"תמיד נהיה אחד בשביל השני, זה לכל החיים": ששת החטופים ששרדו באותה מנהרה במפגש ראשון

בחציה הראשון של המלחמה הם עוד היו שלושה ושלושה. יוסף חיים אוחנה, שגב כלפון ומקסים הרקין, שהוחזקו מעל הקרקע ועברו תשע דירות שונות. ומתחת לקרקע, במנהרות החשוכות - בר קופרשטיין, אלקנה בוחבוט ואוהד בן עמי. אבל אירוע אחד הפך אותם ליחידה בלתי נפרדת, ומשם - הם לא נפרדו.

"אני זוכר את אותו יום, זה היה בשעה אחת בלילה או אחת וחצי", נזכר בר קופרשטיין. "שיחקנו שלושתנו בקלפים, ואז פתאום אלקנה אמר 'מישהו בא, וזה לא פנס אחד, זה כמה'". אוהד בן עמי הצטרף ותיאר את המפגש המטלטל: "פתאום באו עוד שלושה חדשים. היינו שלושה שנראינו במצב של שלדים, מאוד רזים, ופתאום באו אלינו שלושה מהדירה, שאכלו שם יחסית טוב".

המעבר אל מתחת לקרקע לווה בתחושות מעורבות ובניסיון לייצר שפיות. "ממש רציתי לרדת למטרו", שחזר שגב כלפון. "עם כל ההפצצות, כל מה שעברנו למעלה, באמת רציתי. אמרתי שאולי זה יהיה מקום יותר בטוח". יוסף חיים אוחנה מצדו סיפר על קבלת הפנים המיוחדת והמרגשת במנהרה: "הם היה להם את הטקס של יום שישי שהם היו עושים. הם היו עושים קידוש, עומדים ושרים. היינו שמים נייר על הראש, כמו כיפות. ופתאום לצרוח שירים מהבית, אמרנו לעצמנו 'טוב שירדנו לכאן'".

הרעב היומיומי: "משולש גבינה - היה בשבילנו כמו זהב"

אך הרעב הכבד הפך למאבק יומיומי ומתיש, במיוחד עבור המצטרפים החדשים שהשובים סירבו להכיר בהם בהתחלה. "הם בכלל לא רצו לקבל אותנו", סיפר שגב. "רציתי ללכת ולהתחנן אליהם לאוכל, לעוד משולש גבינה - זה בשבילנו היה זהב". הוא סיפר גם על הרגע שבו ניגש לאחד המחבלים, וזה כמעט הסתיים במותו: "הוא פשוט הוציא את הקלאץ' ואמר לי, 'אם אתה בא לפה עוד פעם, אני יורה לך בראש'". מקסים הרקין חידד את עוצמת הסבל הפיזי: "אנשים למזלם לא יודעים מה זה רעב. אתה לא יכול לישון. אתה לא מצליח - זה כאב פיזי".

לצד הרעב, השובים הפעילו טרור פסיכולוגי מתמשך וניסו לסכסך בין ששת החטופים בכל דרך אפשרית. "הם חיכו שאנחנו נתפוצץ בינינו, שאנחנו נלך מכות", אמר אוהד. בר תיאר מהזווית שלו את התסכול שנוצר סביב הגישה המועטה לחדשות דרך הטלוויזיה, שהתאפשרה רק לחלק מהם: "כל אחד רצה לראות טלוויזיה, כדי אולי לראות בטעות את המשפחה שלו בהפגנה. היה מקום של תסכול, שאלנו בראש 'למה רק הם?'".

ניהול החיים המשותפים במנהרה דרש אסטרטגיה מדויקת ודיונים ארוכים על כל פרט קטן. "ידענו שאם נגיד אנחנו רוצים לבקש אוכל, את מי הכי טוב לשלוח? את מי שנראה הכי רע - וזה את אוהד", שחזר יוסף. בר המשיך ותיאר כיצד כל בקשה קטנה הפכה לדיון של יום שלם, מחשש לתגובת השובים: "ביקשנו אתמול תה, אולי לא נכון לבקש היום, אולי כדאי מחר. פתאום המחבל יכול להגיד לך שמעכשיו אין יותר תה בכלל".

