הרעב, האלימות, התקיפות המיניות - והתקווה: גיא גלבוע-דלאל בריאיון

מספיקה נסיעה אחת עם גיא גלבוע-דלאל כדי להבין עד כמה הוא יוצא דופן: צעיר שחזר הביתה אחרי יותר משנתיים בשבי חמאס במנהרות עזה, מחבק כל אדם בדרך – ומסרב לכבות את האהבה שלו לעולם. עכשיו, כשחודש וחצי בלבד עברו מאז שחזר לחדרו ולחיק משפחתו, הוא מתיישב מול המצלמה ומספר – בקול צלול ושקט – על ההרעבה, על האלימות, על התקווה שלא ויתרה עליה לרגע, וגם על התקיפות המיניות הקשות שעבר שם, בעומק האדמה, שהוסתרו זמן רב בלבו וכעת נחשפות באומץ נדיר. מיוחד.

כשחזרת הבית בפעם הראשונה, ראיתי אותך הולך למטבח, מוזג לעצמך כוס קולה. זו הפעולה הכי קטנה והכי גדולה שאפשר לצפות בה

זה באמת משהו קטן מאד, לקחת קולה. מבחינתי זה משהו מדהים, זו היכולת לבחור מה אני רוצה. זה החופש שחזר אלי. חלק מהדברים שקורים שם, זה שצריך לקבל את הרעיון שאולי לא נחזור. אז מסתכלים אחורה ובוחנים את החיים. חשבתי, למה לא הייתי מספיק עם המשפחה? למה לא נשארתי איתם בשישי? למה לא ביליתי איתם יותר. הדבר הזה מרגיש כמו חלום שמתגשם.

גיא נסע למסיבה ברעים יחד עם חברו הטוב אביתר דוד, יחד עם זוג חברים נוסף: רון צרפתי ועידן הרמתי ז"ל. כעת, הוא מספר על ניסיון ההימלטות, ועל רגעי החטיפה.

היינו ממש מקדימה, בקו הראשון. באיזשהו שלב דופק לנו שוטר על החלון ואומר לנו "תצאו, תלכו להתחבא בשיחים". חשבנו שזו חולייה של 4-5 מחבלים, שהצבא ייחסל ונמשיך הלאה. כשרצתי אחורה, זו היתה הפעם האחרונה שראיתי את עידן ורון.

המחבלים התחילו לרסס אותי, כדורים שרקו לידי. אני לא יודע איך שום דבר לא פגע בי. אני ואביתר ניסינו להסתתר בתוך השיח. אני שומע שהקולות של המבלים דועכים, שאנשים נרצחים שם. ואז אני שומע רק קולות של מחבלים. כל מה שעלה לי בראש באותו הרגע זה שאני עומד למות. שמתי ידיים על הראש וחזרתי על המשפט, שמע ישראל. הדבר הבא ששמעתי היה את בר קופרשטיין, שאמר לי "תסתובב אחי ותרים ידיים או שהוא יורה בך".

אני בשוק טוטאלי. המחבל לקח אותי לכיוון אחד הרכבים והוריד אותי על הברכיים. הייתי בטוח שהולכים להוציא אותי להורג, לירות לי בראש. לפחות המוות יהיה מהיר. הם פירקו אותי במכות, קשרו אותי וזרקו אותי לרכב. הם זרקו את אלקנה בוחבוט את בר קופרשטיין ופתאום הם זורקים את אביתר.

אתם בכלל מצליחים לדבר בסיטואציה הזו?

לא. הם מרביצים לנו, מפרקים אותנו מכות ואנחנו לא יכולים לדבר. הם לקחו אותנו לסיבובים בעיר, עוצרים וצועקים בערבית "אסירים יהודים חזירים", ומגיעים המון אזרחים לפרק אותנו מכות. כשנהיה מוגזם, הם ירו באוויר, ולקחו אותנו לנקודה הבאה עד שהגענו לאיזה מקלט. הינו עם ידיים ורגליים קשורות היה אסור לנו לדבר להסתכל אחד על השני. ההתחלה הייתה נוראית. בכיתי כל היום. היה להם טלפון במפקדה, וחשבתי כל פעם שמתקשרים אליהם – הנה. הולכים להחזיר אותנו הביתה.

