שורד השבי אלקנה בוחבוט: "רציתי לעשות טוב, ויצא שחצי מהחברים שהם המשפחה שלי לא כאן יותר"

חצי שנה תכנן אלקנה בוחבוט את ההפקה הזו בתוך פסטיבל הנובה. הקים את הבמה הקטנה, גייס ליין-אפ של אומנים, השקיע בתפאורה והזמין המון חברים. "אני הפקתי את המסיבה הזו. אני הבאתי המון אנשים למקום הזה, הפצרתי באנשים להגיע", סיפר.

אבל קצת אחרי שעלתה השמש, בעודו מתקלט מול מאות אנשים מאושרים, סוניק סיזור, האומן המרכזי שהביא אלקנה למסיבה במיוחד מהודו, הבחין בשיגורים מהרצועה. אלקנה עלה לבמה והודיע שהוא סוגר את האירוע.

עם תחילת המתקפה, אלקנה ניסה לסייע בקיפול הציוד וביצירת נתיב מילוט עבור המבלים. "מתן ליאור ז"ל, חבר מאוד טוב שלי, היה אחראי בעצם על ההגברה והסאונד של האירוע. ביחד אנחנו מקפלים את הציוד שלו ושל האומנים כמה שיותר מהר, ובינתיים מתקשרים אליי אנשים ששואלים מה לעשות", שחזר אלקנה. "התחיל להיווצר פה פקק ביציאה מהחניון. אמרתי להם, 'אני לא יודע מה ייתן לכם להיכנס לפקק הזה'. חלקם באמת נשארו והם לא שרדו גם".

אלקנה סיפר שהוא נושא עימו רגשות אשם כבדים, שכן הוא מרגיש שהוא זה ש"דחף" את חבריו להגיע לאירוע שהוא עצמו הפיק ויצר. "אני יודע שאני לא אמור להרגיש את זה, אבל אני דחפתי אותם לעשות איתי את האירוע הזה. לפעמים אני מרגיש, למה עשית את זה בכלל? רציתי לעשות טוב, ויצא שחצי מהחברים שהם המשפחה שלי לא כאן יותר".

אלקנה תיאר בשטף: "אנחנו מתחילים לחלק בקבוקי מים לאנשים. אני אומר להם, 'אל תדאגו, אנחנו נצא מפה ויהיה בסדר'. ואז כבר התחילו להגיע חזרה פצועים ורכבים מנוקבים מירי. התחלתי להתקדם לכיוון המחסום שהציבה המשטרה. אני תופס אותם ואני אומר להם, 'אני אחד המפיקים, עכשיו אתה פותח לי נתיב מילוט וכולם יוצאים אחריך, אם לא, אנחנו פה באבדון'. פיצוצים, נפילות, בומים מתקרבים. השוטר אומר לי, 'אוקיי, אני עולה, שיתחילו לנסוע אחריי'".

הוא נשאר במקום כדי לוודא שרכבים מצליחים לצאת, למרות שחבריו הפצירו בו לעלות לרכבם. "אני מסתובב וצורח לעלות על הרכבים, שפתחנו נתיב מילוט. וחשוב שאני אעמוד שם, כי אנשים שם נכנסו לשוק. זה טבעי וזה בסדר, ואני ידעתי שאם אני לא שם לדפוק להם על האוטו, כאילו, 'אחי, צא מזה' - אנשים ימצאו שם את מותם. הצלחנו לחלץ הרבה רכבים", סיפר אלקנה.

במהלך ניסיונות הבריחה שלו עצמו, הוא היה עד למראות קשים של פצועים וירי, ואף ניצל בנס כשטיל RPG פגע ברכב שמתחתיו הסתתר עד שניות ספורות קודם. בשלב מסוים מצא את עצמו מסתתר עם בר קופרשטיין, גיא גלבוע דלאל ואביתר דוד.

"שומעים את הטבח באוזניים: בן אדם מקלל, צרור יריות ואז שקט. שומעים בנות צועקות, 'אימא, אימא', דברים קשים, וצרורות שמשתיקים את כל החיים האלה. ונהיה שקט של מוות. ואז מתחילים לשמוע קריאות 'אללה אכבר' עם צרורות מתקרבים אלינו. אני מרגיש קנה בעורף שלי. אוזקים אותי באזיקונים וביציאה מהמסתור אני רואה את המחזה הנורא מכל", תיאר אלקנה את מה שראה על כביש 232 ביציאה מחניון רעים.

