יממה לפני ערב יום הזיכרון לחללי צה"ל יצא איציק סעידיאן לגלוש באחד מחופי תל אביב. אחרי שתפס כמה גלים מוצלחים הוא חזר הביתה, התלבש, הכניס לתיק הגב שלו בקבוק עם חומר דליק ומצית, התניע את הרכב ויצא לכיוון אגף השיקום של משרד הביטחון בפתח תקווה.
"השומר בבניין שאל אותי לאן אני מגיע. אמרתי 'לוועדה', נכנסתי לבניין ויצאתי מהר. רק אחרי שנכנסתי מחדש ויצאתי שוב החלטתי שאני עושה את זה", מספר סעידיאן על היום ההוא. "נזכרתי בחבר שלי שהערצתי – בן וענונו ז"ל, שנהרג במבצע 'צוק איתן' – שהיה תמיד מסתכל על החלשים ופועל למען הצדק. חשבתי עליו, נעמדתי מול מצלמות הבניין, שפכתי על עצמי דלק והדלקתי את האש. בשנייה שהצתתי את עצמי ראיתי שהשומר קולט אותי ורץ לכיוון המטף, וכשהתחלתי להישרף הוא כבר רץ לכיווני. אבל האמנתי שאני אמות".
על פי תחקיר שערך משרד הביטחון כשבועיים לאחר המעשה, גופו של סעידיאן בער במשך 38 שניות לפני שהמאבטחים הצליחו לכבות את האש. "אני זוכר הכל", הוא אומר. "אני זוכר שהתחלתי להישרף, אני זוכר את הכאבים הנוראים ואת הדרך באמבולנס לבית החולים. כשהגענו לבית החולים רצו לכיווני מלא רופאים, ואני זוכר שאמרתי להם, 'עשיתי חיסון קורונה, אתם יכולים לטפל בי'".
זה הזיכרון האחרון שלו מ-12 באפריל 2021. מיד לאחר מכן נלקח סעידיאן לסדרת ניתוחים, ואז הורדם. חמישה חודשים הושאר בהרדמה כשמצבו מוגדר אנוש; לאחר שיפור מסוים הוגדר פצוע קשה, ואז באה הידרדרות נוספת ובמהלכה עודכנה משפחתו כי נשקפת סכנה לחייו. בספטמבר אותה שנה, בניגוד להערכות הפסימיות שהשמיעו תחילה הרופאים בבית החולים שיבא תל השומר, התעורר ושב להכרה.
מה הייתה המחשבה הראשונה?
"ניסיתי להבין אם אני באמת חי. כל הזמן שאלתי את אמא שלי מה התאריך ומה השעה, כי רציתי לוודא איכשהו שאני באמת בחיים ושהכל אמיתי".
וכשהבנת שאתה בחיים?
"קיוויתי שמה שעשיתי לא היה לשווא. ניסיתי להבין אם הצלחתי במשימה שלי – לעורר מודעות ולגרום לשינוי ביחס של אגף השיקום במשרד הביטחון לנכי צה"ל וללוחמים עם פוסט-טראומה".
סעידיאן הועבר למחלקת הכוויות, שם טופל במשך שבעה חודשים. לאחר מכן נשלח למחלקת השיקום, שם העביר שנה נוספת. "בהתחלה, כשעוד הייתי במחלקת הכוויות, עדיין לא הבנתי אם ההצתה שלי הובילה לשינוי כלשהו", הוא מספר. "אבל אני לא אשכח שיום אחד, כששכבתי על המיטה בחדר שלי, נכנסה אליי אישה שלא הכרתי – יפה, עם עיניים שחורות, דומעות. היא נעמדה קרוב למיטה שלי ואמרה, 'שתדע לך שלילדים שלי יש אבא בזכותך'. היא סיפרה שבעלה, שנפגע בצבא, היה חי ברחוב ואחרי מה שקרה לי חזר הביתה. באותו רגע משהו בי השתנה, כאילו הקב"ה אמר לי, 'מה שרצית לעשות הצליח'".
