14 חברים היו בכיתת הכוננות של כפר עזה. שבעה מהם נהרגו ב-7 באוקטובר. "אנחנו כאן שבע אלמנות של כיתת הכוננות. זה מטורף", אומרות האלמנות של נופלי כיתת הכוננות ב-7 באוקטובר, כשהן חוזרות יחד לכפר עזה.

שחר הינדי אלמנתו ואם ילדיו של אבי ז"ל: "בפעם אחרונה שנסעתי פה היו מכוניות שרופות וגופות על הכביש. אני לא יודעת, הגוף שלי בסטרס".

הן מגיעות לכפר עזה ואומרות בהתפעלות: "הכול כאן ירוק ויפה, כמו שאנחנו זוכרים את הקיבוץ היפה שלנו". ואז הן מתחילות לשחזר את הקרבות: "נדב ועידו נלחמו מפה". "הוא הסתתר, נראה לי, מאחורי העץ הזה. זאת בעצם הנשקייה שאנחנו כל הזמן מדברות עליה", הן אומרות.

מזי איילון אלמנתו ואם ילדיו של טל ז"ל: "אנחנו גרים על הנשקייה, אז כל מי שנהרג בנשקייה, ראיתי אותו כשהיה איזה רגע של הפוגה בירי ויכולתי להציץ מהחלון. ספרתי ארבעה. העיפו לעברו מטען", היא אומרת, והן מקללות את המחבלים.

"התקשרתי אליו, אמרתי לו "תפוס מחסה. הוא אמר לי 'את לא מבינה על מה את מדברת'. עכשיו אני מבינה. איזה מחסה אפשר לתפוס פה?".

שחר הינדי אלמנתו ואם ילדיו של אבי ז"ל: "אני היום נפרדתי מהפסיכולוג שלי. אמרתי לו שהמקום שהכי עושה לי טוב ואני הכי מרגישה בו בנוח, זה המפגשים שלנו, האלמנות. ושלא משנה כמה אני אנסה לדבר ולהסביר ולהגיד לו, הוא לא יבין בחיים את מה שאתן מבינות. ושבעצם אני הרבה פעמים לא צריכה אפילו להגיד או להסביר את עצמי, ואתן כבר מבינות אותי".

מזי: "משותף לכולנו כאן, הגברים שלנו, האופי, ה-DNA שלהם. הם קודם כול אבות על מלא, זה משהו שהוא כל כך לא מובן מאליו".

"אופיר לא", הן אומרות לה.

כפר עזה אחרי תקיפת חמאס ב-7 באוקטובר (צילום: חיים גולדברג, Flash90)
כפר עזה אחרי תקיפת חמאס ב-7 באוקטובר | צילום: חיים גולדברג, Flash90

"או-קיי, חוץ מוורד", הן צוחקות. "חוץ מוורד, למרות שהוא אבא על מלא מרחוק".

"הוא ראש המועצה. הוא אבא של כולם", הן אומרות על אופיר ליבשטיין, ראש המועצה האזורית שער הנגב, שנהרג בחילופי האש עם המחבלים.

מזי: "כן, קשה להיות ראש מועצה, אתה אבא של הרבה אנשים. והזוגיות, כולן כאן באות מתוך זוגיות מטורפת, מטורפת - של האחד".

7 אלמנות כיתת הכוננות של כפר עזה
7 אלמנות כיתת הכוננות של כפר עזה

באותו בוקר, יצא עם ברק בעיניים של יאללה

כשהן נשאלות אם חשבו שדבר כזה יקרה הן עונות "אף פעם לא".

מזי: "טל הוא מפקד כיתת כוננות, אז הוא תרגל איתם כל הזמן את החדירה של מחבלים. לא במספרים כאלה. אבל כן, גם כשהוא יצא באותו בוקר, יצא עם ברק בעיניים של יאללה, על זה התאמנו ואנחנו יוצאים להילחם".

היה לכן את הרגע הזה שבו אמרתן, "אל תצא מהבית", "אתה לא יוצא מהבית"?

"איזה 'אל תצא'? איך אפשר להחזיק אותם?", הן עונות.

שחר: "אמרתי לו בצחוק כשהוא יצא, בשיא הצחוק, באמת, צעקתי לו: 'מאמי, לא מתאים לי שתמות היום'. זה באמת היה כל כך בצחוק. הוא עוד הסתכל עליי וחייך, וצחק וכזה". לא היה איזה חיבוק פרדה, לא שלחתי אותו למלחמה, ממש לא".

