ב-7 באוקטובר נחטפו מקיבוץ ניר יצחק חמישה בני משפחה אחת: קלרה מרמן, בן הזוג שלה לואיס הר, אחיה פרננדו מרמן, אחותה גבריאלה ליימברג ואחייניתה מיאה ליימברג. קלרה, גבריאלה ומיאה שוחררו מהשבי בעזה אחרי 53 ימים, במסגרת עסקת החטופים. לפני חודש, במבצע נועז והירואי, שוחררו לואיס ופרננדו.

על ימי ההמתנה שבין השחרור שלה לשחרור בן זוגה ואחיה סיפרה מרמן, "מהרגע ששוחררתי והייתי צריכה להיפרד מפרננדו ומלואיס, התקופה הייתה מאוד קשה. ממש גיהינום. זו הייתה המתנה קשה. אחרי 129 ימים בשבי, קיבלתי את ההודעה שפרננדו ולואיס חולצו בצורה מאוד מפתיעה והירואית ושהם בידיים של צה"ל. זה הביא לי אושר עצום, אושר נעים ופרטי שלי. אני יודעת מה זה טירוף ההמתנה, הציפייה, השבר. אני רוצה את השחרור של כולם וכמה שיותר מהר".

איפה תפס אותך הטלפון כשהודיעו לך שהם חולצו?
"זה היה ב-03:10 בלילה. ישנתי. זו הייתה תקופה של טלטלה, ציפייה שתהיה עסקה. המשפחות היו בייאוש, בהמתנה, בשבר שבלחכות. העירה אותי קצינת הקשר ואמרה לי: 'פרננדו ולואיס בידיים של צה"ל'. זו הייתה הפתעה בלתי רגילה. חשבתי שאני חולמת. הדבר הראשון ששאלתי זה אם הם בסדר. הבנתי שזה יכול להיות מאוד מסוכן. רציתי לדעת מה מצבם. היא אמרה שלא יודעת הרבה ושאסור לי לספר עד שכל המשפחה תדע, שאמתין. היא אמרה שבאה לאסוף אותי ושניסע לתל השומר. חשבתי, מה אעשה, איך אתאפק? זה לא פשוט. נכנסתי למקלחת והכנתי לי תיק. הייתי צריכה לעשות משהו. כעבור פחות מעשר דקות, כשיצאתי מהמקלחת, קיבלתי טלפון שהם כבר בתל השומר ושהם רוצים לדבר איתי. הייתה שיחת טלפון משמחת מאוד. אושר אמיתי".

במפגש הראשון, כשראית אותם מולך, מה היה הדבר הראשון שעשית?
"זה היה חיבוק ענק של כולנו ביחד. התחבקנו חמישתנו וזה הזכיר את החיבוק כשהיינו בממ"ד, כשבאו לחטוף אותנו והוציאו אותנו מהממ"ד. הייתה שוב תחושת ביחד. עד היום קשה לי להבין את הנס העצום שקרה לי. כולנו חזרנו, כל המשפחה, וכולנו במצב יחסית טוב. אני מרגישה שהאושר הזה לא יכול להיות שלם לגמרי עד שלא אדע שכל החטופים חזרו. המשפחות בייאוש קשה, אני מלווה אותן, נמצאת איתן, לא מרפה מהמאבק. הן מרוסקות, שבורות לגמרי. ציינו את יום האישה. יש 19 נשים שם שעוברות זוועות, התעללויות. יש מבוגרים מאוד, ילדים. כולם צריכים להשתחרר ולחזור למשפחות, גם אלה שנרצחו".

מה פרננדו ולואיס מספרים על הזמן שהיו בשבי בלעדיכן?
"היה לי מאוד חשוב לדעת שהם נמצאים באותו המקום וביחד. למזלנו, ואני מניחה שזה גם הקל על השחרור, הם נשארו באותו המקום איפה שהיינו כולם ביחד. הם מספרים שהיה ייאוש, המתנה, ציפייה. אחרי שאנחנו הבנות השתחררנו, הם ציפו לזה גם. עבר עוד יום ועוד יום והגיהינום נמשך. התחושות היו מאוד קשות. אני שמחה שלפחות הם ידעו שאנחנו נמצאות בארץ, אבל היה להם לא פשוט והם הרגישו פחד. הם המשיכו לשמוע את היציאות מעזה לישראל ואת התקפת צה"ל, שזה עוצמתי ומפחיד מאוד".

כשהגיעו לחלץ אותם, הם הבינו מיד שזה צה"ל?
"הם מספרים שברגע הפיצוץ חשבו שיש התקפה של צה"ל, אבל אחרי שניות בודדות אמרו להם את השמות שלהם ו'אנחנו באים לקחת אתכם הביתה'. הם הרגישו הקלה, אפילו שהייתה תופת של יריות, הפצצות ורימונים. התחושה שלהם הייתה שהם בידיים טובות, שהם בבית ממש. התרגשות עצומה. יש לנו חיילים וימ"מ אדירים, מדהימים, בלתי רגילים, כל כך אנושיים. הם הרגישו שהם בדרך הביתה, בדרך הכי נעימה וטובה, אפילו שהייתה תופת איומה".

מספר שבועות חלפו מאז. הם חזרו להיות אותם פרננדו ולואיס שהכרת?
"אחרי חוויה כזו לא חוזרים להיות אותם האנשים שהיינו, לא אנחנו ולא פרננדו ולואיס. בסיס האישיות, האופי, זה אותו דבר. שמחת חיים יש לנו. זה היה גם חלק מההישרדות שלנו, להסתכל כל הזמן על חצי הכוס המלאה. זאת תחושה שאנחנו חיים ושצריכים ליהנות מהחיים. אנחנו מסתכלים על הטוב, ואנחנו מקבלים המון טוב".

יש זכרונות שחוזרים אלייך מימי השבי?
"יש זכרונות ודברים שמזכירים לנו, אם זה רעשים, מילים או דברים שמביאים אותנו לאותם המצבים. יש לנו מעטפת מדהימה, ליווי בריאותי ופסיכולוגי, החום מהחברה ומהעם שלנו - שזה מדהים, עוטף ומרגש אותנו בלי סוף".

מה המסר שחשוב לך להעביר בבוקר הזה?
"חייבים לשחרר את כולם, מיד, כמה שיותר מהר. הבריאות שלהם מדרדרת בצורה בלתי רגילה. אין זמן להמתין, חייבים כמה שיותר מהר. לא משנה הדרך. יש לנו יתרון, יש לנו כוח, אנחנו יכולים להשתמש בכוח שלנו. ידנו על העליונה. את יתר הדברים אפשר לעשות אחר כך, אבל השחרור שלהם לא יכול להמתין".