שם היה החיוך הראשון?
"שם בא הרצון לחזור לחיות".
הזלזול הכי גדול שיכול להיות
בדיוק שנה עברה מאז שוחרר לביתו. כיום הוא מתגורר ברמת גן, חוזר לחיים שבמובנים רבים רק מתחילים. מעשה המחאה של סעידיאן ירד מהכותרות, אבל הדבר שלשמו נלחם נעשה חשוב ורלוונטי מאי-פעם: מאז פרוץ הלחימה בעזה חוו טראומה ופנו לבקשת עזרה נפשית כ-10,000 חיילי סדיר ומילואים, כך על פי נתוני צה"ל. כיום, אף שמרבית הכוחות יצאו מהרצועה, המלחמה נראית רחוקה מסיום ואין לדעת כמה לוחמים יסבלו מהפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD) בעקבותיה – וכמה מהם יוכרו על ידי המדינה ויזכו לשיקום נפשי מטעם משרד הביטחון.
עשור עבר מאז שינתה הטראומה את מסלול חייו של סעידיאן עצמו. זה קרה בקיץ 2014, ימי מבצע "צוק איתן"; סעידיאן, אז גולנצ'יק מורעל בן 19 שמאחוריו פז"ם של שמונה חודשים בלבד, התחנן להשתתף בלחימה בעזה. שעתיים מרגע שנכנס לרצועה, עם הגעת הכוחות לשכונת שג'אעיה, הנגמ"ש הצמוד לשלו נפגע מטילי נ"ט, התלקח ונשרף. שבעה לוחמים, ובהם בן וענונו, מצאו את מותם. סעידיאן, שראה את חבריו נפגעים, יצא עם לוחם נוסף מהחלק האחורי של הנגמ"ש וירה לכיוון המבנה שבו שהו המחבלים. הוא יצא מזה שלום בגופו, אבל נפשו נסדקה ולאחר ששוחרר הוא אושפז במחלקה פסיכיאטרית; בעקבות אירוע אלימות, נגזרת אחרת של התגובה הטראומטית, נשלח למעצר.
כל זה לא הספיק לאגף השיקום במשרד הביטחון, שקבע לסעידיאן 25% נכות נפשית בלבד. כשערער קיבל לצד סירוב גם הסבר להחלטה: "הם אמרו שמגיעים לי 50% נכות, אבל חצי מהם נגרמו מאירועים שלא קשורים לשירות הצבאי אלא לחיים האישיים שלי, ולכן הם משאירים לי 25% בלבד. הזלזול הכי גדול שיכול להיות".
לאחר שסעידיאן הצית את עצמו מינה משרד הביטחון צוות בדיקה לחקירת נסיבות האירוע, והוא קבע בין היתר כי היה נכון להכיר בו כנכה בשיעור של 50%. "ראוי היה לקבוע כי כל אחוזי הנכות היו 'על חשבון' שירותו הצבאי", אמרו אז חברי הצוות שמתחו ביקורת על התנהלות הוועדות הרפואיות של אגף השיקום וציינו: "נכי צה"ל רבים נאלצים לשכור עורכי דין בעלויות גבוהות כדי למצות את הליכי ההכרה בהם כנכים, לצד פער ניכר של גורמי השטח בהענקת מענה מיידי לצרכים דחופים של הנכים".
איציק, משהו השתנה מאז ביחס ללוחמים עם פוסט-טראומה?
"תהליכים לוקחים זמן, בעיקר כשמדובר במערכת שתלויה בהרבה גורמים ושיש בה לא מעט בירוקרטיה. אני יודע שלאחרונה יש אנשים שזוכים להכרה יותר בקלות, אבל אני חושב שהמערכת עדיין לא תפסה עד הסוף את הרעיון שצריך לשקם נפשית את הלוחמים האלה, ושזה לא יקרה רק בזכות קצבאות".