“הייתי בטוח שזהו, פה זה נגמר”

הסרטון של אלקנה פצוע, כפות ומבוהל מגיעה לישראל בשעה עשר בבוקר. באותו הזמן הוא עובר אירוע סדיסטי שקשה להבין, קשה לתפוס. "לקחו אותי בעזה לאיזו חצר אחורית, קרעו לי את החולצה. המחבל רואה את הקעקוע שיש לי בגב, הוציא סכין ואמר שהוא הולך לקלף לי אותו. הייתי מבוהל נורא. הוא פותח בור ביטחון ואני רואה סולם שמוביל למטה".

"הוא מצביע על הסולם ואומר 'מרואן ברגותי', ואני לא מבין מה הוא רוצה. הוא זרק אותי לפיר הזה, ובמנהרה קטנה מאוד אני הולך כמו צפרדע והוא דוחף אותי עם הסכין שלו. הייתי בטוח שזהו, פה זה נגמר. באמצע המנהרה הוא אומר לעצור ואני שומע רעש של שקית. מהשקית הוא מוציא ופל, ואומר לי 'תאכל'. אני אומר לו שאני לא רוצה לאכול, והוא מצמיד את הסכין לצוואר ואומר לי 'תאכל'. לקחתי את הוופל ואכלתי. כשסיימתי, עלינו בחזרה".

כשמבקשים ממנו לספר על היום החריג ביותר בשנתיים של שבי קשה, אלקנה סיפר על מה שקרה בערך ביום ה-40, והוא נמצא יחד עם בר קופרשטיין באותה הדירה. בתקיפה של חיל האוויר נהרגה אחותו של השובה שלהם יחד עם ילדיה. השובה השני סיפר לו שאלקנה ובר שמחו מכך.

"הוא אומר לי, 'היום אני הורג אותך, היום אתה יורד למטרו, למנהרות, ואתה מקבל כדור בראש. וזהו, זה סופי'. ובאמת ברגע שהחשיך הוא נכנס אלינו, אומר לנו 'קומו, אל תיגעו בכלום, תגיעו איך שאתם'. ואני מבין שהוא הולך להרוג אותי. הוא קושר לי סרט לעיניים, תופס לי ביד ממש ממש חזק, ולוקח אותי. אני נתקע במדרכה, אני נופל לרצפה, הוא מרים אותי בכוח, ואני בראש שלי מבין שזהו, זה נגמר. אני שומע דלת נפתחת. הוא מכניס אותי ואומר לי לא לזוז. אני אומר 'שמע ישראל' ו'שיר למעלות' ורועד ומחכה לקבל כדור".

"הם הורידו לי את כיסוי העיניים, אני מסתכל ימינה, וחשכו עיניי. אני רואה פיר, ואני מתחיל לרדת למטה בסולם ותוך כדי שאני יורד למטה אני שומע בעברית צחה, 'בוא אליי, רד אליי, אל תפחד, הכול יהיה בסדר'. אני יורד למטה, ואני רואה כמו גמד מערות כזה, מחבל עם מסכה ופנס והוא אומר לי 'נעים מאוד, אני ג'וקר'".

מהיום ה-48 למלחמה ועד היום ה-378, אלקנה יהיה באותה מנהרה. בהתחלה עם בר קופרשטיין, אחרי כמה ימים יצטרף אליהם אוהד בן עמי, ומיד אחרי מבצע ארנון יצטרפו גם יוסף חיים אוחנה, שגב כלפון ומקסים הרקין. ובכל הזמן הזה ה"ג'וקר" יהיה שם, כשמו כן הוא - נבל לא צפוי שאגב, עדיין בחיים.

במהלך השבי הקשה, המחבלים שיקרו לו בנוגע לגורל משפחתו, קיללו את אשתו ובנו, ואף התפללו למות בנו. אלקנה העיד כי הגיע למשבר גדול מאוד בשמונת החודשים האחרונים של השבי, שבמהלכם נשבר פעמים רבות.