איך מעבירים את הזמן מאות ימים במנהרה חשוכה?

כדי להעביר את הזמן ולשמור על שפיות, השגרה כללה סיפורים שחזרו על עצמם שוב ושוב. "בגלל שאין לך על מה לדבר, אז אתה עושה הצגה ומופתע כשאתה שומע את הסיפור - כאילו אתה שומע אותו פעם ראשונה", העיד שגב. יוסף הוסיף כיצד הקשיבו זה לזה בסבלנות: "אוהד היה מספר 300 פעם את אותם הדברים, אבל היינו מקשיבים ונהנים מכל פעם".

אולם כשזה לא קרה, השתיקה במרחב הצר והצפוף הייתה לעתים רועשת ומעיקה יותר מדיבורים. "דווקא כשהיה שקט - היה הכי רועש", סיפר יוסף. "כשהיינו מדברים, אז היינו מתעסקים במילים. כשהיה שקט, כל אחד היה בתוך הראש של עצמו - ורק המבטים היו מתחלפים". שגב ציין את היכולת לקרוא זה את זה ללא מילים: "אתה יודע לקרוא את הבן אדם לפי הפרצוף שלו באותו יום, לפי העיניים. יוסף חיזק אותו והוסיף: "אם למישהו היה משתנה מצב הרוח - זה היה משתנה לכולם".

הצורך במעט פרטיות בתוך הצפיפות הוביל להקמת ה-"נסט". "זה מקום שנתן לך זמן להיות עם עצמך, לנשום ולחשוב בשקט", הסביר מקסים. "לפעמים זה היה מקום לקחת אליו מישהו איתך ולפתוח בפניו את הלב". בר הוסיף ששם הם היו פורקים את הכאב המצטבר: "אם זה בשבתות, בחגים, בימי הולדת של המשפחה, הייתה תחושה כזאת של כאב שאתה לא יכול להסביר אותה".

"אנחנו חטפנו מכות - אבל הם אלו שהיו שבורים מנטלית"

רגעי האלימות הפיזית בשבי הותירו חותם עמוק של פחד מוות על השישה. מקסים נזכר ברגע קשה: "הם העמידו את כולם על הברכיים וסובבו אותנו עם הראש לקיר. הייתי בטוח שמוציאים אותנו להורג, כבר קיבלתי את זה על עצמי". אבל למרות הכאב הפיזי, יוסף מצא באירועים מסוג זה דווקא מקור לחוזק מנטלי מול המחבלים. "אנחנו חטפנו מכות פיזיות, אבל הם אלו שהיו שבורים מנטלית, הם היו המתוסכלים", אמר. "כאב לנו בגוף, אבל להם כאב בנפש כשהם הרביצו לנו. זה היה מחזק".

בתוך חוסר האונים והחשכה, דמותו של אוהד הפכה לעוגן המרכזי עבור הצעירים שראו בו דמות אב. "ההרגשה הזאת שיש מישהו שהוא בגיל של אבא שלך שם, אתה כל כך רגיש לזה", הסביר יוסף. אלקנה סיפר בפשטות על הקשר העמוק: "אוהדי בשבילי היה הכול שם. חבר, אבא, שותף". שגב הוסיף: "תמיד הערצתי אותו, הייתי מסתכל עליו ומדמיין את אבא שלי, אם הוא היה בשבי".

הגנתו של אוהד על יתר הצעירים הגיעה לשיא ברגעים המפחידים ביותר בזמן השבי. "ממש התחננתי שיפסיקו להרביץ להם", אמר אוהד. "אמרתי לאחד המחבלים שאני מעדיף שיעשה לי מה שיעשה לי - רק שיעזוב אותם". יוסף שחזר רגע אחד קשה - וזכור במיוחד: "הגיע אחד מהשובים עם קאטר ואמר 'אני צריך אצבע אחת בשביל סרטון'. אחרי חמש דקות אוהד אמר: 'טוב, את האצבע שלי אתה לוקח'. ברגע אחד זה עצר את כל הבדיחה הזאת".