שחר חוזרת לבית שלה בכפר עזה: "אני חוזרת לכאן בידיעה שהוא לא יחזור. שהיינו כל כך מאושרים פה", היא בוכה. "איזה הזוי. זה לא מרגיש כמו הבית שלי", היא אומרת ובוכה. "זה אירוע נוראי וטראומטי, עבור כל בן-אדם ובטח שעבור ילדים, לאבד את הבית, לאבד אבא, לחיות בתוך מלחמה. זה נורא קשה בתוך כל ההישרדות הזאת והתפקוד היום-יומי גם להתאבל על האהוב שלך וכשאני כאן אני מרגישה אותו, או יותר נכון, את החוסר שלו. כי כל הבית הזה זה הוא וכל הקיבוץ הזה זה הוא הרבה יותר ממה שזה אני, ואני במקור מכפר עזה".

ורד ליבשטיין, אלמנתו ואם ילדיו של אופיר ליבשטיין
ורד ליבשטיין, אלמנתו ואם ילדיו של אופיר ליבשטיין

הראשון שפורסם שנפל ב-7 באוקטובר

ורד ליבשטיין, אלמנתו ואם ילדיו של אופיר ז"ל: "הוא היה השם הראשון בשבעה באוקטובר. בשמונה וחצי התקשרו מהמועצה ואמרו שהוא לא עונה להם, ואם אנחנו יודעים מה קורה איתו. ואז אביב, הבן שלי הגדול, פשוט יצא, הוא יצא לחפש אותו. ואז כשהוא חזר והוא סיפר לי ש'אימא, אבא נהרג', אני אמרתי לו, 'גם סבתא נהרגה', כי את זה לא אמרתי עד אותו רגע, אמרתי זה לא מתאים להגיד את זה בממ"ד".

ורד אלמנתו של אופיר ליבשטיין ז"ל מספרת על הזוועות (צילום: עובדה)
ורד עם בעלה אופיר ליבשטיין ז"ל | צילום: עובדה

ניצן, הבן הבכור שלהם, מסתמס עם אימו ואחיו הבכור - ונורה. "12 יום לא ידעו איפה הוא", היא אומרת. "הוא היה מוגדר כנעדר. ויום אחרי הלוויה של אופיר, בבוקר, באו והודיעו שגם הוא נהרג. מסתבר שהם כבר ידעו והם כבר כנראה זיהו אותו, אבל לא היה זיהוי רשמי. הם רצו שאני אעשה את שתי הלוויות ביחד, אבל לא משנה, זה היה יותר טוב שזה לא היה ביחד. וזהו".

זה יותר טוב שזה לא היה ביחד?

"כן. לכל אחד מגיע משהו אחר. הלוויה של ניצן הייתה ביום שישי בצוהריים ושל אימא שלי הייתה ביום שישי בעשר בבוקר, באותו יום".

אז ביומיים קברת שלושה אנשים.

"כן".

בלוויות מה היה חשוב לך?

"שלא יהיה ארוך מדי".

"טוב, תראי, היא ידעה שיש עוד 70-60 בקיבוץ", הן אומרות.

שרון אביאני אלמנתו ואם ילדיו של שחר זל: "מהלוויה להלוויה, זה לא פשוט".

מזי: "אני, שאלו אותי אם אני רוצה את כיתות היורים. אמרתי להם, ברור, מה זה? טל רוצה, מעניין אותי הפוסט טראומה? מה אכפת לי?"

שרון: "אמרו לי, 'לא, זה נורא מפחיד את האנשים, יש להם טראומה'. אמרתי, 'שחר צריך את כל השואו, אין כזה דבר'."

דפנה רוסו אלמנתו ואם ילדיו של אורי ז"ל
דפנה רוסו אלמנתו ואם ילדיו של אורי ז"ל

שרון: "כשאני שומעת ילד קורא 'אבא'', אז אני... עצוב לי בשביל הילדים שלי, שהם יותר לא יוכלו להגיד אבא".

מזי: "הבן שלי עדיין קורא אבא".

"גם שלי", הן אומרות.

ג'סיקה: "כשקשה לו הוא בוכה 'אבא', הוא לא בוכה 'אימא'. עדיין, חודשיים אחרי".