"הלכנו לקבר לספר לו שמחזירים את החטופים, בשביל זה הוא נלחם"

הידיעה על ההסכם להשבת החטופים וסיום המלחמה, שנתיים ויום אחרי מתקפת חמאס ב-7 באוקטובר, טלטלה את החברה הישראלית כולה – אבל במיוחד את משפחות הנופלים. את אלה שיקיריהן יצאו לקרב כשלנגד עיניהם הכרעת חמאס והשבת החטופים, ושבזכות גבורתם יוכלו כעת השבים להתאחד עם בני משפחותיהם. דווקא ברגעים האלה, שעליהם מעיבים קרבות הקרדיטים, חשוב למשפחות שיזכרו ויבינו: לחימתם של הנופלים היא שהביאה את החזרת החטופים.

"שמח בשבילם ועצוב בשביל הבן שלי"

אבי הרוש, אביו של סמל ריף הרוש ז"ל מרמת דוד, שנפל באפריל 2024 בדרום הרצועה, מתקשה להסתיר את התחושות המעורבות. "אני שמח בשבילם ועצוב בשביל הבן שלי – אין דרך אחרת לתאר את זה", הוא אומר. "שיעשו הכול כדי שלא ישכחו בזכות מי באמת כל החטופים חוזרים. לא לשכוח את האמיתי, לא את טראמפ ולא אף אחד אחר. מי שהביא אותם בסוף אלה אותם 915 החיילים והחיילות שנהרגו. אסור לשכוח את זה, במיוחד עכשיו, כשבישראל מתחילה מלחמת קרדיטים".

לדבריו, הימים האלה צריכים להיות מוקדשים לזיכרון ולחיבור. "בארבעת הימים הגורליים האלה זה צריך להיות יד ביד. החטופים חוזרים בזכותם, ואף אחד לא ישכנע אותי אחרת. אני שמח שהם חוזרים, מלא אור ושמחה – אבל גם מלא עצב. צריך לזכור איך זה קרה".

הרוש מתייחס גם לתופעה הכואבת שבה משפחות שכולות נאלצות להזכיר בעצמן את יקיריהן דווקא בימים שבהם המדינה כולה מדברת על השיבה הביתה. "זה עצוב שמשפחות שכולות צריכות לקושש תגובות והתייחסות ברשת", הוא אומר. "זה צריך להגיע מהציבור ומהתקשורת – לא מאיתנו החוצה. במקום שלטים גדולים של 'תודה טראמפ', ראוי להציב שלטים גדולים לחללי צה"ל. זו שמחה מהולה בעצב, ואין דרך אחרת. אי אפשר להפריד בין הדברים".

"הוא נלחם בשביל החטופים - זו הצוואה שלו"

גם רונית ורן להט, הוריו של רס"ל טל להט ז"ל מכפר סבא, שנפל ביולי 2024 בקרב במרכז הרצועה, חווים את אותו ערבוב רגשות. "אנחנו יודעים שטל נלחם כדי להחזיר את החטופים", אומרת רונית. "הוא אמר את זה שוב ושוב. הוא היה ביציאה קצרה מאוד בבית כשחילצו את ארבעת החטופים, והוא היה מתוסכל שלא היה חלק מזה. אנחנו מרגישים צורך להמשיך את הצוואה שלו".

יחד עם שבעה מחבריו לצוות מגלן נלחם טל בנחל עוז ב-48 השעות הראשונות למלחמה. תושבי הקיבוץ סיפרו למשפחתו כי הודות ללחימתם האמיצה ניצלו כ-400 תושבים, בהם 150 ילדים. תשעה חודשים לאחר מכן, ביולי 2024, הוא נהרג מירי צלף.

כשהוריו שמעו על ההסכם, הם הרגישו שהרגע שעליו חלם ובשבילו נלחם סוף-סוף מגיע. "ביום חמישי בבוקר פתחנו טלוויזיה והדבר הראשון שעשינו הוא ללכת לטל", מספרת רונית. "מצד אחד זה משהו שרצינו מאוד – גם הפסקת המלחמה, גם החזרת החטופים. זו הצלת חיים. אבל באותה נשימה אתה מבין שטל לא יחזור, והלב נקרע".

רן מוסיף: "רציתי לספר לו שמחזירים את החטופים. זה מה שהוא לחם בשבילו. מה שהחזיק אותו בעזה זה להילחם למען הצוות שלו, להגן על החברים שלו ולהחזיר את החטופים. האירוע הזה הוא גדול יותר מחזרת החטופים – זה גם סיום המלחמה. שלא יהיו עוד חיילים שייהרגו. יש לנו קרובי משפחה וחברים של טל שמשרתים בימים אלה. אנחנו רוצים שהם יחזרו בשלום, לא כמו הבן שלנו".