סעידיאן הביא ממש בגופו לשינוי במצב הקצבאות. שבוע לאחר שהצית את עצמו, כשהיה בין חיים למוות, הפגינו 20 אלף נכי צה"ל מול מחנה הקריה בתל אביב וחסמו את נתיבי איילון; שבועיים לאחר מכן הוחלט על רפורמת "נפש אחת", שהגדילה את תקציב אגף השיקום ב-1.2 מיליארד שקל. באוגוסט אותה שנה נחנך בבסיס תל השומר מרכז "קשר עד", יחידה חדשה של מערך הנפגעים עבור נכי צה"ל ומשפחות שכולות. "אני לא יודע כמה המערכת באמת השתנתה, אבל אני יכול לומר בוודאות שאנשים מתייחסים אחרת לטראומה עצמה, לא רק לפוסט-טראומה", אומר סעידיאן. "אנשים מבקשים לקבל טיפול, פחות מסתירים את מה שהם עברו, נאבקים לטובת החיים שלהם כדי שיהיו כמה שיותר טובים. וזה כבר קורה בלי קשר לכל מה שנעשה באגף השיקום".
לא תשמעו מסעידיאן הצהרות אופטימיות מדי בנוגע למערך השיקום במשרד הביטחון, אבל הוא כן שומר על גישה חיובית לחיים ולהתמודדות עם פוסט-טראומה – ובגיל 29 מבין את מלוא המחיר ששילם בגיל 26. "כשאי אפשר לשנות, אנחנו יכולים להשתנות", הוא אומר. "אני ניסיתי לשנות את המערכת, ניסיתי לגרום לה להכיר בי ובפצועי נפש אחרים. ועם כמה שזה צודק, זה לא בהכרח מה שהיה נכון עבורי. במלחמה שלי במערכת יצא שבעיקר ויתרתי על עצמי, על ההתפתחות שלי ועל הגשמת החלומות שלי".
אבא בחר לשתוק
הוא נולד וגדל בבאר שבע, הצעיר בארבעת בניהם של הורים שעלו מאיראן. כשהיה בן 6 הם התגרשו, והוא נשאר לגור עם אימו. "גדלתי בשכונה ד', לא בדיוק אזור שבו ילדים חולמים לשרת כלוחמים. אני רציתי להיות שחקן כדורגל", הוא נזכר.
זמן קצר לאחר שמלאו לו 12 התחדש הקשר בין סעידיאן ובין אביו. "באיראן הוא היה אסיר ציון, עבר חיים לא קלים והתמודד עם לא מעט טראומות. כילד חלמתי שהוא יחזור לחיים שלי, ופתאום זה התגשם. הוא היה מכין לי שקשוקה, רואה איתי סרטים. אני זוכר את ההפתעה כשראיתי אותו מוריד דמעה באיזה סרט. הוא היה מאוד רגיש, אבל שמר הכל בפנים. לקראת הבר מצווה הוא קנה לי חליפה ושילם על אולם לחגיגה, אבל שבוע לפניה הוא נפטר. היום, שנים אחרי שהייתי מתוסכל בקשר אליו, אני יכול להגיד לך שאבא שלי היה צריך לדבר על מה שעבר עליו. אבל הוא בחר לשתוק".
פטירת האב הייתה תחילתה של תקופה קשה. כשסעידיאן היה בן 13 נפתח לו תיק פלילי ראשון, על אלימות, ואחריו באו תיקים נוספים בגין עבירות דומות. "בשלב מסוים אמא שלי ביקשה שאתרחק מהסביבה שגדלתי בה, מבאר שבע", הוא מספר. "הסכמתי ועברתי לגור עם אחותי בירושלים, הייתי בן 15 ורציתי להתחיל דף חדש".
מה קרה בירושלים?
"התבגרתי. זה לא היה רק שינוי חברתי, כל הלך הרוח שלי השתנה. סיימתי תיכון עם בגרות מלאה, וכשהסבירו לנו על הצבא בבית הספר הבנתי שאני רוצה שירות משמעותי. נרשמתי לתנועת הנוער 'אחריי!', והיה לי שם מדריך שהערצתי. הוא שירת בפלס"ר גולני, ומאז החלום שלי היה להגיע לשם בעצמי".
