אמא שלי אמרה, לא מזמנים לך ניסיון שאתה לא יכול לעמוד בו. אני מקווה מאוד שאעמוד בניסיון הזה

על דלת הכניסה לביתה של קשת עגיב מודבק סטיקר עם תמונתו של רועי שלו, עטוף בכנפי מלאך. לתמונה מצורף ציטוט שלו: "שום דבר לא מובן מאליו, יש טעם לחיים". שלו דגל באמירה הזו גם לאחר ששרד את הטבח בנובה, שם איבד את זוגתו מפל אדם ואת חברתו הטובה הילי סולומון. הוא המשיך להאמין שיש טעם לחיים גם כשאמו רפאלה נטלה את חייה כעשרה ימים לאחר הטבח, אבל לפני כחודש וחצי השאיר מכתב פרידה באינסטגרם ושם קץ לחייו. 

במכתבו הפומבי פנה שלו ישירות אל עגיב, בת זוגו בשנה האחרונה, וכתב: "קשת, אני אוהב אותך". את המסר הזה שלח לה בעיצומו של שלב מורכב ביחסיהם, לאחר תקופות של ניתוק והתקרבות מחודשת. אבל הצהרת האהבה הנחרצת שלו, האחרונה, הייתה זו שסיכמה את מה שהיה ביניהם. "אני מול מכתב התאבדות של בן אדם שהיה חצי מהנשמה שלי, החבר הכי טוב שלי. זה דבר מאוד קשה לעיכול", אומרת עגיב השבוע בסלון ביתה, כשדיוקנו של רועי מחייך אלינו מכל עבר. "חשוב לי שיידעו שרועי אהב מאוד את החיים וחי אותם בתשוקה גדולה, אהב לשחק ואהב ספורט ואהב לאכול. הוא לא חי שנתיים רק בסבל, הוא גם זכה לחיות, זכה להתאהב. ואני זכיתי לקרוא ביומן שלו: 'איזה כיף לחיות, תודה לבורא עולם שאני בזוגיות והתאהבתי מחדש, תודה שאני חי'".

שאלתי את רועי בשנה שעברה ועכשיו אשאל גם אותך: מה שלומך?
"אני בימים מאוד מורכבים, זו הפעם הראשונה שנפגעה לי האמונה. הרגשתי שהנשמה שלי נשברת, בשבועיים הראשונים הייתי ממש בדממת אלחוט. פיזית לא הצלחתי לדבר, גם לא עם עצמי ולא עם הקדוש ברוך הוא. עברתי דברים בחיים, ולא הגבתי ככה. כשאמא שלי נפטרה לא כעסתי, האמנתי שזה היה הזמן שלה. אחרי כמה חודשים עברתי אירוע ירי, וצלחתי אותו. אבל עם רועי – שם איבדתי את האמונה".

קיבלתי סימנים ממפל

עגיב בת ה-29, תושבת טירת כרמל, מנהלת קריירה בשירות בתי הסוהר; בארבע השנים האחרונות היא מפקדת אגף בכלא כרמל. עד 7 באוקטובר חייתה את חייה כמו כל צעירה נורמטיבית. "עבדתי במשרה מלאה, התנדבתי עם נוער בסיכון, רקדתי בפסטיבלים, הייתי בן אדם מאוד פעיל", היא מספרת. "החיים שלי היו מאוד מקושטים, מאוד צבעוניים, מתפרשים למיליון ואחד כיוונים".

כחובבת פסטיבלים תכננת להגיע לנובה?
"לגמרי, אני חלק מהקהילה של הנובה, אבל הייתי בקורס מפקדים בדרום ועד ששחררו אותי הביתה היה מאוחר מדי. אמרתי, 'לא נורא, נלך למסיבה הבאה'".

זה אומר שהכרת לא מעט מהחוגגים.
"אמא שלי העירה אותי בצרחות באותו יום, בטלפון היו 80 שיחות שלא נענו. כולם חשבו שאני בנובה. חלק מהחברים שלי הגיעו לבתי חולים, חלק לא הגיעו בכלל, והיו לי כמה שבועות של הלוויות. של חי צפתי, שהיה חבר מאוד מאוד טוב שלי, של עדן זכריה שנחטפה והגופה שלה חולצה, ושל מתן קידו (הדיג'יי של הנובה, – א"ו) שהיה מגיע אליי הביתה לקידוש. בשארית כוחותיי סיימתי את הקורס".