בשבי, אלקנה שאב תקווה כשזכה לראות בטלוויזיה פעיל בשם מנשה נושא שלט עם תמונתו, "בן אדם שבאמת נתן לי תקווה, אור באפלה של 800 ימים". בהמשך קיבל תמונות של בנו, ראם דוד, לאחר 695 ימים בשבי, גם הודות למנשה: "מנשה הגיע עד לגבול הרצועה עם חולצה שעליה תמונה של ראם דוד. הם (המחבלים) לקחו את התמונה, הגדילו והדפיסו לי אותה".

הסרטון שלא פורסם

במהלך רגעי השפל, הוא הצהיר בפני המחבלים כי הוא רוצה למות או להתאבד, הצהרות שהיו לעיתים אמיתיות לחלוטין ולעיתים ניסיון להשיג תנאים טובים יותר. המחבלים זיהו את נקודות התורפה הנפשיות שלו וניסו לתעד אותו מאבד את שפיותו לאט לאט. הוא סיפר כי שוביו אף ביימו סרטון, שלא פורסם, שמדמה ניסיון התאבדות שלו.

"זה הגיע למצב שהם מוציאים דם מהיד שלי, והם מוציאים דם מהיד של מקס, ומצווים עליי לעשות הרבה אקטים מאוד מאוד קשים, כמו דפוק את הראש בבטון, וכמו לקשור חבלים עליי, סרטונים קשים", סיפר.

אם חשו המחבלים שאינו בוכה מספיק לצורכי הצילום שלהם, הם דחפו בצל לעיניו כדי לאלץ דמעות - "ומרוב שהיינו רעבים, גם את הבצל הזה לקחנו לאכול".

בשנה הראשונה משפחתו של אלקנה התנהלה בשקט, סמכה על הצבא, על המנהלת, ולא יצאה לתקשורת. אבל עסקת החטופים בפברואר 2025 בפברואר טרפה מבחינתם את הקלפים - איך יכול להיות שאלקנה, אבא, חולה אסתמה לא משתחרר ואחרים כן? אימו רוחמה ואשתו רבקה החליטו להפסיק לשתוק. במהלך אותו הזמן, רוחמה מגלה שהיא חולה בסרטן. בבוקר היא קורעת את הגוף בטיפולים, בערב היא קורעת לצופים את הלב באולפנים, ומחליטה שלא לספר על מצבה בתקשורת מחשש שזה יגיע לבנה במנהרות חמאס.

ביולי 2025 תפר אלקנה בשבי בובה שהייתה מעין קמע עבור החטופים, בדומה לדמותו של "וילסון" (הכדור) מהסרט "להתחיל מחדש" עם טום הנקס, וציין כי הבובה ליוותה אותו ואת חבריו ברגעים קשים מאוד במנהרות. אלקנה סיפר שהיו "שמים לו כף" כחלק מחלוקת האוכל לפני שהיו ניגשים לאכול בעצמם. הוא שמח מאוד שהתאפשר לו להוציא את הבובה איתו מעזה, ורבקה סיפרה שהדבר הראשון שעשתה היה להריח את מרלין ולשאול את אלקנה אם זה היה הריח שיש במנהרות.

מאז חזרתו, אלקנה מתמודד עם אובדן כבד של חברים קרובים שהיו כמו אחים עבורו שנרצחו ב-7.10. הוא הוסיף ותיאר את הקושי לראות את חבריו שכן שרדו מתמודדים עם טראומות וקשיים נפשיים, "יש עשרות במרכזי גמילה ובבתי חולים להפרעות נפשיות. זה לא שעכשיו אתה יוצא בסדר. אתה צריך להמשיך עם הסיוט החולני הזה כל החיים שלך", אמר בכאב.

לבקשתו של אלקנה, עמותת להושיט יד פתחה בהתנדבות מלאה קמפיין גיוס המונים לצורך סיוע במסע השיקום לחייו, כדי לאפשר לאלקנה לחזור לחיים בחיק משפחתו. לתרומה באתר המאובטח לחצו כאן או בטלפון 03-9090500.