"הילד הכי חי שיש"

רונית מספרת כי חלומו הגדול של טל היה להיות במאי קולנוע, וכי על הסטיקרים שהחברים הוציאו לזכרו מופיע המשפט שכתב בעצמו: "אם יש לך חלום – למה לא לצעוק אותו". "טל התכוון לחלום הקולנוע", היא אומרת, "אבל אני לקחתי את זה לחלום השבת החטופים – כדי שכל הורה יזכה לחבק את הילד שלו. הוא היה הילד הכי חי שיש".

בשנה שחלפה מאז נפילתו המשיכה המשפחה לפעול למען שחרור החטופים ולמען הפסקת המלחמה. "המילה אושר קצת כבדה עלינו, כי זה לא משהו שאנחנו יכולים להרגיש", מודה רונית. "אבל אנחנו כן יכולים לשמוח בשביל משפחות אחרות. לראות הורה שמחבק את הילד שלו – זה משהו עצום. תהיה צביטה בלב, אבל היא הייתה גם לפני ותהיה גם אחרי".

רן מוסיף: "לאורך המלחמה, במיוחד מאז שטל נהרג, לא היינו הרבה בעצרות – פשוט נגמר לנו הכוח. לפני שלושה חודשים, ביום האזכרה של טל, הרגשנו שאנחנו צריכים לחזור, לחזק את המשפחות של החטופים ולהיאבק איכשהו לסיום המלחמה".

"תסיימו את המשימה שלשמה הם נלחמו"

רס"ר (במיל') אברהם אזולאי ז"ל מיצהר, לוחם הנדסה, נהרג ביולי האחרון אחרי שנאבק במחבלים שניסו לחטוף אותו מהבאגר שהפעיל באזור חאן יונס. אלמנתו רות יושבת, גוללת ובוכה מהתרגשות לנוכח הידיעות על חזרת החטופים, אך מדגישה כי חשוב להשמיע גם את קולם של הנופלים. "אני יודעת מהו געגוע ומתרגשת מהידיעה שבקרוב יחזרו מעיר המתים היקרים שלנו. והמשפחות יחבקו אותם חזק חזק. פלא. אין רגש שיתאר את זה".

לצד ההתרגשות, היא מדברת גם על המשך הדרך: "ביום הזה יש עוד חלק. נכבד. המשימה שלשמה היקרים שלנו נלחמו. חלק ממנה הושלם, והחלק האחר עומד בסימן שאלה גדול". רות נזכרת באברהם שלה, "שדיבר על הרצון להיות חלק מההיסטוריה של העם, להילחם, לסיים עם רצועת עזה ולהמשיך משם", וביקש ממנה "לוותר על החודשים הראשונים שלנו כזוג נשוי, כי המדינה צריכה אותו".

"האהובים שלנו מתו כדי שהחטופים יחזרו. הם היו עושים את זה שוב ושוב, ואנחנו גאים בהם. אבל לא רק בשביל זה", היא מוסיפה. "תסיימו את המשימה שלשמה הם נלחמו. תדאגו שאחרי השמחה הזאת אנחנו ממשיכים להילחם, מטהרים את עזה. לשם כך נלחמו ונהרגו".

"ימים של שמחה עטופים בשמות אלו שמסרו את נפשם"

בין מאות האימהות השכולות נמצאת גם יעל אלבוים, אמו של סמ"ר שריה אלבוים ז"ל ממחולה, שנפל לצד חבריו סמ"ר דרור חן, סמ"ר שלו יצחק סגרון, סרן איתי מרקוביץ', סמ"ר ניר גופר וסמל יואב דניאל בקרב בדרום לבנון בנובמבר 2024. היא בחרה לבטא את תחושותיה במילים מהדהדות: "ימים של המתנה, ימים של ציפייה לשובם של כל החטופים כולם, מלאים בהתרוממות רוח. ימי שמחה של אלו המצפים, עטופים בשמות של אלו שמסרו נפשם ולא ישובו עוד".

"אני מצדיעה לכל אלו שנלחמו בעוז ובגבורה, לכל אלו ששבו בגופם ולא בטוח שבנפשם, ולאלו שאינם", כתבה. "אני מצדיעה לבניי שיצאו ללחימה בלי מחשבה שנייה, לבני האהוב שריה, שנפל בגבורה בדרום לבנון. ימים אלו הם גם בזכותם".