שרשרת האירועים שהפכה את חייה של עגיב נמשכה כעבור שלושה חודשים, כשאמה נפטרה לאחר התמודדות עם אי ספיקת ריאות. "היא הייתה בחופשה אצל בן הזוג שלה באנגליה, ופתאום מתקשרים אליי מבית חולים שם ומספרים לי שהיא התמוטטה, עברה אירוע מוחי, לא מצליחה לנשום", מספרת עגיב. "האחים שלי ואני עלינו על הטיסה הראשונה, ואחרי 20 שעות היא נפטרה". 

אמרת שלא כעסת כשזה קרה.
"לא. אמא שלי הייתה עטרת ראשי, אבל הבנתי שזה היה הזמן שלה".

בעיצומה של שנת האבל, ביולי 2024, עגיב הכירה את שלו בפסטיבל אוזורה בספרד. "לקח בערך חודש וחצי-חודשיים עד שזה התפתח למשהו רומנטי", היא אומרת. "רועי פחד בתחילת הקשר שלנו, היה מאוד מורגש שהיו לו חששות של 'אם אני בזוגיות חדשה, מה יגידו? איך אנשים יקבלו את זה?".

בריאיון בשנה שעברה אמר לי שלו על האפשרות שיתאהב שוב: "אולי בעתיד יצליח לקרות משהו שימלא את החסר". אבל כשזה אכן קרה, היה מי שטען שזה מוקדם מדי. כמו שורדים אחרים, גם הוא נתקל בתגובות שכאילו התרעמו על ההחלטה שלו לחיות. "לכל אחד יש דרך התמודדות שונה. אם אדם באבל מרגיש שבא לו לטוס לחו''ל – זה בסדר. אם רואים אותי במסיבה – אז מותר לי, ואולי אתם לא יודעים שלא אכלתי ולא התקלחתי ושאני לא ישנה בלילה. אין לאף אחד מושג מה קורה בחיים שלנו", אומרת עגיב. "רועי פתח את הלב מחדש, והוא באמת לא האמין שזה יקרה לו שוב בצורה כל כך טבעית, אותנטית, אמיתית ובזרימה. אם אדם זוכה להגיע למקום הזה, אז מי אנחנו כחברה שנשפוט? הוא אמור להרגיש לא נעים, להסתיר את זה שאולי טיפה טוב לו, שהוא התאהב מחדש? שהוא חולם להקים בית ושיהיו לו ילדים, שתהיה לו המשכיות?".

לך היו חששות להיכנס למערכת יחסים עם גבר שמתמודד עם טראומה?
"כשנפגשנו לא הכרתי את הסיפור שלו. ראיתי בחור בפסטיבל, ראיתי שהוא מסתכל עליי, היה קליק. למחרת הוא סיפר לי את הסיפור שלו ואני את שלי, קלטנו שאמא שלו נפטרה ואמא שלי נפטרה, ושנינו בכינו. גילינו גם שנולדנו באותו היום, 17 בפברואר, הוא שנה לפניי. אז היה חיבור. חברות אמרו לי, 'את צריכה לחשוב על זה, יש פה אירוע לא פשוט', אבל כל כך הרגשתי את האנרגיה הטהורה שלו וראיתי דרך העיניים הטובות שלו את הלב שלו. הוא הכי גבר שהכרתי בחיי, בעל מידות כל כך טובות, ועם כל מה שקרה לו הייתה בו שמחת חיים טהורה. אז עם כמה שהיה קשה בהתחלה, אני מרגישה שאני והוא זה משהו חתום. יש לנו חוזה נשמתי".

היה בך חשש לתפוס את מקומה של מפל בתוך ליבו?
"אין לי מה להשתוות או להתעלות, כי היא בפני עצמה. לא זכיתי להכיר אותה בעולם הפיזי בגלגול הזה, אבל אני יודעת שהיא הייתה בחורה מדהימה, ואמרתי גם לרועי: 'אתה בן אדם כל כך מדהים ומיוחד, אני בטוחה שגם מפל הייתה כזאת'. ברור שכבודה במקומה מונח, היא חלק מהבית והיא חלק מרועי. בתפיסה שלי, גם היא חתומה בחוזה הנשמתי שלנו. היא חלק בלתי נפרד מאיתנו, אנחנו שלוש נשמות שקשורות אחת בשנייה. הרגשתי את זה מהרגע הראשון".

