"נשארתי לבד. הבנתי שלא אצא מפה, אני הולך למות פה": העדות הבלתי נתפסת של מתן צנגאוקר

"סוף-סוף אני בבית. זה עדיין לא נתפס. זה באמת ייקח זמן שזה ישקע, שזה ירד", אומר שורד השבי מתן צנגאוקר, שמדבר היום (שני) לראשונה מאז שוחרר מהשבי לאחר 738 ימים ולילות, בריאיון ל"מהדורה המרכזית". "יש רגעים שאני באמת לא קולט את זה שאני פה", הוא משתף. "אם זה בנסיעה ברכב, או אם זה אפילו לפני השינה במיטה. יש רגעים כאלה שאני לא באמת מעכל שאני כאן בבית. אני צובט את עצמי ומתעורר. חוזר למציאות".

בריאיון מספר מתן לראשונה על החטיפה מקיבוץ ניר עוז, על התנאים הקשים בשבי, איך הועבר בין מנהרות, בתים ומתחמי אוהלים ברצועה, על הפעם הראשונה שבה נחשף למאבק הגבורה של אימא שלו - וגם על השחרור והתעמולה השקרית שהופצה עליו ועל משפחתו. "אני ואילנה עשינו ארוחת שבת עם אימא והבנות, וחזרנו לישון בבית של אילנה, בקיבוץ", משחזר מתן את הבוקר שבו נחטף לעזה לפני יותר משנתיים. "התעוררנו בבוקר של 7 באוקטובר לאזעקות, ליריות, לפיצוצים. אני אומר לה 'מאמי, זה בסך הכול אזעקות, עוד שעה-שעתיים זה יחלוף. לאט-לאט המחבלים מתחילים להתקרב לכיוון הבית של אילנה. אנחנו שומעים את היריות יותר חזק, שומעים את הפיצוצים, זה ממש מתקרב", הוא מתאר.

"תפסו אותי וישר התחילו לחנוק"

"נכנסו המחבלים לבית, הם פרצו את הבית, הם הפכו את כל הבית, הם שברו את הכול. הם נלחמו איתי על הדלת של הממ"ד, והצליחו לפתוח אותה. אני ראיתי שחור בעיניים, התחלתי להשתולל ולצעוק, ולזרוק עליהם דברים, הם התרחקו", הוא ממשיך בתיאור אותו בוקר. "במקביל אני מדבר עם אימא כל הזמן. ומגיע הגל השני של המחבלים, שנכנסו עוד פעם ורצו לפתוח את הדלת של הממ"ד. ואז בעצם אני אמר לאילנה 'תפתחי את החלון, אולי נצטרך להימלט'. אז הכלב קפץ ראשון מהחלון, ואז אילנה יצאה מהחלון ויצאתי ישר אחריה".

"אני מסתכל מסביב, ימינה, שמאלה. אני רואה שהקיבוץ מתפקד", מוסיף מתן. "אני רואה אנשים בבית, אני רואה אנשים על האופנוע . ממש כאילו יום רגיל. ואז אחרי עשר שניות נפל לי האסימון, שזה לא אנשים שלנו". בשלב הזה, הוא ואילנה מנסים להתחבא. "אני קולט את אילנה בבית של השכן מתחבאת מתחת לסדין לבן, ואני קופץ לשיח, והם מזהים אותי בקפיצה לשיח. תפסו אותי ישר, הם התחילו לחנוק אותי. אני כמעט מגיע למצב שאני רואה שחור בעיניים, ממש לפני עילפון. זרקתי להם כמה מילים בערבית, כי ידעתי לדבר קצת ערבית".

מה אמרת להם?
"'אני לא רוצה לעשות בעיות'. והם עצרו שני חברים שלהם שהיו על אופנוע, העלו אותי ביניהם, ומפה מתחילה הכניסה שלי לעזה".

מה עובר לך בראש באותם רגעים?
"שאולי זה משהו נקודתי, וזה יחלוף עוד שעה, שעתיים. אני חושב שאני בחלום. זו סיטואציה שלא נתפסת".