מאד קל לאבד את זה שם. מסדרון קטן, הכול אפור. ניסיתי כמה שאפשר להפעיל את המוח שלי, ניסיתי ללמוד ערבית, ללמוד על האיסלאם ועל הקוראן, אפילו אם זה אומר להתאסלם, לשמור איתם על קשר טוב. כמה שיותר לשאוב מידע ולהשאיר את המח רץ. במנהרה שהיינו, רוב הזמן הייתה עלינו מצלמה מכוונת והייתי מדמיין שהלייב הולך למשפחה.

בזמן הזה, שלכם הם נתנו פיתה ביום, להם היה אוכל. כלומר, זו הרעבה מכוונת.

כן. וזה לא רק קרקורי בטן ורעב, זו חולשה בכל הגוף. אי אפשר לזוז בלי כאבים ואי אפשר לקום בלי לראות שחור. זו דעיכה גופנית. למות לאט לאט.

המחבלים ששמרו עלינו הם היו מאוד לא יציבים נפשית. הם היו יכולים להיות בסדר ובתקופה אחרת אכזרים. פעם אחת אחד המחבלים לקח אותי ואת עומר, שם עליי מסכת קורונה, ואמר לי, "עכשיו אתה עומד פה, אסור לך לזוז". הוא אמר לעומר לשבת על ארבע כמו כלב ולנבוח. ואז הוא חזר, לקח אותי, תפס אותי וזרק אותי על עומר. הוא פירק אותנו מכות.

במשך תקופה ארוכה בשבי, גיא נאלץ לשמור את הסוד הנורא לעצמו, לחיות איתו יום יום באותן מנהרות אפלות. הוא לא העז לשתף לא את החברים שהיו עמו, לא את המחבלים האחרים, ורק דמיין מה יקרה אם הסיפור ייצא החוצה - ואם בכלל יזכה לצאת בחיים. עכשיו, אחרי שחזר הביתה, הוא מחליט לשבור את השתיקה: לשתף בגילוי לב ובאומץ על התקיפות המיניות שעבר בעזה, מתחת לאדמה, ברגעים של חוסר אונים מוחלט – כדי שלא יישארו רק שלו.

באחד הימים, המחבל לקח אותי לחדר שלהם, והושיב אותי על כיסא, עם עיניים קשורות. הוא כיסה לי את הידיים ואמר לי, 'הרבה זמן לא ראית בנות, נכון? אתה צופה בפורנו, רוצה לצפות בפורנו, רוצה שנעשה אני ואתה סרט פורנו?'. הוא הגיע מאחוריי, התחיל לגעת לי בכל הגוף, וקפאתי באותו רגע. הוא התחיל ממש לגעת בי ולנשק אותי בעורף, לנשק אותי בגב.

"הוא אמר לי שהוא אוהב אותי. באיזשהו שלב היד שלו נעצרת על החזה שלי, והלב שלי דפק ממש ממש מהר... הוא הצמיד לי רובה לראש וסכין לגרון ואמר לי שאם אני אספר למישהו מהחבר'ה או לאחד מהשומרים האחרים - אז הוא יהרוג אותי"

גיא גלבוע דלאל

אני קפאתי, ואחרי כמה דקות שהוא עשה את זה, הוא אמר לי שהוא אוהב אותי, וזה מאוד היה לא נעים. באיזשהו שלב היד שלו נעצרת על החזה שלי, והלב שלי דפק ממש ממש מהר. הוא אמר לי, "מה, אתה מפחד?" ואמרתי לו שכן. הוא לקח אותי, והצמיד לי רובה לראש וסכין לגרון, ואמר לי שאם אני אספר למישהו מהחבר'ה שבפנים, או לאחד מהשומרים האחרים, אז הוא יהרוג אותי. לא רק שעברתי את החוויה הקשה הזאת, זה גם שלא יכולתי לספר לאף אחד. הייתי צריך לשמור את זה בעצמי, בפנים.