היה לגיטימי מבחינתך שתהיה תמונה שלה בבית?
"חד משמעית, זה ממש לא הפריע לי. גם על הקבר של רועי יש תמונה שהביאה אמא של מפל, יונה. טבעי שזה יהיה שם. התפללתי לעילוי נשמתה של מפל, הדלקתי נרות והתפללתי אליה, ואני יכולה להגיד לך שקיבלתי ממנה סימנים. בכלל, שנינו קיבלנו מלא סימנים בתחילת הקשר".

כמו מה?
"חלק מהפוסט טראומה הוא פגיעה בשינה, ורועי לא היה חולם. אבל בפעם הראשונה שהוא נשאר אצלי הוא נרדם והצליח לחלום על אמא שלו. למחרת גם אני חלמתי על אמא שלו, והבנו שהכל בהשגחה. שאני נשלחתי אליו והוא אליי".

אני באמת חי 

לפוסט הפרידה של רועי ולמעשה האובדני שלו נלוותה התמודדות נוספת שעגיב לא ציפתה לה. דווקא השורה שהקדיש לה, האזכור המפורש של שמה, עורר גל של תגובות חסרות רגישות. "כתבו, 'מי זאת קשת?', 'קשת זה השם השני של מפל?'. אנשים השוו אותי למפל, אמרו שרועי לא התאהב בי או שלא היה לו טוב איתי", מספרת עגיב. "ראיתי מלא תגובות של 'וואי, איך היא דומה למפל, אפשר להבין למה הוא היה איתה'. באמת? איך אתם מרשים לעצמכם?".

רועי בחר להיפרד ממך במסר של אהבה, ולפקפק בזה פירושו לא לכבד את הבקשה שלו. איך התמודדת עם מי שהתבטאו ככה?
"בכנות, התלבטתי אם לדבר פה היום. התגובות היו לי מאוד קשות, ואני אדם אנונימי. אבל רועי דיבר איתך אחרי 7 באוקטובר, והחלטתי ללכת בדרכו. אם מישהו ישמע את מה שאני אומרת ויבחר להגיב אחרת, אז זכיתי. ואני רוצה להגיד לכל אותם אנשים, שנייה לפני שאתם מגיבים – יש פה בן אדם באבל. אתם לא מכירים אותי, אתם לא יודעים מה המצב הנפשי שלי, תהיו קצת יותר בחמלה. קראתי דברים שאנשים אמרו עליי והיה לי כאב שלא הרגשתי אף פעם, חשבתי שאלך לישון ולא אקום בבוקר מהכאב".

את מדברת כרגע על תגובות ברשת. היו כאלו גם ממכרים?
"כן, אנשים התחילו לנתח את הקשר שלי ושל רועי כאילו הם הצלע השלישית שלנו. כל אחד הרשה לעצמו לקחת את זה כמה צעדים קדימה. ואני רגע מחזירה את זה לרועי, שהרבה פעמים חשב והרגיש שמבקרים אותו. שאנשים אומרים, 'רגע, אולי הוא התקדם מהר מדי'. אחרי התגובות האלה יצא לי להגיד באופן טבעי: 'וואלה, לא פלא שאנשים מתאבדים'". 

הצלע השלישית האמיתית אצלכם הייתה הפוסט טראומה. איך מתמודדים עם זה בזוגיות?
"את פשוט הולכת בין הטיפות ומנסה להבין כל פעם מה הדבר הנכון, זה לא מגיע עם ספר הוראות. הכי חשוב זה הקשבה ופתיחות, מותר להגיד הכל ומותר להרגיש הכל. יכול להיות שקמנו והשמש הייתה בשמיים והציפורים צייצו והיינו בקטע של ארוחת בוקר ואימון, ואחרי שעה העולם חרב עלינו כי עכשיו היה פלאשבק. אז פשוט עוצרים בצד, יושבים ובוכים ביחד. וזה בעיקר להיות קשובה ולהביא את הבן אדם למצב שהוא לא מתבייש בכלום. הצבתי תנאי אחד לקשר: שהוא יהיה מטופל. חוץ מזה לא ביקשתי כלום".

ראית אצלו התקדמות?
"בהתחלה זה היה כאילו שהגוף חי והנפש מתה, אבל עם הזמן הוא באמת חזר לחיות. היה לו טוב בזוגיות, הוא חזר לשחק כדורסל והתאמן ובישל, עשה לי את הסלט המפורסם של אמא שלו, הלך לראיונות עבודה. סימן ההיכר שלו היה העיניים העצובות שלו, ואני זוכרת שבתקופה הזאת הסתכלתי עליו ואמרתי לו: 'חיים שלי, אתה חי'. והוא אמר לי, 'קשת, אני אוהב אותך, אני לא מתהלך מת בעולם הזה. אני באמת חי'. זה היה השיא של הקשר שלנו, ומאז עוד עברנו המון".