סעידיאן התגייס לגולני ("כחייל בודד. הייתי בקשר עם אמא, אבל בעיקר בחגים ובשבתות"). חלום חלום, אבל הגיבוש לפלוגת הסיור של החטיבה הסתיים מבחינתו לאחר ארבעה ימים והוא נשלח לשרת בגדודים. "לא הסכמתי להתפנות כשהודיעו לי שלא עברתי גיבוש, לקחתי את זה מאוד קשה וממש בכיתי", הוא מספר. "בדיעבד זה כנראה מה שהיה צריך לקרות, כי הפלס"ר של המחזור שלי לא השתתף ב'צוק איתן'".
גם המחלקה של סעידיאן לא נשלחה למבצע "צוק איתן", אבל סעידיאן ושני חבריו לפלוגה – וענונו ודור דמרי – התעקשו להשתתף בפעילות המבצעית. "דור ואני נשארנו בעזה חודש שלם אחרי הפגיעה בנגמ"ש של בן, אירוע שהיינו צריכים לנהל. אנחנו היינו אלה שכיבו את הנגמ"ש", מספר סעידיאן. "בהמשך היו לנו עוד תקריות בעזה, אבל אסון הנגמ"ש ביום הראשון שלי ברצועה היה האירוע ששינה לי את החיים".
כשהסתיים המבצע חזר סעידיאן לשרת בקו של המחלקה. לאחר כמה חודשים, כשהמחלקה שלו יצאה לתרגיל בשטח, משהו בו פקע. "הלכנו לישון, ופתאום החברים העירו אותי מהשינה כי צעקתי", הוא נזכר. "הייתי בתוך סיוט של ממש, אותו סיוט שפוקד אותי עד היום. ככה התפרצה אצלי הפוסט-טראומה".
קיבלת טיפול נפשי?
"הפגישו אותי עם קב"ן, אבל פחדתי שידיחו אותי מהיחידה וניסיתי להיראות כאילו אני בסדר. הקב"ן אמר שאני סובל מפוסט-טראומה, אבל התעקשתי שאני לא, והוא אישר לי להמשיך לשרת".
איך עברו עליך אותם חודשים?
"נכנס לי איזה ג'וק לראש שאני חייב להספיק הכל כשאני בבית. הייתי יוצא הביתה בסופי שבוע ומפריז בלי גבולות, מוציא את כל הכסף שלי על אלכוהול, סמים, מסיבות. בשלב מסוים, אחרי שנכנסתי לחובות, סיפרתי הכל לקב"ן והעבירו אותי למטבח כדי שאוכל לעבוד ולהחזיר את הכספים שאני חייב. אחרי ארבעה חודשים הצלחתי להחזיר את רוב הכסף והתעקשתי לחזור למחלקה, אבל כשחזרתי הופיעו לי עוד תגובות פוסט-טראומטיות – חוסר שקט, עצבנות, סיוטים. הקב"ן הוריד לי פרופיל על סעיף נפשי וסיימתי את השירות כג'ובניק".
למרות השחרור ואולי בגללו, התגובות הפוסט-טראומטיות גברו. "הפכתי להיות איש כועס. כעסתי על הצבא, על עצמי, על העולם. העדפתי להיות לבד ולא מצאתי את עצמי בשום מסגרת, חברתית או מקצועית. היו לי מחשבות טורדניות ובקושי הייתי ישן. הכל התפרץ בבת אחת".
מה קרה?
"חזרתי לגור עם אמא כי לא היה לי איך לממן את עצמי. יום אחד הייתה לי התפרצות קיצונית של עצבים ושברתי את כל מה שהיה בבית – כוסות, דלתות, הכל. אמא שלי הייתה בבית ולא פגעתי בה, אבל כן הזזתי אותה כדי שלא תיפגע מהדברים שזרקתי. השכנים שמעו הכל, הזמינו משטרה, עצרו אותי והייתי עצור כמעט חודש על אלימות במשפחה. אחר כך נשלחתי למעצר בית של חצי שנה אצל סבתא שלי".
