שנתיים אחרי 7.10: הפוסטים הכואבים של שורדי השבי

שנתיים אחרי השבת השחורה, שורדי שבי ובני משפחות הקורבנות עדיין מנסים להתרגל למציאות החדשה. ביום השנה לאירועי שבעה באוקטובר, הם משתפים בתחושות בפוסטים ברשתות החברתיות.

 "עכשיו לפני שנתיים היה הרגע הכי מפחיד בחיים שלי, הרגע שבו חשבתי שהכול ייגמר", כתבה מיה רגב, שנחטפה יחד עם אחיה איתי ממסיבת הנובה, ועם חברם עומר שם טוב. "הרגע שפגשתי את הרוע הטהור ביותר מסתכל לי ישירות לתוך העיניים. הרגע שבו ראיתי את הרגל שלי תלויה רק על עור. הרגע שבו כל התפיסה שלי על העולם השתנתה. הרגע שבו חשבתי שאבא שלי עומד לשמוע אותם רוצחים אותי על הקו".

"שנתיים מאז שהחיים נעצרו. מאז שהחושך נכנס לי לנשמה והפך לחלק ממני", כתבה שורדת השבי אילנה גריצווסקי, בת זוגו של החטוף מתן צנגאוקר שעדיין מוחזק בשבי חמאס. "שנתיים של כאב, של געגוע, של נשימה שנשברת כל יום מחדש, של מאבק שלא נגמר. אבל גם שנתיים של כוח, של אמונה, של תקווה עיקשת – שיום אחד האור יחזור. ושנחזור גם אנחנו, מתן שלי, אל החיים שחלמנו עליהם. אני אמשיך להיאבק עד שמתן שלי וכל החטופים והחטופה יחזרו הביתה".

"עברו שנתיים מהיום שבו הכול השתנה עבורי", שיתף שורד השבי אלי שרעבי, שאישתו ושתי בנותיו נרצחו ב-7.10 ושאחיו יוסי נחטף ונרצח בשבי. "חיינו השלווים והמאושרים הפכו לגיהינום, אבל, ואובדן בלתי נתפסים שילוו אותי בכל רגע עד יומי האחרון. געגוע שהולך ומתעצם לנשמות טהורות, ליאן אשתי, נויה ויהל בנותיי ויוסי אחי. עם זאת מאז שחרורי אני בוחר כל בוקר מחדש בחיים מלאים, בעשייה, ובתקווה".

"בימים אלה, אני ומשפחת שרעבי כולה עוצרים את נשימתנו לנוכח התקווה להחזרתו של יוסי אחי לקבורה ראויה, ולהשבתו של אלון אהל חברי היקר וכל החטופים. סבלנו מספיק, אנחנו ראויים למציאות אחרת. אנחנו רוצים להתחיל להחלים".

"שנתיים של מחשבות ואני כותבת ומוחקת. משותקת, נאלמת, נעלמת", כתבה עופרי ביבס, אחותו של ירדן ביבס. "ממש כמו ב-9:43 של אותו בוקר נורא כשירדן שלח 'הם נכנסים אליי'. וכל כך הרבה געגועים וחוסר- לחיים, לתמימות, לאמון. לשירי, לאריאל, לכפיר, לקפה במרפסת".

היא הוסיפה: "אני עוד לא מוכנה לוותר על הכעס, כי העולם רע וזה לא היה צריך לקרות. וחייבים לתקן. רק שלא יקרה שוב. ומנסה ללמוד להשתחרר מהאשמה, אני יודעת שהיא לא שלי. שנתיים וכאילו שאנחנו באותו היום. שנתיים וכאילו שעברו חיים שלמים. ושוב אנחנו מציינים יום זיכרון ליום שלא נגמר".

"גם לאכול מרגיש לי רע בימים רבים, לפעמים קשה לי באמת לאהוב", כתבה שורדת השבי אמילי דמארי לחבריה החטופים גלי וזיו ברמן. "אני מרגישה רע לנשום אוויר נקי, אבל הכי קשה לי לחבק את אמא שלי מבלי להרגיש נורא שאני מחבקת אותה ואתם עוד לא מחבקים את אמא טליה".

על בוקר ה-7.10, שבו ירו המחבלים בכלבתה היא הוסיפה: "היא נרצחה בידיים שלי על ידי מפלצות. את חסרה לי בכל רגע ביום. מתגעגעת אלייך ילדה שלי. 11 שנים של אהבה שאינה תלויה בדבר נלקחו ממני בשניה".