בפברואר השנה בילו השניים ביחד בתאילנד. ביוני, כשהיו בהפסקה מהזוגיות, שלו חזר לתאילנד לבדו לצורך תהליך הריפוי שלו. כשהם התאחדו מחדש, עגיב הייתה זו שנאלצה להתמודד עם פוסט טראומה. היא הייתה בדרכה חזרה לטירת כרמל מאירוע הנצחה למתן קידו כשאירוע פלילי התפתח בסמוך לרכב שבו נסעה. "קרתה סיטואציה שנפלט כדור", היא מספרת. "הוא פוצץ עליי את הדלת של הרכב וחתך לי את שתי הרגליים, ואני רואה את הפתיחה של הקליע מצד ימין, מבינה שירו בי ועושה לעצמי חוסם עורקים. מד"א היו צריכים לחלץ אותי מהרכב, עם כל הדם שנשפך ממני הייתי בטוחה שפגעו לי ברחם".

בזמן אמת פורסם חשד שהכוונה הייתה לפגוע בך כסוהרת.
​"הייתי מאוימת בעבר, זה הגיוני בשב"ס, אבל זה לא היה המקרה. גם מהמשטרה מסרו לי שמדובר בכדור תועה. אבל כשהבנתי שהתקרית הזאת מתפרסמת, כל מה שעניין אותי היה שחס ושלום זה לא יגיע לרועי. במצב המאוד רגיש שלו, רק חסר לו לשמוע שעוד פעם ירו על בת הזוג שלו".

זה באמת צירוף מקרים שקשה להכיל.  
"התקשרתי אליו מיד כשיצאתי מניתוח, לא יכולה להזיז את פלג הגוף התחתון, וישר ביקשתי ממנו שיילך למרפאה ושיהיה בסביבת אנשים ומטפלים. רק כשידעתי שהוא לא לבד סיפרתי לו שאני בבית חולים, ירוייה בשתי רגליים. הרגעתי אותו שאני בסדר, כל כך פחדתי שהוא ייבהל ושיקרה לו משהו".

איך הוא הגיב?
"תוך 48 שעות הוא חזר לארץ בהפתעה גמורה והגיע אליי עם זר פרחים ושרשרת הפרפר הלבן שעדיין עליי. חודש הוא טיפל בי יום ולילה, ישן פה, בישל עם גיסתי, שמר עליי. היו פה סיטואציות קשות של מטפלים שהגיעו להחליף לי תחבושות, הוא שמע אותי צורחת ובוכה, ועדיין נשאר פה".

אולי זאת הייתה בשבילו חוויה מתקנת, האפשרות לעזור ולהציל את בת הזוג שלו.
"הוא היה כמו הורה מסור, מרגיע אותי כשאני בסיוטים ובפלאשבקים. התקרבנו, חזרנו, ואני הייתי חודשיים וחצי על כיסא גלגלים. פתאום אני הייתי זאת שלא ישנה, לא אוכלת, לא מתקלחת, ומבינה שאני צריכה לטפל בעצמי. ואז היה תורי לטוס לתאילנד להשתקם, ושוב היינו בפרידה".

למה נפרדתם?
"לאורך כל הקשר שלנו שמתי אותו לפניי. אני הייתי עמוד התווך – אם אני נופלת, אז הכל נופל. הבנו שאני צריכה לשים את עצמי במרכז ולטפל בעצמי, אבל רועי עזר לי לבחור לאן לטוס, לקח אותי לשדה התעופה. התמונה המשותפת האחרונה שלנו היא מהרכב בדרך לשדה".

הכעס בא מזה שהוא ויתר 

שבועיים הייתה עגיב לבדה בתאילנד. הקשר עם שלו, שנשאר בישראל, בא והלך. "קרה שאני בתאילנד על החוף אבל בעצם בשיחות והתכתבויות עם רועי", היא מספרת, "ואחרי כמה ימים צללתי קצת יותר לעומק של ההתמסרות, התנתקתי מהנייד ומהכל. אבל בימים האחרונים של התקשורת בינינו הבנתי שהתפרצה לו הפוסט טראומה".

