שהוא עומד להתעורר חזרה למציאות השבי.

"היית מדבר לילדות ולשרון כל הזמן", סיפר דוד. "הייתה לי גומייה של הבנות שלי שמצאתי במקרה בכיס, ושרשראות שהכנתי מגלעיני תמרים, והייתי יושב איתן סוגר את העיניים ומתפלל. מדבר אליהן, אומר להן שאני אוהב אותן, שהן הדבר הכי יקר לי בעולם. כל פעם שאתה מתפלל, אתה בוכה. אבל זה נתן לי את הכוח, החזיר אותי למציאות שלי, עזר לי קצת להכיל כמה שאפשר את מה שקורה סביבי".

בתיעוד הזה מהשבי הגיע לידי צה"ל במהלך הלחימה נראה קטע קצר מסרטון ארוך וקשה שבו דוד נדרש לדבר למצלמה ולהתחנן על חייו. על אצבעותיו של דוד ניתן לראות את אותה גומייה ורודה של אמה ויולי, זו שנתנה לו כוח עד היום האחרון.

בינואר 2025 סוף סוף נחתמת עסקה, ו-33 חטופים צפויים להשתחרר. יאיר הורן ושגיא דקל חן מגלים שהם הבאים בתור. דוד, איתן אחיו של יאיר ונמרוד כהן, נאחזים בשברי התקווה לשלב השני בעסקה. בסרטון שחמאס הוציא שבו מתועדת הפרידה של האחים יאיר ואיתן נמצא גם דוד - מטושטש בפינה, נאלץ לעיני המצלמות שוב להיפרד ולהישאר מאחור.

"מצלמים אותנו מתחבקים איתם ובוכים, והכל אמיתי, זה לא שזה לא אמיתי", הסביר דוד. "בכינו באמת, והיינו עצובים באמת. נורא שמחנו בשבילם, אבל זו פעם שנייה שאני רואה אנשים יוצאים ואני נשאר. באותם רגעים כאילו אמרנו לעצמנו, אם עכשיו הוא לא חותם על השלב השני, אנחנו מתים. אין לנו סיכוי".

"ואז, ב-18 במרץ, פיצוצים מטורפים. ואז התחיל הסרט הרע שלנו עוד פעם", סיפר דוד על התחדשות הלחימה ואי המעבר לשלב ב' של העסקה. וכשהלחימה מתחדשת, מתחדש גם המאבק על החזרת החטופים, ושרון, יחד עם משפחתו של דוד, ממשיכים לזעוק למען השחרור שלו ושל אריאל ושאר החטופים. והוא לא יודע דבר.

בעוד שלחטופים אחרים סיפרו המחבלים על משפחותיהם שנאבקות לשחרורם, מדוד הסתירו במכוון כל מידע על משפחתו. הם שיקרו לו ואמרו לו שאשתו שרון "עברה הלאה", שהיא לא נלחמת עליו ואולי אף נמצאת עם מישהו אחר. דוד העיד כי שקרים אלו חלחלו פנימה וגרמו לו לשקול בדעתו "לשחרר" אותה מהמחויבות אליו.

"זה לאט-לאט חודר החרא הזה", שיתף דוד. "כמה שזה נשמע לא אמיתי, שם זה נשמע הכי אמיתי. כי אתה אומר, כמה זמן היא יכולה לחכות לי? היא צריכה להמשיך את החיים שלה. אולי אני לא אצא? ואולי אני אצא מת? היא צריכה להמשיך. והרבה פעמים אמרתי לה, אני משחרר אותך. לכי, תעשי את החיים שלך, אני לא אצא מפה. אני משחרר אותך".