חטיפה זה דבר ראשון שעולה לך? או שאתה חושש בכלל שהולכים לרצוח אותך?
"כן, אני בדקות הראשונות מאוד פחדתי שבאמת יעשו לי משהו, כי הם היו מאורגנים והיו עם נשקים, והם היו די אלימים. אני אמרתי להם שאני לא מחפש בעיות, 'אל תירו בי, אני רוצה לחיות'".

ואתה לא יודע באותם רגעים מה קורה עם אילנה?
"לא. אני בראש שלי, בפריים האחרון שראיתי אותה, שהיא הצליחה להסתיר את עצמה והיא מתחת לסדין, ולא תפסו אותה. אני נכנס עם הידיעה הזאת בראש שלי לתוך עזה".

"הם מוליכים אותנו במנהרות, אנחנו מקבלים תוך כדי גידופים, בעיטות, אגרופים"

"בכניסה, ממש על הגדר, הגיע מסוק והתחיל לירות על כל דבר. הגיעו שני טנקים, גם היו מאוד קרובים אליי, ולחמאסניקים שחטפו אותי. אני קצת לפני הגבול, וקצת אחרי הגבול, מלווה בירי. ירי מאוד מסיבי, ירי מאוד כבד", מתאר מתן את מה שעבר. "אני מגיע לרחובות של עזה, אני רואה ילדים, נשים, מבוגרים, זקנים, עומדים ממש בשיירה ארוכה, עם מקלות, עם אבנים, עם צינורות. הם מתחילים להרביץ. ממש מתחילים להכות אותך".

אתה ממש עובר לינץ'.
"אני מנסה להגן על עצמי תוך כדי, אבל בו-זמנית החמאסניקים על האופנוע תופסים אותי. אז היה לי קצת קשה להגן על עצמי. הם הכניסו אותי לפתח של המנהרה, ואני רואה שם גופה של חייל. אני יושב ליד הראש של אותו חייל, ותוך כדי הם צועקים, הם מאיימים, אנחנו נהרוג אותך כמו החייל הזה, אנחנו נעשה לך ככה. למה אתה יהודי, למה אתה גר בארץ הזאת, זה המקום שלנו. כשאני נכנס למנהרה, ב-20 המטרים הראשונים בערך, היה כמו חדרון קטן כזה, שיוכבד (ליפשיץ) ישבה שם, אני הצטרפתי אליה".

"התייחסו אליי בתור חייל"

"הם מוליכים אותנו במנהרות, אנחנו מקבלים תוך כדי גידופים, בעיטות, אגרופים, ואז אנחנו באיזשהו שלב מגיעים לחדר יותר גדול. ושם אני רואה עוד אסירים, עוד חטופים. אני פשוט התנתקתי ונרדמתי. ממש שכבתי על הרצפה ונרדמתי. היו צעקות, היו דיבורים, זה לא הפריע לי. פשוט התנתקתי".

כי שמרת על עצמך? על הנפש?
"הגוף פשוט חווה סטרס מאוד-מאוד גדול, והכול נרגע וירד קצת, והגוף נכבה".

לאורך כל תקופת השבי, הועבר מתן בין מקומות מסתור. רוב הזמן שהה במנהרות, עם חטופים אחרים וגם לבדו. בגלל גילו הצעיר, מתן נחשב בעיני מחבלי חמאס לחייל. "הם התייחסו אליי בתור חייל", הוא מספר. "למרות שחטפו אותי מניר עוז, ולמרות שהייתי אזרחי, הם הגדירו אותי בתור חייל. זאת נקודת המבט שלהם. כל מי שנמצא מגיל מסוים עד גיל מסוים, הוא חייל מבחינתם".