איך הבנת את זה?
"היו 'אפס אנד דאונז' יותר קיצוניים, דברים שלא אפיינו אותו. ברגע שזה מתפרץ, זה מתפרץ".

ידעת להגיד למה מצבו השתנה?
​"זה היה סביב 7 באוקטובר, אז היה לי קל לחבר את זה. חשבתי, 'הגיוני שהוא עצוב יותר, הוא בוכה עכשיו כי הוא נזכר'".

היית בתאילנד כשהוא בחר לסיים את חייו. איך זה נודע לך?
"קיבלתי ממנו הודעה שתי דקות לפני שהוא העלה את הפוסט שמוכר לכולם. השעה אצלי הייתה 2  בלילה, הייתי במיטה, ומיד הבנתי את הסיטואציה. תוך שנייה התקשרתי לאחיו, שמהר יזעיק עזרה. שאלו אותי איפה לחפש אותו, איפה אני חושבת שהוא יכול להיות, וידעתי שיש מקום בים שהוא אוהב. שלחו לשם ניידות, ואחרי כמה דקות שלא עדכנו אותי, משהו בתוכי כבה". 

מה הרגשת?
"שרועי כבר לא איתי, שהנשמה שלו כבר לא איתי. וזה רגע שאני לבד, שוכבת על הרצפה, לא מצליחה לחשוב אפילו. אחרי כמה דקות הגיע אחד המטפלים שלי, ניגש אליי בזהירות ואמר, 'קשת, כנראה שרועי כבר לא איתנו'. עד הבוקר פשוט שכבתי על הרצפה בוכה. למחרת כבר הייתי במסע חזור".

איך התמודדת עם הבחירה של רועי לסיים את חייו?
"זה היה הלם מאוד מאוד גדול, רגשות אשמה מורכבים. איך לא הייתי שם בשבילו? איך לא מנעתי את זה? שעה לפני, דקה לפני, איך לא הרמתי לו טלפון? אני מסתכלת על התמונה האחרונה שלנו ושואלת, מה פספסתי פה? אולי יכולתי להישאר איתו עוד כמה דקות, אולי הוא היה מספר לי מה יש לו. ובסופו של דבר אני מבינה שמבחוץ לא באמת רואים עד כמה הכאב עמוק. לצד המחשבה שיכולנו להציל אותו, אני מבינה שהוא לא היה יכול יותר להכיל את זה. היה לו כאב נפשי שהתעלה על כל כאב פיזי".

את רוצה לספר מה היה בהודעה הפרטית שהוא שלח לך?
"בעצם קיבלתי שתי הודעות. את הקצרה שיתפתי, והשנייה הייתה הרבה יותר ארוכה. הוא שלח אותה לחברה שלי שתעביר לי למקרה שהיא לא תגיע אליי, ושפך בה את הלב. הוא דיבר על החלומות שהוא רצה שיתגשמו לנו ביחד, ביקש שאתפלל עליו. הוא אמר שתמיד ישמור עליי ויבוא לבקר, והאמת היא שאני ממש מרגישה אותו. אני עדיין במקום מאוד נמוך וחסום וקשה, אבל כן חלמתי עליו, ואני ממש משתדלת לכבד ולממש את הצוואה שלו".

את בקשר עם המשפחה של רועי?
"כן, ויש לו משפחה מדהימה. אבא רונן שהוא השראה, האח והאחות שקטנים ממנו. הם כל כך שמחו בשבילו שהוא בזוגיות, הרגשתי אצלם בת בית. לרונן מאוד חשובה ההנצחה של רועי וקידום המודעות לפוסט טראומה".

את יונה או מעיין אדם יצא לך להכיר?
​"את מעיין לא יצא לי להכיר, את יונה ראיתי בשבעה כמה פעמים. בעולם שלי אני מרגישה מאוד מחוברת למפל, ויש לי המון כבוד לאמא שלה. היה לי חשוב לגשת ולחבק אותה ולהכיר אותה, גם אם זה הכי בסיסי".

יש בך גם כעס על רועי? על הבחירה שלו?
"לא יפה להגיד את זה, אולי זה ממקום אנוכי, אבל איפשהו כן. הכעס העיקרי בא מזה שבסוף הוא ויתר ולא היה מטופל, אבל צריך גם להבין שאין היום שום גוף במדינה שאחראי על הפוסט טראומטיים. איך זה יכול להיות? אני ממש רוצה שמישהו ייתן לי את התשובה ואת הדין על זה. יש כל כך הרבה אנשים שאולי מחייכים עכשיו, אבל בעוד 24 שעות כבר לא יהיו פה. אנשים שהיו בנובה ובקיבוצים, אנשי זק''א, השוטרים – כמה מהם התאבדו? כמה באשפוז פסיכיאטרי?".