ביום רביעי בלילה, 8 באוקטובר 2025, זה סוף-סוף קרה: החוטפים הודיעו לדוד, איתן ונמרוד שנחתמה עסקה והם חוזרים הביתה. את הלילה לפני הוא מעביר עם המחבלים בהאנגר גדול, בין רכבים, כשפתאום חטוף נוסף מגיע. "זה היה איזה 4-3 לפנות בוקר. אני כבר הייתי חצי מנומנם. פתאום הדלת של ההאנגר נפתחת וצועקים דוד קוניו, ובאותו רגע אני מבין שאריאל בא. אני מרים את הראש ואני רואה בחור גבוה עם שיער ארוך, ואני לא קולט שזה הוא, אז אני מתקרב עוד ואז אני כבר מבין. ואני מתחיל לבכות ומחבק אותו ולא מפסיק לנשק אותו בכל מקום בגוף בערך. הייתי הכי מאושר בעולם שלפחות אחי הקטן בסדר, אבל אני לא יודע מה עם המשפחה, וגם הוא לא יודע".

בשיחת הווידאו עם משפחתם בבוקר השחרור גילו האחים שכל בני משפחתם ניצלו. "רואים את שרון ואת את ארבל, ואני ואריאל - בוכים מפלים. ופתאום אני רואה שכל המשפחה שלי חיה. כולם. כולם, לא חסר אחד אפילו".

על הפגישה עם בנותיו הקטנות אחרי שנתיים בנפרד סיפר דוד: "כולי רועד, אני לא יודע בכלל מה עומד לבוא, לא יודע איך לדבר איתן, לא יודע איך להכיל את זה שהן גדלו. הדבר שהכי רציתי זה שהן ירוצו אליי לחבק אותי. ירדתי על הברכיים, ושרון עמדה מאחוריי, ופתאום אני רואה את שתי המלאכיות האלה, ואני אומר להן, 'אבא פה'. והן רצות אליי. אני מחבק אותן, אני מסתכל עליהן, ואני לא מאמין איך הן גדלו - התקשורת, איך שהן מדברות עם שרון, המשפטים שמתחברים ולא נתקעים באמצע המשפט, כאילו, דברים קטנים שהשתנו. השיער ארוך, ארוך, ארוך".

על ההחלטה שלו ושל אריאל להבהיל את בנות זוגם במפגש הראשון אחרי החזרה מהשבי סיפר דוד שזה הי גם מכיוון שהוא "שטותניק", אבל שזו הייתה גם דרכו לשבור את הקרח במפגש טעון שכזה ושלא יראו בו "מסכן". "רציתי כאילו בום, להראות שאני בסדר, הנה תראו, אני דוד שיצא מפה לפני שנתיים, אני אותו בן אדם".

דוד סיפר שכשפגש את משפחתה של שרון, הוא התנצל בפני אבא שלה. "אני לא יודע אם הוא זוכר את זה, אבל הרגשתי הרבה אשמה על מה שקרה. שבגללי גרנו בקיבוץ הזה, ועוד להוסיף את זה שאמיליה ודניאל היו איתנו".

אחרי המפגש עם כל המשפחה וההיי הראשוני, דוד חווה "ירידת מתח לא טובה", לדבריו, בין השאר משום שהיה רגיל לשהות לצד שני אנשים בלבד במשך זמן רב, והעומס הזה התבטא לעיתים בסחרחורות ובחילות.

עכשיו הם לומדים זה את זה מחדש, דוד ושרון, דוד ואמה ויולי. עכשיו הם יכולים באמת להתחיל עם השיקום שלהם, ומקווים שיום אחד יוכלו לבנות בית חדש בקיבוץ חדש. לגדל את הבנות כמו שחלמו. כמו שקיוו כל כך, אז, לפני אוקטובר 2023.

"זה לא קל לחזור מהשבי ולקיים משפחה כאלו שום דבר לא קרה, במיוחד כשיש לך ילדות קטנות", שיתף דוד. "הן חוזרות לאט-לאט לסמוך עליי, ולרצות את הנוכחות שלי יותר ויותר לידן. והדברים מתחילים להסתדר וזה כיף. כיף שהן רוצות אותי לידן".

לבקשתו של דוד, שעדיין מנסה לאסוף את השברים, עמותת 'להושיט יד' המלווה את שורדי השבי, פתחה עבורם בהתנדבות מלאה קמפיין גיוס המונים, לטובת מסע השיקום הארוך שצפוי להם. לחצו כאן לתרומה שתסייע להם לחזור לחיים או בטלפון מהארץ ומחו"ל: ‎03-9090882.