זה התבטא גם בחקירות?
"זה התבטא בחקירות, זה התבטא במשחקים באוכל, משחקים מנטליים. זה הגיע לאלימות, זה הגיע למצב שקושרים לי את הידיים מאחורי גב. היו ימים שהם אמרו לנו שאין הרבה אוכל, היו מביאים לנו חצי פיתה לכל אחד, ואחרי חצי שעה הם היו מכינים לעצמם אוכל. ריחות של חציל, של עגבנייה, הם היו ממש מפנקים את עצמם. הם היו מכינים לעצמם אורז, היה להם בשר בהתחלה. לא היינו מקבלים שום דבר מזה. היינו בכלוב קטן, שני מזרונים. שמיכה אחת קטנה, פיצית. הרטיבות, ריחות ממש מגעילים. אסור לקום. אם אתה קם אתה מקבל צעקות וזה יכול גם להגיע לידיים".

אתה מצליח לעקוב אחר הימים?
"אני ושני החטופים שהיינו ביחד סופרים יום-יום, שעה-שעה, אנחנו יודעים באיזו תקופה זמן אנחנו נמצאים. היום הראשון, דרך אגב, שבכיתי בפעם הראשונה זה ב-25 באוקטובר, ביום הולדת של אחותי נטלי. זאת הפעם הראשונה שבאמת זה שקע לי. הבנתי שאני לא אהיה איתה ביום ההולדת. זה מאוד כאב לי".

"הרגשתי שאני חייב לענות"

"הראש לא בדיוק תפקד באותם ימים. תמיד חשבתי על המשפחה, על אילנה, לא חשבתי על עצמי, על הסיטואציה שאני נמצא בה. אני חשבתי על מה קורה בחוץ. זה מה שיותר עניין אותי והעסיק אותי באותם ימים. הפחד הוא מאוד גדול. אתה לא יודע מה יעשו לך, אם יוצאו אותך להורג או אם ישאירו אותך במצב הזה. היה אחד ספציפי שהיה מגיע כל ערב, הוא היה אומר לנו: 'הורדנו לכם היום 20 טנקים, והרגנו חיילים'. הייתי אומר לו 'זה לא יכול להיות, אין לכם את הכלים, אין לכם את האמצעים'".

מה גרם לך לענות לו? בסוף הוא עם נשק. אתה בסיטואציה מפחידה.
"נשק, סיטואציה מפחידה, אבל הרגשתי שאני חייב לעמוד על שלי. אני הרגשתי שאני צריך 'להגן על הבית'. זאת אומרת, בסופו של דבר אני הייתי בצבא, אני מאוד אוהב את המדינה שלי, ואני הרגשתי כאב שהוא דיבר ככה על החיילים, ש'הרגנו ורצחנו ופוצצנו וחטפנו'. זה מאוד כאב לי, אני הרגשתי שאני חייב להחזיר לו, אני חייב לענות לו".

"צילמו אותי עשרות פעמים, עשרות פעמים. לפעמים גם ימים שלמים", מספר מתן על צילומי הסרטונים מהשבי. "עשרות טייקים, תעשה ככה ותשב ככה ותגיד את זה, וזה נכון וזה לא נכון. אנחנו רוצים שתדבר על זה, רוצים שתדבר על זה, חשוב לנו שתיגע בזה".

"חייתי ממש כמו העזתים"

"אחרי הפיצוץ של העסקה, אומרים לנו שצה"ל מתחיל להיכנס לח'אן יונס, זה המקום שהייתי מוחזק בו, ואומרים לנו להיות מוכנים. הם מאוד שמו דגש ש'או שאתם יוצאים מפה בעסקה, או שאתם לא יוצאים בכלל'. הם אמרו לנו שאם צה"ל ינסה לחלץ אותנו, הם פשוט ירו בנו ונמות כולנו ביחד".

"ביום ה-98 אומרים לנו שמעלים אותנו למעלה, כל אחד... הולך לדרכו", מוסיף מתן. "אני אישית הלכתי לבית. אנחנו נשארנו בבניין הזה עשרה ימים. בלילה האחרון, לפני שעברנו, התחילו ממש להיות יריות על הבית, התחילו ליפול פגזים מאוד-מאוד קרוב. היו גם שיגורים שלהם מהבניין שהייתי נמצא. ואז קמנו למוחרת בבוקר, אומרים שחייבים ללכת. אי אפשר להישאר בבית. אם אנחנו נשארים בבית הזה, אנחנו כולנו מתים. קמנו בבוקר, והתחלנו להסתובב".