בפעם הראשונה ראיינתי את רועי רגע אחרי הטבח, ושוב אחרי שנה כדי לבדוק מה איתו. השנה כבר לא דיברנו, כי כאילו הזמן עושה את שלו והכל בסדר, אבל הנה אני מראיינת אותך במקומו.
"הזמן לא מרפא, להפך. גם אני רק עכשיו מתמודדת עם דברים מהמוות של אמא שלי, אחרי ארבעה חודשים יש לי פלאשבקים מאירוע הירי. דווקא עכשיו, כשאנשים חזרו לחיות ולטייל ולהתחתן, יש מקום של 'אני עדיין תקוע במשבצת הזאת ורק עכשיו מרגיש אותה'".

במלחמה הכוחות מגויסים למאבק הכללי, וכשהיא נגמרת הפצעים הפרטיים צפים. אבל אז אולי קשה יותר לבקש עזרה, כי התחושה היא באמת שעכשיו "מוכרחים להיות שמח".
"יש אנשים שרוצים טיפול ומתביישים, יש אנשים שאפילו לא יודעים שהם צריכים, וזה קורה יותר אצל גברים. ברגע שתהיה הכרה בדבר הזה, אולי אנשים ירצו להיות מטופלים. רועי לא רצה להיות מטופל, וכשאתה לא רוצה, אז אולי אתה כבר מוותר".

להיות קשת זה לבחור בחיים

הדברים שעברה עגיב בשנתיים האחרונות הולכים איתה מדי יום, משא על משא על משא. "במוות של רועי משהו נשבר והבנתי שזה בסדר להגיד 'אני לא בטוב', 'אני צריכה עזרה', 'אני צריכה שיראו אותי'", היא אומרת. "תמיד ידעתי להרים את עצמי, אני עובדת מגיל 14, גדלתי כשאבא לא בתמונה, אבל הפעם אני לא יכולה להתמודד לבד. אז אני מטופלת, מקבלת עזרה ועושה דברים שאולי אנשים יחשבו שהם שטותיים, כמו להזכיר לעצמי 200 פעם ביום שיש לי תור ושזה מה שיש כרגע. עברתי את מה שעברתי ואני שואלת את עצמי, אני מסוגלת להכיל את הכאב הזה בכלל? אני רוצה להמשיך לחיות? אני לא רוצה להמשיך לחיות? איך אני ממשיכה מפה?".

איך באמת?
​"אמא שלי אמרה לי פעם, לא מזמנים לך ניסיון שאתה לא יכול לעמוד בו. אני מקווה מאוד שאעמוד בניסיון הזה ואמשיך באמת לחיות, לא רק להתהלך בעולם. אם אני עדיין פה, אז כנראה שיש לי איזו שליחות".

חזרת לאיזו שגרה? לעבודה?
"עוד לא. אם אני לא ישנה בלילה או לא אוכלת ימים שלמים, אם דברים נמחקים לי בפוסט טראומה, אז איך אפשר לעבוד. אין לי חום, אני לא עם גבס, על פניו אני בריאה. אבל יש פה מחלה שקופה לחלוטין של הנפש, מחלה שלא נראית לעין. והדבר היחיד שאני עושה זה לעבוד על אירועים להנצחתו של רועי".

רצף האירועים שעברת מזכיר משפט משיר של נריה יעקב: "אני נשבר אמר האור, והפך לקשת". אולי באמת כל שבר כזה יחזק אותך, יבנה את הקשת. 
"אהבתי. לפעמים ממש להישבר, להיות בחושך ובבדידות נורא גדולה, מוביל להבנה שיש פה חיים שנמשכים. מבחינתי להיות קשת זה להגיע למצב שאת בוחרת בחיים".

יש בך מחשבות שאולי היה עדיף אם כל זה לא היה קורה?
​"ממש לא, אני מאמינה באמונה שלמה שהייתי חייבת להיכנס לחיים של רועי. הוא היה שיעור מיוחד עבורי, החבר הכי טוב שלי, ואני יודעת שהייתי הכרחית בחיים שלו. לא הייתי רוצה שזה יימחק או לא יהיה, אני יודעת שהכל קרה בדיוק כמו שהיה צריך לקרות. חד משמעית".