המחבל לקח אותי בכוח לחדר שלהם, הוא לא נתן לי להתלבש והוא גם הוריד את המכנסיים שלו. אמרתי לו, "אתה צוחק, נכון? זה אסור באסלאם, אתה מוסלמי, דברים כאלה הם אסורים". אני לא ראיתי אותו, והוא היה מאחוריי וחיכך את איבר המין שלו בפי הטבעת שלי במשך כמה דקות. אני ממש קפאתי. אני לא ידעתי מה אני אעשה עם עצמי באותו רגע.

הוא החזיר אותי פנימה. זה היה כבר שלב שאמרתי לעצמי, אני לא יודע אם אני אהיה תמיד עם אותם חבר'ה, יכול להיות שאם אני אהיה לבד זה יהפוך למשהו קבוע, יכול להיות שזה לאט לאט יהפוך ליותר גרוע, שזה יהיה עם עוד יותר מכות, וזה יהיה עוד יותר אלים ועוד יותר חודרני. זה הכניס אותי לחרדות, כי אין לי לאן לברוח במצב שלי. למזלי זאת הייתה הפעם האחרונה. לא יצא עוד מקרה שהוא היה לבד בלי השגחה של מחבלים אחרים מחבורת השומרים הזאת, אבל זה תמיד, תמיד היה לי בראש.

איך אחרי אירוע כזה ממשיכים להחזיק, ממשיכים לשרוד?

חייבים להמשיך לשרוד, חייבים להמשיך להיות חזקים. אפשר להישבר, וזה בסדר להישבר, וזה בסדר לבכות, אבל אני לא יכולתי להרשות לעצמי לאבד את זה שם.

כל התקופה הזאת שמרת את זה לעצמך?

היה כבד מאוד לשמור את זה בתוכי. פחדתי שאם זה יתגלה למישהו, אני גמור, אני לא אחזור הביתה. החלטתי שאני אספר לטל שוהם לפני שהוא ועומר יוצאים הביתה. אמרתי לו שלא לספר את זה למשפחה שלי, אלא אם כן אני מת. כי היה לי חשוב שהם ידעו שאם אני לא חוזר, אחוזים מאוד גבוהים שזה בגלל זה, כי הוא הרג אותי, כי מתישהו אני אתנגד לזה, כי מתישהו אני - אני לא יודע מה אני אעשה.

יש את הסרטון שלי ושל אביתר שמעלים אותנו מעל פני האדמה בוואן לראות את עומר ואת טל גם שהשתחררו. זו הייתה הפעם הראשונה בשנה וחודשיים שעליתי מעל פני האדמה. פעם ראשונה שיצאתי לנשום אוויר צח, לראות שמש, להרגיש את הרוח - זה בשביל להשתמש בי לסרטון תעמולה.

אתה ואביתר, הייתם עוגן אחד לשני. מה זה אומר?

בתקופה בה צילמו את אביתר חופר את הקבר של עצמו, הרעיבו אותנו בצורה הקשה ביותר. נהיה לי דילול שריר גדול. לא יכולתי להזיז את הכתפיים שלי, לרמה שרוב היום הייתי יושב. לא יכולתי לעשות שום דבר. אביתר היה מוריד ומרים לי את המכנס כשהלכתי לשירותים, היה מכסה אותי שלא נקפא, כי לא היה לנו כלום בגוף בשביל לחמם את עצמנו. ויתרנו על מקלחת, היינו חולים כמה פעמים רק מזה. אז הבאתי לו מגבונים והוא ניגב לי פה, כי אני לא יכול להרים את הכתף שלי מרוב שאני חלש ואין בי אנרגיה. זה עוגן אחד של השני.

אחיו של גיא היה גם הוא במסיבה. רק לאחר שנה בשבי, גילה גיא מה עלה בגורלו.

