הם התאהבו, חלמו להקים משפחה, התרגשו מההיריון הטרי - ואז הוא נהרג במלחמה. "זה החיים ומוות מול הפרצוף", סיפרה שחר שהיא ואמיר הכירו בתיכון והתגוררו בקיבוץ ארז. גם הגר ויעקב ציפו לבת בכורה – הוא נהרג בקרבות בעזה. מוטי רס"ן בגולני לא חשב פעמיים, עלה על המדים וירד דרומה שם נהרג בקרב בקיבוץ רעים - רויטל הייתה בחודש חמישי.
כבר כמעט חצי שנה שאנחנו מלווים את הגר, את שחר ואת רויטל. שלושתן איבדו את בני הזוג שלהן במלחמה הזאת, שלושתן היו אז בהיריון, שלושתן הביאו לעולם ילד וילדה שלא יפגשו את אבא. הן נותרו לבד וכמוהן עוד 26 נשים - עכשיו הן האימהות של ילדי חורף 23.
"יש בתוכי בן-אדם שהוא חצי הוא"
בפעם הראשונה שפגשנו את הגר דניאלס עוזרי, היא באה לסקירה השלישית שלה. מחייכת לתינוקת שבמוניטור, מנסה לא לתת לחור שבלב להשתלט. "בסקירה הראשונה היינו פה ביחד והוא מאוד התרגש", היא סיפרה. "בסקירה השנייה הוא כבר לא הספיק להיות - היא הייתה שלושה ימים אחרי שהוא נהרג. יש לה את השפתיים שלו וכנראה את האף שלי. יש בתוכי בן-אדם שהוא חצי הוא".
בדירה הקטנה של הגר ויעקב בבנימינה אי אפשר לפספס את ידי האומן שלו. העבודות שיצר נמצאות בכל מקום. הם היו רק שנתיים יחד, אך עם היסטוריה של אהבת נעורים. הם הכירו בתיכון, היו זוג עד אחרי הצבא ואז נפרדו. חמש שנים אחר כך הם מצאו שוב אחד את השנייה, בשלים ובוגרים יותר. מהר מאוד עברו לגור ביחד עם הכלב לוק של יעקב, וקיילי ואמה של הגר. שני סטודנטים שהפעם הרגישו שזה זה. כשנקרא למילואים הוא לא חשב פעמיים, עלה על מדים ויצא למלחמה - שריונר גאה בגדוד 52. הגר אפילו לא ניסתה לבקש ממנו להישאר, היא ידעה שאין סיכוי.
ב-7 בנובמבר, בקרב במחנה הפליטים שאטי, יעקב עוזרי נהרג. הוא היה בן 28. בבית מקבלת את הבשורה הגר כשהיא בחודש שישי. היא שחזרה: "כשהודיעו לי שהוא נהרג, הדבר היחידי שעבר לי בראש זה: 'לא הוא לא'. זה נורא שהיא לא תכיר אותו, לפחות הוא הספיק להרגיש אותה בועטת - פעם אחת באפטר שלו, שבוע לפני שהוא נהרג. הוא היה אמור להיות האבא הכי מדהים בעולם".
"זה עוד פרק שהתחלנו ביחד - ואני מסיימת אותו לבד"
כשרויטל שמיר ובנה לביא רוצים להיזכר באבא מוטי, הם אוהבים לבוא למצפה שעל שמו. לא היום הקר, לא הרוח ולא הבטן ההריונית משאירים אותם בבית. בין טיפות הגשם אפשר להיזכר באבא הגיבור, רב-סרן מוטי שמיר שנהרג ב-7 באוקטובר ולדבר על האחות הקטנה שעוד מעט תיוולד.
כשהכירו היו שניהם קצינים בצבא. לרויטל היה ברור שהיא תתחתן עם איש קבע. בתפקיד האחרון מוטי היה מ"פ בסיירת גולני. בשנתיים האחרונות הוא יצא ללימודים מטעם הצבא והיה לו הרבה זמן בית. את התקופה הזאת רצו לנצל להביא עוד ילד, אולי שניים - אבל זה לא הלך בקלות. "היינו בטיפולים, לא תיארנו לעצמנו שזה ייקח כזה הרבה זמן", היא שיתפה. "גילינו ביום נישואים שלנו - ואז היינו מאושרים כי כבר צפינו חופשת לידה ביחד".