מתן חושף עדות בלתי נתפסת, איך המחבלים הפכו את זהותו והפכו אותו לאחד העזתיים, כדי שכוח צה"ל וההמון העזתי לא יזהו שמדובר בחטוף ישראלי. וכך הוא חי במשך תקופה ארוכה, הסתובב יחד איתם ברחובות, במסגדים ובשווקים, כשבכל רגע הלוחמים שלנו היו לצידו, במרחק נגיעה. "עברנו בין בתי ספר, הלכנו לבית חולים. ממש ניסו לארגן לנו מקום לישון, לא היה איפה לישון", הוא מספר. "הם החליטו שנלך לרפיח, ששם יותר בטוח, ואולי אפשר למצוא מקום".

"הלכנו לרפיח את כל הדרך ברגל, מלווה עם אלפי אנשים שהולכים ביחד איתי, עם התושבים שלהם. הולך איתם ממש במרחק של כמה סנטימטרים אחד מהשני. ישנו במסגד פחות או יותר שבוע. הסדר יום היה: קמים בבוקר, הם מתפללים את התפילה שלהם. שומר אחד הולך, מחפש מקום לינה אחר, ואני הייתי נשאר עם השומר השני, והיינו מסתובבים. היינו הולכים לשוק, היינו הולכים לבניינים, משוטטים".

כמו עזתי רגיל.
"בדיוק. הייתי חי ממש כמוהם. הגיע אחד מהמפקדים שלהם, הוא לקח אותי והכניס אותי למנהרה ברפיח. שם פגשתי עוד שני חטופים. מאוד-מאוד צפוף, מאוד חנוק, מנהרה מאוד-מאוד עמוקה. אין אוכל. בהתחלה היה קצת מים, אבל לאט-לאט גם זה נגמר, והתחלנו לשתות מים מלוכלכים ומזוהמים. הם היו יותר אלימים, יותר השפילו אותנו, בגלל שהם הרגישו את הלחץ הצבאי שמתקרב. ואחרי ארבעה חודשים העלו אותנו למעלה לאוהל, ושם היה רדיו מסביב. היינו שומעים מהאוהל הזה, מרדיו שפותחים פה, מרדיו שפותחים שם. זאת הפעם הראשונה שנחשפתי לתקשורת, למה קורה".

"צה"ל היה ליד", הוא מספר. "זה היה ליד רצועת חוף. היינו ממש שומעים את הגלים, היינו שומעים את האנשים, את המים. היינו שומעים ממש את הכול".

"היה שומר אחד ספציפי, שהיה נהנה מהתקיפות, היה נהנה להרביץ לנו. הייתי חייב להתערב"

הייתה פעם שאולי חשבת לעצמך, 'אם אני אסמן לצה"ל שאני פה, אולי ינסו לחלץ אותי'?
"האוהלים בנויים בצורה כזאת, שהאוהל עצמו המרכזי זה מקום שינה, מקום לינה, מקום שמעבירים בו את הלילה, ובהמשך היום הם היו מסתובבים בחוץ. השירותים היו במתחם אחר, המטבח היה במתחם אחר. אז כדי ללכת לשירותים לצורך העניין, זה ללכת כמה מטרים על החול ובדרך כלל לשירותים האלה אין כיסוי מלמעלה. אני חשבתי כמה פעמים לרשום בחול, לעשות איזו צורה, לסמן איכשהו עם סרט. זה עבר לי בראש, אבל מצד שני פחדתי שיתפסו אותי, כי אם היו תופסים אותי זה כנראה היה הסוף שלי. אחרי שבוע הם הורידו אותנו למנהרה. שם הם סיפרו לנו שהמנהרה שהיינו בה ברפיח הושמדה, הפציצו אותה, והחטוף שהיה איתנו מת במנהרה הזאת, ויחד איתו עוד שישה חטופים".

"המפקד אמר לי: 'אתה צנגאוקר?'"