"כל סרטון שיצא - היינו חלק מההפקה"

שורדי השבי מספרים גם כי המחבלים השתמשו בהם בשביל לצלם את הסרטונים שלהם מהשבי. הם מספרים שבסרטון של אלקנה בוחבוט ויוסף אוחנה - שבו הם פונים לאוהד - מי שעמד מאחורי הווילון ומחזיק אותו מאחורה זה הם בעצמם.

"אני למשל החזקתי את הפנס מאחורה בסרטון של בר ומקסים", שחזר שגב כלפון. "עשיתי להם הבהובים שזה יראה כמו אפקטים לסרטון. לפעמים גם כתבנו להם את הטקסטים והמלצנו להם על שינויים". הם מציינים בבדיחות כי את "הפקת הסרטים" הזאת הם כינו "גלובוס חאן".

"אמרו לנו - אתם שישה: תבחרו מי השלושה שיוצאו להורג"

רגע האימה הקשה ביותר היה כאשר המחבלים אילצו את הששה לבחור מי מהם יוצא להורג - אירוע שנמשך שעות. "אמרו לנו 'אתם שישה, תבחרו שלושה שיוצאו להורג'. שלושה אחרים יקבלו כדור בברך", שחזר בר. "אני הייתי תמיד בצד של הכדור בראש", נזכר אלקנה. "אחד המחבלים הצביע עליי ואמר שאני הראשון שצריך להרוג". שגב תיאר את הייאוש והפחד באותן שעות ארוכות: "דיברנו אחד לשני, אמרנו 'מה, ככה החיים שלנו נגמרים? פה במנהרה? מי ידע עלינו?'".

למרות המחשבות על בריחה, במציאות בשטח זה היה בלתי אפשרי. "האופציה לברוח היא אפס", הבהיר מקסים. בר סיפר על התכנונים חסרי הסיכוי: "שעות אתה יושב ומתכנן - ובסוף אתה מגיע למבוי סתום". אלקנה נזכר בלוחמה הפסיכולוגית של המחבלים כנגד כל ניסיון בריחה: "המחבלים אמרו לי 'אתה רוצה לצאת, תצא - אתה תמות מהעזתים, ואם לא מהעזתים, הצבא שלך יהרוג אותך'". אוהד, מצדו, ראה את תפקידו בריסון חבריו: "התפקיד שלי היה להרגיע אותם, להביא אותם למציאות".

ברגעי השפל, המוזיקה והאמונה היוו מקור כוח חיוני. "כל מה שהיה מקשר אותנו לשורשים שלנו, ליהדות - היה הדבר הכי מחזק שיש", אמר שגב, שגם נהג לשיר לאוהד את השיר 'ילדה של אבא'. "הייתי עוצם את העיניים, פותח אותן - ורואה את אוהד בוכה. אמרתי לו 'מתי שתרצה אשיר לך את השיר הזה'".

הידיעה שמישהו בחוץ נלחם עבורם הייתה קריטית להישרדותם. "זה נתן כוחות, אתה יודע שמישהו שם נלחם עליך בחוץ", סיפר שגב. בר חיזק את דבריו: "אם נלחמים בשבילנו, מי אנחנו שניפול? אנחנו חייבים להישאר חזקים".

השחרור החל עם יציאתו המוקדמת של אוהד - והסתיים באיחוד המרגש בבית החולים. "המשפט הראשון שאמרתי לבנות שלי זה שיש להן חמישה אחים חדשים - וחייבים עכשיו להילחם עליהם", אמר אוהד, שמאותו רגע שהשתחרר נלחם למען חבריו שנותרו מאחור.

היום, הקשר ביניהם נותר בלתי שביר לנצח. "בסופו של דבר היינו אחים", סיכם שגב. יוסף חיים אוחנה הביט קדימה בשמחה על הפריחה המחודשת של חבריו: "תמיד רצינו שיהיה טוב אחד לשני, ועכשיו אנחנו יודעים, סוף סוף - שטוב לכל אחד".

עבור כולם, מדובר בפרק חדש ומלא תקווה. "קיבלנו את החיים במתנה, והחיים השניים שלנו יהיו הרבה יותר טובים מהחיים הראשונים", סיכם אוהד. "אנחנו תמיד נהיה אחד בשביל השני, זה לכל החיים".