כשאני ואביתר היינו במנהרה, אחרי שעומר וטל הלכו, הגיע אחד המחבלים והראה לנו תמונה בטלפון שלו, של אח שלי ושל אח של אביתר, אילאי, שמחזיקים פוסטרים שלנו. הוא הראה לי גם תמונה של אמא שלי, מגיבה על הסרטון שלי בוואן. יש לנו משפחה נועזת, והקשר שלנו מטורף. אמא שלי היא החברה הכי טובה שלי מגיל קטן. ואני פחדתי באמת שיקרה לה משהו. גם צדקתי. היה לה ניתוח לב. האהבה למשפחה שלי זה משהו שהייתי נאחז בו הרבה. ואני שלחתי להם תמיד אהבה. הם אמרו לי שהם הרגישו.

לאחר ההחלטה על כיבוש העיר עזה, חמאס מחליטים להשתמש בגיא כמגן אנושי, הם מפרידים אותו מאביתר. המחבלים מורים לו לכתוב מכתב לממשלת ישראל, לצה"ל ולבני משפחתו, להזהיר אותם שכניסה קרקעית תביא למותו.

המכתב הוא מאוד אישי, אז אקריא כמה חלקים קטנים. "תודה לכם, אמא ואבא, על זה שאתם הורים שעושים הכול בשביל הילדים שלהם, ומגיל אפס עשיתם בשבילי הכול. לגל אחי, לא מזמן נחשפתי לתמונה שלך, מחזיק פוסטר שלי, וקיבלתי את האישור שאתה בסדר ושחזרת הביתה בשלום. אני זוכר שרצית שאחזור איתך במכונית ואמרתי לך שאחזור עם החברים. כשחזרתי הביתה, פתאום גיליתי שהם קיבלו את המכתב.

זה שהם קיבלו את המכתב זה מטורף. איך זה קרה בכלל שהצלחת להוציא מכתב מהשבי?

אני לא יודע דרך מי זה עבר ולאיפה, אבל הם אמרו לי שאני כותב, הם מעבירים את זה לצלב האדום והצלב האדום מעביר את זה לצבא. אני לא באמת יודע מה קרה בפועל.

מה המשפחה שלך סיפרה לך, מה היה בעצם כשהם קראו את המכתב? מה זה היה עבורם?

הם אמרו לי שהם ממש נדהמו מהאופן שניסחתי את הדברים, מאיך שהתנסחתי ושנתתי שם תקווה במקום להתלונן. במקום להגיד כמה קשה.

צה"ל אמר למשפחה שלי שאני נמצא בעיר עזה. הם אמרו לה, "אנחנו עכשיו הולכים להיכנס לעיר עזה, הבן שלך כנראה נמצא שם, אנחנו לא יודעים איפה". היא התפרקה ואמרה, "אתם מכינים אותי לדפיקה בדלת?". היא נשברה, ושבוע אחרי זה הם קיבלו את המכתב שלי, וזה נתן להם כוח ותקווה.

באוגוסט, פגשת את אלון אהל. אתם מכירים? ידעת שהוא חטוף?

אנחנו מכירים מהצבא, ולא - זה היה שוק טוטאלי מבחינתי. ידעתי שהוא גר בצפון. לא ידעתי בדיוק מאיפה הוא נחטף ומה קרה, כלום. לא שמחתי שאלון בשבי, אבל שמחתי לראות פנים מוכרות, במיוחד אחרי שלקחו אותי מאביתר.

מה קרה אחרי שהודיעו שיש הפסקת אש?

יומיים לפני שיצאתי מהבית, אז הם העלו אותנו מעל הקרקע ואמרו לנו שיש הפסקת אש שלא נסגרה, אבל אולי נחזור הביתה אם בסוף יחתמו על עסקה.

אתה ואלון?

אני ואלון. פגשתי שם גם את מתן וגלי. פתאום הגיע מפקד בכיר וצילם אותנו. הוא אמר, "איך אתם מרגישים שמחר אתם יוצאים הביתה". והייתי בשוק, כאילו לא באמת. אז קמתי למחרת בבוקר ואנחנו לא יוצאים הביתה. אמרו לנו "לא, הממשלה והצבא לא רוצים אתכם, אז אתם נשארים פה, לא יודעים כמה זמן". שלוש שעות אחרי זה הם העירו אותי ואמרו "תתלבש, אתה יוצא הביתה".