פתאום קרה לי משהו בגוף
כשהיה נעול בבית סבתו פנה סעידיאן לאגף השיקום במשרד הביטחון. הוא ביקש שיכירו בפוסט-טראומה שלו עקב שירותו הצבאי; לאחר שנענה כי יקבל 25% נכות בלבד הידרדר מצבו הנפשי, והוא נשלח בשני מקרים למחלקה פסיכיאטרית. כשהיה מאושפז בפעם השנייה שמע על עמותת שיל"ת (שיקום לוחמים ולוחמות) ויצר איתה קשר. "גיא דואק, מנהל העמותה, שמע את הסיפור שלי והוציא אותי מהמחלקה ליחידת דיור ליד הבית שלו", מספר סעידיאן. "הוא לקח אותי כפרויקט, עזר לי להגיש ערעור לאגף השיקום ונתן לי כלים לחיים. דרך גיא התחלתי גם לעשות סקי מים, ופתאום קרה לי משהו בגוף. המים והאקסטרים הצילו את הנפש שלי".
סעידיאן טיפח את התחביב החדש והשתמש בסכום שקיבל מאגף השיקום כדי לעבור לגור בשכירות בתל אביב, ליד הים. "פתאום התחלתי לחיות. גלשתי ימים שלמים והתחלתי ללמוד את שיטת ימימה, שני כלים שעזרו לי להבין מי אני".
מה בדיוק הבנת?
"שאני לא רק פוסט-טראומטי, אלא הרבה מעבר. ניגנתי בגיטרה ובתופים, כתבתי קצת, מצאתי עבודה וחזרתי להיפגש עם חברים שניתקתי איתם קשר".
נשמע כיף.
"כן, באותה תקופה הייתי הכי 'יצחק' שיכול להיות. הכי אותנטי, הכי אני. באותו זמן החלטתי גם לוותר על הערעור שלי למשרד הביטחון, רציתי להשאיר את זה מאחוריי ולהתקדם".
ומה קרה?
"קורונה. כמעט כל העיר הייתה סגורה כשהמגפה התפרצה, אבל בית הלוחם בתל אביב נשאר פתוח והייתי מגיע לשם הרבה כי לא היו עוד המון דברים לעשות. הייתי יושב שם שעות ומכיר עשרות אנשים, לוחמים, נכי צה"ל ופוסט-טראומטיים. כל אחד היה מספר את הסיפור שלו, מדבר על הפציעה ועל הקשיים שהמדינה מערימה עליו כדי לזכות באיזושהי הכרה. הכרתי חבר שהתעוור בפעילות מבצעית וסיפר שהמדינה בקושי הכירה בו, הכרתי גם לוחם פוסט-טראומטי שעבר לגור באיזה יער כדי להתנתק מהכל. הייתי נוסע אליו לפעמים, מסדר לו את האוהל ומביא לו אוכל. אלה אנשים שכל החיים שלהם עשו בשביל המדינה, אנשים שבזכותם אנחנו חיים פה, ובמקום שיתייחסו אליהם כמו אל מלכים המדינה גומרת אותם".
וזה תסכל אותך.
"התסכול היה כפול, כי היה גם דיסוננס בין החיים של האנשים האלה לחיים של החברים שלי מתל אביב. אני יושב בבית החייל ושומע מה עוברים אנשים, ומצד שני אני גר ליד הים, חווה את החיים הבוהמייניים של העיר, רואה אנשים עם כסף, מבלה במסיבות פרטיות. לא יכולתי לשאת את חוסר הצדק שיש במדינה הזו והבנתי שאני חייב לעשות משהו".
ואז מה? קמת בוקר אחד והחלטת להצית את עצמך?
"הבנתי שאם אני לא אעשה משהו וארים את הכפפה, שום דבר לא ישתנה עבור האנשים האלה שכל כך נכנסו לי ללב. כמה ימים חשבתי מה לעשות, אבל לדבר עם המערכת אי אפשר, עוד הפגנה מול משרד השיקום לא תוביל לשום דבר, ולפגוע באנשים אחרים לא בא בחשבון".