"אחד השומרים התעצבן עליי מאוד, הוא דחף אותי על הבטון במנהרה ונכנס לי מסמר בבטן", מספר מתן. "זאת הפעם הראשונה שהגנתי על עצמי, ותוך כדי גם החזרתי מכות לאותו חמאסניק, הייתי חייב לעמוד על שלי. הייתי מחזיר להם בדרך שלי, אבל הייתי מחזיר להם. זה גם מה שהחזיק אותי. שאני מחזיר להם, שאני נותן להם בקטנות כאלה".

"היה שומר אחד ספציפי שהיה נהנה מהתקיפות, היה נהנה להרביץ לנו. באחת הפעמים הוא הרביץ לחטוף שהיה איתי, החטוף הזה לא יכול היה להגן על עצמו. זה הגיע למצב שהחמאסניק עם שוט שהוא קלע מכמה כבלי חשמל והוא מצליף באותו חטוף, ואני הייתי חייב להתערב. אם לא הייתי מתערב זה היה מגיע לדם ואולי אפילו למוות. אני התערבתי, נכנסתי בינו לבינו, ממש הפרדתי. השומר התעצבן על זה שאני בכלל מתערב בסיטואציה, ואני קיבלתי את המכות במקום החטוף השני".

"באותה מנהרה מגיע השיח' של המנהרה, שזה המפקד שלהם", הוא ממשיך בסיפורו. "הוא אומר לי: 'אתה צנגאוקר, נכון?'. אני אמר לו: 'כן, למה?'. הוא אמר לי 'אימא שלך עושה הפגנות, היא הפכה את כל המדינה'. זה מאוד שימח אותי, זה מאוד חיזק אותי בפן האישי. אמרתי 'אימא שלי בסדר, אם היא יוצאת מהבית ואם היא הולכת ועושה דברים זה יותר טוב מלשבת בבית ולהיות בדיכאון'. אז אני שמחתי מאוד לשמוע את זה, זה מאוד עזר לי".

"אימא שלי תמיד הייתה לביאה, מאז ומתמיד. היא תמיד טרפה את העולם והצליחה. היא השיגה כל דבר שהיינו צריכים, כל דבר שהיינו רוצים. תמיד הייתה עצמאית, תמיד הייתה דואגת לנו, באמת לביאה אמיתית". המאבק הבלתי-מתפשר של עינב צנגאוקר למען שחרור בנה מהשבי הוא כנראה לא מקרי. עינב נאבקה עוד לפני 7 באוקטובר על שרידות ולכידות התא המשפחתי שלה. כאם יחידנית באופקים, היא דאגה לכל הצרכים של מתן ושתי אחיותיו, והוא היה שם לצידה.

"תמיד היה ניסיון לא לקחת עסקה ולא לשחרר אותי, ושמעתי את הזעקה של אימא שלי דרך הטלוויזיה"

"יש לי קשר מאוד קרוב עם אימא שלי ועם האחיות שלי", אומר מתן. "זה בגלל שגדלתי בלי דמות אב. אני הייתי הגבר בבית. אני הייתי עוזר בקניות, עוזר בכלכלה. מגיל צעיר אני עובד בעבודת כפיים, כמעט בכל תחום אפשרי. מנסה לעזור כמה שאפשר, וזה גרם לנו להיות מאוחדים, להישאר כגוש אחד".

"הפעם הראשונה שראיתי את אימא"

"הם מעבירים אותנו לעוד מנהרה, במנהרה הזאת הייתה להם טלוויזיה", אמר מתן. "זו הפעם הראשונה שראיתי את אימא שלי. היא הייתה מוקפת במצלמות ונואמת, באותו פריים אני ראיתי את חברה שלי אילנה עם הכובע שלי, ישר זיהיתי אותה וזיהיתי את הכובע. אחותי נטלי גם הייתה שם. זאת התמונה הראשונה של המשפחה השלמה. לא רק שאני שומע על אימא, אני ראיתי את כולם בעצם".

ואיך אתה מגיב?
"בכעס".