בשבת השחורה מוטי לא חיכה שיקראו לו. הוא לבש את המדים ששכבו שנתיים בארון - ושעט דרומה. הוא הגיע לקיבוץ רעים שם לחם בגבורה ונהרג. את הבשורה רויטל קיבלה רק יומיים אחר כך. "כשהודיעו לי הכאב היה מאוד ממוקד וחזק בבטן", סיפרה. "דמיינתי שאני מפילה באותו רגע. הרגיש לי שאני חווה חיים ומוות ביחד. זה ממש החיבור בין שני העולמות. זה היריון שכל כך חיכינו לו ביחד, ואז פתאום את אומרת לעצמך 'עכשיו אני נכנסת לחדר לידה בלעדיו - ובסוף אני מביאה חיים שהם גם שלו'. זה עוד פרק שהתחלנו ביחד - ואני מסיימת אותו לבד".
"זה מרגיש שביום אחד הכול נהרס"
לצילומי הבוק שלפני הלידה שחר נעים לא הגיעה לבד. מורן, אחותו של אמיר, בהיריון, וגם רותם גיסתה. הם היו עשר שנים ביחד, מאז התיכון. שניהם מהעוטף, היא מנתיב העשרה, הוא מקיבוץ ארז - שם גרו. שחר כבר סיימה ללמוד באוניברסיטה, אמיר היה בשנה האחרונה.
"אני ואמיר היינו מאוד מתוכננים קדימה, הכול היה מאוד ברור - לגור בקיבוץ ולבנות בית בהרחבה", סיפרה שחר. "כבר ראיתי אותנו עם ארבעה ילדים. כשהיינו חודש לפני בחופשה בחו"ל, אז הוא שם עליו מנשא של ילד בחנות טיולים וממש ראיתי אותו אבא. ממש ראיתי אותנו משפחה - וזה מרגיש שביום אחד הכול נהרס".
בשמחת תורה היא הייתה בשבוע ה-11 להיריון. כל כך טרי, שרק המשפחה הקרובה ידעה. כשהחלה מתקפת המחבלים אמיר, חבר בכיתת הכוננות, הוקפץ להגן על הבית. "הוא זינק מהמיטה - משימת חייו לפניו", שחזרה שחר. "לא הספקתי להגיד לו לא ללכת. בהודעות ביקשתי ממנו שיחזור הביתה, הוא רשם לי שהוא לא יכול. כשפתחתי את הדלת עמדו שם שלושה אנשים מהקיבוץ. הרגשתי שהכול קורס סביבי. היה שלב שממש נפלתי פיזית, והפרמדיקית הסתכלה עליי בעיניים ואמרה לי שאני חייבת לדאוג לעובר בבטן. זה החיים והמוות מול הפרצוף שלך באותו רגע".
"אני בטוחה שהוא חוגג ביחד איתנו מלמעלה"
ככל שהימים עוברים הבטן גדלה והתאריך המיועד מתקרב, מתחילה מלאכת הקינון בלעדיו. שלושתן מנסות שהבחירות שהן עושות יהיו כמה שיותר קרובות לאלה שהיו עושים בשניים. לפחות על השם, גם שחר וגם הגר לא צריכות להחליט לבד. בין רכישת עגלה לקורס הכנה ללידה, לאלמנות הטריות יש עוד משימה - להנציח את האהובים שלהן.
במקרה של שחר והמשפחה של אמיר, זה היה ברור שזה יהיה משהו שקשור לבירה. למבשלה של הבירבזאר הם הגיעו כדי לבשל סדרת בקבוקים בדיוק לפי המתכון שלו. כשהבירה הייתה מוכנה, הם עשו חגיגה של שתייה ואוכל בדיוק כמו שאהב - מסיבה שהייתה בעצם גם אירוע לזכרו. "הוא חסר מאוד, אבל אני בטוחה שהוא חוגג ביחד איתנו מלמעלה ומרים בירה", אמרה שחר.
להגר ולמשפחת עוזרי גם לא היה ספק. ההנצחה של יעקב חייבת להיות סביב האומנות שלו. הוא צייר, תפר, בנה וקעקע. את הלימודים האינטנסיביים בתור סטודנט לעיצוב בשנקר תכנן לפרוס על יותר שנים כדי שיוכל לבלות הרבה עם התינוקת. לפני כמה חודשים נפתחה בשנקר תערוכה עם חלק מהעבודות שלו. מהכישרון הגדול של יעקב הרוויחו גם החיילים בפלוגה - למלחמה לקח איתו את מכונת התפירה הגדולה שלו ובין אימון לתמרון עבד באמל"חייה.