"חייבים להמשיך לשרוד, חייבים להמשיך להיות חזקים. אפשר להישבר, וזה בסדר להישבר, וזה בסדר לבכות, אבל אני לא יכולתי להרשות לעצמי לאבד את זה שם"

גיא גלבוע דלאל

ואחרי זה, הגעת לרעים.

הקצינה אמרה לי, "תגיד לי כשאתה מוכן ואני אקרא למשפחה". אני רציתי באותו רגע להגיד לה, תביאי את המשפחה עכשיו, אבל גרמתי להם לחכות 40 דקות. רציתי להתגלח, ולהתקלח ולאכול קצת, שיבואו, יראו אותי כמו בן אדם.

זה היה הדבר הכי הכי מדהים שאי פעם חלמתי עליו. כל רגע עם המשפחה שלי מרגיש מדהים מאז, וזה יישאר ככה לנצח. דברים שנראו לי מובנים מאליהם לפני, היום מקבלים משמעות אחרת.

שמענו הרבה בזמן שהיית בשבי על החלום שלך לטוס ליפן, שלמדת יפנית. בשבי יצא לך לדבר עם עצמך? לשמור על השפה?

הייתי עובר עם עצמי, הייתי מעביר את כל האותיות ואת כל המילים שאני זוכר. אבל לאט לאט זה דעך, והערבית תפסה מקום.

בסוף הריאיון גיא ביקש לדבר על מה שמחזיק אותו היום: החלום, האמונה, והכוחות שמצא בתוך עצמו. "אני לא הולך לוותר על החלום הזה, אני הולך לטוס ליפן, לא פעם אחת", הוא אומר, בעיניים נוצצות. "מאוד התחזקתי מבחינה דתית. מאוד האמנתי שם, קיבלתי את האמונה שהכול קורה מסיבה. ואם נחטפתי – אני לא יודע מה הסיבה, אבל יש לזה סיבה. אם אני אחזור חי – אז יש לזה סיבה. אם אני אמות – אז יש לזה סיבה".

וגם עכשיו, כשהוא בבית, הכאב עדיין שם – אבל כך גם התקווה. "למרות כל הדברים הקשים והנוראים שעברתי שם, מצאתי כוחות שלא האמנתי שיש בתוכי. מותר להישבר, ואני גם נשברתי שם המון, ובכיתי המון", הדגיש. "אני רוצה להגיד תודה לכל העם המדהים הזה, לחיילי צה"ל, שבזכותם אני כאן. למשפחה המדהימה שלי". הוא לא מבטיח שהדרך תהיה קלה, רק שהיא תהיה שלו. "יש לי עוד דרך ארוכה - אבל אני אצליח להשתקם".

משפחתו של גיא פתחה בגיוס המונים כדי לאפשר לו שיקום ראוי

הנשיא הרצוג כתב: "הלב מתכווץ כששומעים את הזוועות שמספר גיא גלבוע דלאל בראיון המרתק עם מיכל פעילן. עצם נכונותו לעמוד מול המצלמות, לחשוף את פצעיו ולהעניק מילים למה שאי אפשר באמת להכיל - הוא מעשה של גבורה שאין לה שיעור. העולם מוכרח לשמוע את העדות המזעזעת הזו. להפנים שהייתה אלימות מינית מזעזעת מצד פושעי החמאס שבאו למחוק צלם אנוש".

"להפנים שהייתה אלימות מינית שיטתית ועקבית בשבעה באוקטובר ולאחריו. גיא, אתה מלמד אותנו עוד שיעור. אתה מאיר את החושך הנוראי של המנהרות ומה שהיה בתוכם, כדי שהחברה שלנו והעולם כולו יבינו מה באמת התרחש שם. אדם צעיר שנושא על כתפיו אכזריות שאיש לא אמור לשאת. אני שולח אל גיא ומשפחתו חיבוק וחיזוק בשם עם ישראל. האמת שהצגת, גיא יקר, תשנה מציאות, תפקח עיניים. אתה לא לבד".