למה?
"כי אני פה והן שם. הן נלחמות עליי, הן זועקות. ואף אחד מהממשלה לא עזר, לא תמך בהן. תמיד היה ניסיון של איכשהו לא לקחת עסקה ולא לשחרר אותי, ואני שמעתי את הזעקה של אימא שלי דרך הטלוויזיה. וזה כאב לי, זה צרב לי, אני כעסתי מאוד. אבל כשראיתי אותה, היא לא הייתה לבד. היא עמדה עם כל עם ישראל, האנשים תמיד עטפו אותה. הם ממש התאחדו. זה מטורף לראות את הדבר הזה כשהייתי בפנים, שכל העם מאוחד. אני חשבתי שזה יהיה עניין נקודתי, שכל משפחה תדבר בשם עצמה. אבל אני, מבחינתי, איך שראיתי את זה בטלוויזיה אז, באותה תקופה, זה היה מדהים בעיניי. שכל העם מתקבץ, וזה היה הפגנות בסדר גודל של מאות אלפים. זה מטורף".

ולראות את אימא שלך ככה, זה נתן לך תקווה?
"חד משמעית, זה נתן לי יותר רצון להיות בסדר ולא להיות בלגניסט שעושה בלגן ותמיד רב איתם. זה הרגיע אותי". מתן מספר שהמאבק של אימו גם הציל אותו בזמן שהיה בשבי. אותם מחבלים שהחזיקו בו אז, נחשפו יותר ויותר לעצרות ולנאומים, וגם הם שמעו את אימו מזהירה את כל מי שיעז לפגוע בבנה. "בזכותה היחס אליי גם היה קצת שונה באיזשהו מקום, תמיד הסתכלו עליי בעין אחרת. הרגשתי את זה עם יותר סמול-טוק שהיו עושים איתי, תוספות לאוכל שהיו מציעים לנו. הם היו ממש יותר נחמדים מהרגע שאימא נכנסה לתמונה בעצם, מהרגע שהיו מראים את אימא בטלוויזיה, אז הם התחילו להיות יותר נחמדים".

אתם שומעים על העסקה השנייה?
"אנחנו שומעים עוד בהתפתחויות של העסקה השנייה. ראינו את השידור של אל-ג'זירה, ראינו את השולחן, ראינו את שעון החול, אבל המצלמה לא הייתה ממוקדת על התמונה שלי ושל אימא. ואז אחד הצלמים אומר: 'זאת התמונה של מתן צנגאוקר ואימא שלו עינב צנגאוקר'. ושם כמעט התעלפתי. אני חשבתי שקרה משהו לאימא, שמנסים למסור לי איזשהו מסר. אני מאוד-מאוד פחדתי".

"תקופה של דיכאון"

במהלך העסקה השנייה השתחרר אחד החטופים שהיה עם מתן, והוא נשאר עם חטוף נוסף. "אנחנו נותרנו בציפייה לצאת, אני והחטוף השני, בעסקה השנייה. מאוד חיכיתי לזה וציפיתי לזה. היו לי מחשבות קדימה, של איך אני עושה ואיפה אני מתמקם. מה בעצם אני עושה עם החיים החדשים שלי, כי בשבילי זאת לידה מחדש. וכל העניין התפוצץ. אני באופן אישי איבדתי את התקווה. אם היה לי איזה ניצוץ, של אולי אני אצא, אולי אני אשתחרר, זה נאבד לי איפשהו בדרך. ותוך כדי באמת היו את הפוליטיקאים שהיו עושים רעש וצלצולים כמו שאומרים. במיוחד השר בן גביר. היו מראים את זה המון ברשתות הערביות, באל-ג'זירה, בסקיי ניוז, הם היו מתעסקים בזה, זאת הייתה ממש כותרת אצלם. קבועה, כל ערב. וכן, זה היה פוגע בנו גם באופן אישי".

"זאת הייתה תקופה של דיכאון", מוסיף מתן. "של אני לא רוצה לאכול, אני לא יכול לישון בלילה. תקופה כזאת, תקופת שפל. ואז מגיע עוד פיק של שחרור, ואז באמת אני נשאר לבד, לגמרי לבד בשבי, אני וחמישה שומרים. וזה עוד יותר מתחיל לחלחל, זה עוד יותר מתחיל לשקוע, שאני לא אצא מפה. זהו, הסוף שלי זה פה, אני הולך למות פה".