הבנת שההחלטה הזו עלולה לגמור לך את החיים?
"כן. אמרתי לעצמי שכמו שהייתי מספיק גיבור כדי להילחם בעזה עבור המדינה שלי, אני גם מספיק גיבור בשביל להילחם עבור האנשים האלה".
ערב לפני שהצית את עצמו שלח סעידיאן הודעה לעובדת השיקום שליוותה אותו. "מחר זה יהיה הסוף", כתב. היא הביעה דאגה וניסתה לתפוס אותו, והוא השיב כעבור מספר דקות: "הכל בסדר, סתם הייתי עצבני קצת". למחרת יצא לגלוש, כמו בכל יום באותו שבוע. בצהריים, בדיוק לפי התוכנית, הגיע לאגף השיקום. כשאני שואלת מה הייתה המטרה שעמדה לנגד עיניו, הוא עונה שעשה את זה למען הצדק.
הכי חשובה התנועה
בחודשים האחרונים, כשעשרות אלפי לוחמים חוזרים משדה הקרב ומחכים לזימון הבא, סעידיאן ולוחמים נוספים יוצאי "צוק איתן" יזמו אירוע המוקדש לשיקום הנפשי של הלוחמים, יום של טיפולים אלטרנטיביים שמטרתם "לתת ללוחמים כלים להתמודדות עם הטראומה בחיי היום-יום. אנחנו מסתכלים על העתיד, על ההמשכיות. בין הטיפולים יש סאונד הילינג, קפוארה, מיינדפולנס וימימה. לאורך היום אנחנו לא מתעסקים בחוויות טראומטיות, אלא במה שמסביב – בדברים שאפשר לטפח, בחצר ובגינה של כל אחד ואחד", הוא מפרט. "אין פסיכולוגים או עובדים סוציאליים, רק לוחמים שהצליחו להתגבר על טראומות בזכות אותם טיפולים והיום מעבירים אותם הלאה. אני עצמי רוצה להבהיר ללוחמים כמה חשובה התנועה, כי התנועה היא הכלי הכי חזק של המשכיות החיים. כשאנחנו בתנועה אנחנו מתקדמים, מתפתחים".
מה אתה אומר היום למי שמבקש כמוך להילחם על צדק?
"אני אומר, אם לא קיבלתם את האחוזים שמגיע לכם – תערערו, אבל אל תיתנו למאבק הזה לפגוע בחיי היום-יום שלכם. כשאתה נאבק עבור ההכרה במה שעברת, אתה מתרכז במה שאין לך במקום לממש את הפוטנציאל שלך. וזה פשוט לא שווה את זה".
טוב, זה לא כל כך פשוט.
"לקח לי כמה שנים להבין את זה בעצמי, ולמדתי שאנחנו צריכים לחיות לצד הפציעה. לא להתעלם ממנה, אבל גם לא לתת לה לנהל אותנו, ואפילו לנסות לצמוח ולהתייעל ממנה. למדתי לתת דגש לחלקים הטובים שבי, להעצים אותם ולטפח אותם. זה לא קל, אבל זה בהחלט אפשרי. הגישה הזו נתנה לי פרספקטיבה הרבה יותר מאוזנת ושלמה. והיא גרמה לי להרגיש משמעות, ובעיניי זה הדבר הכי חשוב".
אתה עדיין מרגיש שיש לך משמעות?
"כשאני רואה שאני משפיע לטובה על אנשים ושההתמודדות שלי נותנת דוגמה לאחרים – אני מרגיש משמעותי, כן. יכול להיות שהייתי צריך לעבור את מה שעברתי בשביל להגיע למקום השלם שאני נמצא בו היום, אבל אני מאמין שהמקום הזה קיים בכל אחד. אז נכון, לא כל אחד צריך לעבור את מה שאיציק סעידיאן עבר כדי להגיע לתובנה הזו, אבל כנראה זו הדרך שלי".