באזכרה של ה-30, מצפה מוטי כבר עמד מוכן למבקרים שבאו לשמוע על הקצין הצנוע. הייתה כבר פינת הפויקה והספסלים, התמונות שלו וסיפורי הגבורה. ביום טוב אפשר לראות משם אפילו את אזור העוטף שבו נפל. "האמת שזה קשה שפתאום יש מצפה על שמו עם תמונה שלו", שיתפה רויטל. "אבל אני בטוחה שאם כבר להנציח אז בדרך כזאת - מוטי באמת כל כך אהב את הארץ ואת המדינה".
"הוא יחווה אבא - פשוט אבא שלא נמצא פה פיזית"
כעבור כמה חודשים, שלוש הנשים ילדו בהצלחה תינוקות בריאים. "כשהניחו אותה עליי, הדבר היחידי שעבר לי בראש זה וואו - תראה מה עשינו", אמרה הגר. "הרגשתי אותו מניח עליי יד - היה רגע של אושר טהור. שמתי לה הקלטה קולית עם הקול שלו - שזה יהיה מהקולות הראשונים שהיא שומעת". שחר שיתפה גם היא על הלידה: "ברור שאמיר היה חסר בטירוף - אבל הראינו לו את התמונה. אמרתי לו 'זה אבא' - וכמה הוא אוהב אותו, שומר עליו - ושהוא איתנו". רויטל סיפרה: "אני מרגישה שמוטי היה איתנו בלידה. הרגשתי שהוא ממש מחזק אותי, אומר לי מה לעשות, איזה בחירות לקבל".
את הברית של הבן של שחר ואמיר קיימו בקיבוץ ארז, למרות שהיא, ההורים והאחים שלו מפונים משם, כי ככה אמיר בדיוק רצה. כל החברים שלו הגיעו ולקחו פיקוד על המנגל - עם הבירות מהמתכון הסודי שלו. רק את הילד המתוק הוא לא הספיק כמעט לדמיין. מהברית הם חזרו ליבנה - לשם פונו. שחר וההורים שלה בדירה אחת, בבניין הסמוך ההורים של אמיר ואחותו. ככה רפאל, הרך הנולד, גדל עטוף בשבט עצום ואוהב. "כואב לי עליו שהוא לא יחווה אבא", אמרה שחר בכאב. "הוא יחווה אבא - פשוט אבא שלא נמצא פה פיזית".
לאורי הקטנה, הקרוואן שבחוות יאיר נראה עדיין ענק. אבל לאבא ואימא שלה היו תוכניות לבנות שם בית. לרויטל ברור שזה הפרויקט הבא שלה. היא ומוטי כל כך חיכו לשנות סטטוס - לא רק זוג עם ילד, אלא משפחה. עכשיו היא לא מפסיקה לדמיין אותו מחזיק את אורי ממש כמו שהחזיק את לביא. "כשביקשו ממני לא מזמן לשלוח תמונה משפחתית, אז אמרתי 'רגע, איזה תמונה משפחתית? עם אורי ובלי מוטי או עם מוטי ובלי אורי?'", סיפרה רויטל.
אלה נולדה לפני חודשיים. עכשיו היא ואימא שלה חזרו לעמק, לקיבוץ שאותו הגר עזבה אחרי הצבא. היא רוצה להיות קרובה למשפחה - לא להיות לבד ובימים אלה הן משפצות את ביתן. "אני אמרתי שאני רוצה כמה שיותר קיר בבית, כי יש לו כל כך הרבה יצירות וכל כך הרבה עבודות - שיהיה לי מקום לתלות", סיפרה הגר. "זה לא יהיה מוזיאון הנצחה, זה בית שיש בו חיים ושמחה - וגם הוא יהיה פה".
בלי יעקב, בלי מוטי, בלי אמיר
זאת תהיה קלישאה להגיד שרק הן מבינות אחת את השנייה, אבל המפגש של רויטל, הגר ושחר בפארק מוכיח שזה כנראה נכון. שותפות גורל טראגית של שלוש נשים חזקות שה"יש" וה"אין" מעורבבים אצלן, שלומדות אימהות ומשפחה לגמרי לבד - בלי יעקב, בלי מוטי, בלי אמיר.