"הלחץ הצבאי מתחיל להתגבר, מתחיל להתקרב לאזור שלנו. יותר פצצות. היו מעבירים אותי בתוך אותה מנהרה, פעם למקום הזה, פעם למקום הזה - כדי להתרחק מהפצצות והטילים. קרה פעמיים שנפל טיל, ממש קרוב אלינו, ושאפנו את הגז. פשוט היינו בניסיון להציל את החיים שלנו. מרדף אחרי החיים".

מתי בעצם אתם מבינים שהשחרור שלך מתקרב, שייתכן שזה צפוי לקרות?
"הם אמרו לי שיש עסקה והיא חתומה, וזה הולך לקרות ממש עוד כמה ימים, אני אמרתי להם 'אתם שקרנים'".

זאת אומרת, לא האמנת עד הרגע האחרון.
"עד היום אני לא מאמין. והיום הזה הגיע".

אתה זוכר איך הרגשת כשראית אותה לראשונה?
"אני הרגשתי סוג של תחושת 'היי'. אני לא יודע אם זה אמיתי או לא אמיתי. אני הייתי בסיטואציה, אני עמדתי, אני דיברתי עם אימא שלי, אבל מבחינתי זה הרגיש לא אמיתי. אני הייתי בתוך בועה. לא הבנתי שזה אשכרה קורה, כי גם אמרו לנו ששעתיים משיחת הווידאו אנחנו אמורים להשתחרר, זה היה בלתי נתפס".

יום השחרור: "רגע שלא נתפס"

"העבירו אותנו לרכבים של הצלב האדום ונכנסנו חזרה לארץ. פעם ראשונה ראינו חיילים, אחרי שנתיים שלא ראינו חיילים. הם נופפו, הם הצדיעו. זה היה מטורף. זה רגע שלא נתפס. זה ממש לא נתפס. ואז מגיע הרגע שאני פוגש את המשפחה. אני פוגש את אימא ראשונה, אקסטזה של החיים. אני בשוק מטורף, היא בשוק מטורף. מתחבקים, מנסים להשלים פערים בכמה שניות הראשונות כמה שאפשר. אני מגלה דברים חדשים על החיים שלי באופן אישי, על החיים שלהם. ראיתי את כיכר החטופים פעם ראשונה בעיניים".

מה זה גרם לך להרגיש?
"התרגשות. כל המקום הזה הוקם בשבילנו, בשביל החטופים. זה משהו שהצליח, משהו שעבד".

אבל לצד כל האהבה, אתה גם לאט-לאט ככל שעוברים הימים, כשאתה חוזר הביתה אתה נחשף גם לכל הפרסומים הנוראיים שמופצים על אימא שלך, עליך.
"לצד כל האהבה והתמיכה, שהיא באמת הרבה יותר גדולה מהשנאה, נקרא לזה ככה. כן, אני חווה, אני קורא דברים בפייסבוק, באינסטגרם. כשפגשתי את אימא שלי בפעם הראשונה, אני הייתי עם תיק גב שאותה חיילת שליוותה אותי הביאה לי. אני הייתי גם עם שקית של טישו. אומרים שחמאס נתן לי כסף להעביר לאימא שלי, הם אומרים שבתיק היו לי סנדוויצ'ים שחמאס ארגן לי. דברים הזויים".

יש כאלה שמפיצים שגם היית בקטאר או במצרים. איך זה מרגיש?
"זה מטומטם לגמרי. לשמוע שהייתי בקטאר, במסיבות ובג'קוזי, מקבל מסאז'ים ושותה דרינקים, בזמן שהייתי בשבי של חמאס וקיבלתי מכות וגידופים, עברתי התעללויות, עברתי משחקים בנפש, עברתי משחקים באוכל. עברתי גיהינום, ממש גיהינום, ואנשים לא רואים את זה ככה. זה עצוב לי. זה מאוד מכאיב לי לראות שיש אנשים שמפיצים את השקרים, שתומכים בשקרים האלה. זה מכאיב לי לראות את זה".

וגם ראינו לא מעט פרסומים שהיו אנשים כאלה ואחרים, שכדי לקדם אג'נדות פוליטיות, גם יצרו קשר עם קרובי משפחה שלך שאתה לא בהכרח בקשר איתם.
"נכון. אחד מהם שהכי בולט זה ירון, שהוא אבא שלי, על הנייר. הוא עשה ריאיון שהוא לא מאמין בדרך של אימא שלי, שהוא חושב שצריך לפעול במאבק שקט, שהוא לא תומך בה. אני הייתי בשבי, אבל יש לי עוד אחות, נטלי, הוא עוד לא ניסה אפילו ליצור איתה קשר. הוא לא ניסה להתעניין, הוא לא ניסה לשאול שאלות. אני מבחינתי, אני רואה את זה כרכיבה על הגב שלי. אתה לא רוצה לתמוך? אל תתמוך. אני גם לא ציפיתי שהוא יתמוך בי, אני לא רוצה שהוא יתמוך בי. אבל למה לעשות את ההפך הגמור? למה להזיק?"

יש לך משהו לומר להם, לכל אלו שמפיצים את הקונספירציות, את השקרים הללו?
"מאחל בשבילם שהם ילכו לישון בלילה אחרי שהם יראו את הכתבה הזאת, ואני מאחל להם שכשהם יקומו בבוקר, הם יהיו עם יותר חמלה. מי שגורם להסתה, מי שמפיץ את השקרים, את הסרטונים, את כל ההאשמות השקריות האלה, אלו יותר בריוני מקלדת. אבל ביום-יום, האהבה שאני חווה, האהבה שאימא שלי חווה, זה לגמרי אהבה. אנשים מחבקים אותי, אנשים אוהבים אותי, ואני אוהב בחזרה".

ועכשיו אתה מתרגל לשגרה של להיות בבית, שגרה שכל כך חיכית עלה.
"עכשיו אני מתרגל, זה מתחיל להיכנס, מתחיל להיבלע. אני לאט-לאט נכנס לעניינים, מבין מה קרה בשנתיים האלה. מתחיל טיפה לצאת מהבית, להיפגש עם חברים, להסתובב ברחוב. זה כיף. זה מאוד-מאוד כיף".

עכשיו אתה סוף סוף חוזר לאילנה, יחד אתם משתקמים, אתם גם פותחים בגיוס המונים כדי לעזור לכם. כי החיים שלכם נתקעו ב-7 באוקטובר.
"החיים שלנו באמת נתקעו אי שם, ב-7 באוקטובר. ועכשיו לאט-לאט אנחנו מנסים להשתקם, מנסים להוציא מזה את המיטב. אנחנו מתכננים חתונה בקרוב, הפעם לא פיקטיבית, חתונה אמיתית.

רגע, הצעת כמו שצריך?
"בקרוב, בקרוב בעזרת השם".

עכשיו אתה מתחיל את הפרק החדש. אתה מרגיש שאתה יכול להחלים מכל מה שעברת?
"אלה דברים שייקחו זמן, שנתיים זה המון זמן להיכוות ולקבל צלקות. זה ייקח זמן, אבל בזכות ובעזרת האהבה שאני מקבל ברחוב, התהליך יהיה הרבה יותר מהר והרבה יותר קל. באותה נשימה אני רוצה להגיד תודה רבה לכל מי שעזר ותמך בשנתיים האלה, בסופו של דבר אנשים שלא הכירו אותי. לכל הציבור שיצא והפגין, תודה לחיילי צה"ל שנלחמו, אני משתתף בצערן של המשפחות השכולות שאיבדו את היקרים שלהם, שנפלו בקרב, והשיקום שלי ושלנו בתור עם לא יכול להתחיל בלי שכולנו נמצאים כאן. אני מקווה שכל החללים באמת יחזרו, שנוכל לסיים את זה סופית. עד החטוף האחרון".

לעמוד גיוס ההמונים של מתן ואילנה