מיתר אליהו ובעלה ידידיה, בני 25 מרמת גלעד שבשומרון והורים לשתי בנות קטנות, עוד לא הספיקו לבחור שם לתינוק החדש כשידידיה נפל בלחימה בעזה. שלושה חודשים אחרי, כשמיתר בחודש התשיעי להריונה, היא אומרת בכאב: "אני מחכה שידידיה יופיע לי בחלום ויספר לי איזה שם הוא היה רוצה לתת לתינוק. האחריות של בחירת השם נשארה עליי, אני מחכה שהוא יופיע וייתן איזושהי נבואה".
על פי ארגון אלמנות ויתומי צה"ל מאז 7 באוקטובר הצטרפו אל משפחת השכול 207 אלמנות, 26 מהן בהיריון. 5 ילדו מאז תחילת המלחמה. כ-12.5% מאלמנות הנופלים מאז 7 באוקטובר בהיריון.
"ידידיה היה אבא נוכח ומעורב"
מיתר וידידיה ז"ל הכירו לפני חמש שנים, והתחתנו זמן קצר לאחר מכן. ידידיה איש חינוך, עבד בבנייה, ומיתר, אחות מוסמכת בבית החולים מאיר בכפר סבא. הביאו לעולם שתי בנות. תחילה הם גידלו אותן בצפת, אך העדיפו בשנה האחרונה לעבור לגור בשומרון.
"ידידיה היה אבא נוכח, מעורב, לא היה דבר כזה אצלנו חלוקת מטלות, הכול עשינו ביחד, גם בקטע הטכני וגם במהות. ידענו יחד מה אנחנו רוצים, מה השאיפות שלנו לחינוך שלהן, מה חשוב לנו שיהיה בבית, מה פחות חשוב. גידלנו אותן ביחד", אומרת מיתר. "ידידיה אהב את ישראל ומעולם לא יצא ממנה, אהב לטייל ולחקור אותה. הוא היה מוכשר בכל מה שעשה והוא כל כך אהב לבנות מאבנים מקומיות".
"נפרד ממני לפני הכניסה לעזה"
רס"ל ידידיה אליהו ז"ל לוחם בגדוד 8170 של חיל ההנדסה הקרבית, נפל ב-3 בנובמבר, בתחילת התמרון הקרקעי בעזה. "בשביעי באוקטובר, היינו בלי פלאפונים כשראש המועצה הגיע לגבעה שלנו לספר לנו שיש הסלמה", נזכרת מיתר. "חשבנו שזה עוד טילים, כמה אזעקות וזהו, אך מהר מאוד ראינו שיש התרחשות וחיילים שמגיעים לתגבר אצלנו. ידידה החליט לפתוח את הטלפון שלו".
על הקו עלה המפקד של ידידיה במילואים שאמר לו שהוא ועוד כמה החיילים כבר בדרך לבסיס ושיהיה זמין. בצהריים הוא כבר יצא להצטרף לפלוגה שלו. בשבוע הראשון הספיקה מיתר לדבר עם ידידיה, הוא נהג לעדכן אותה בערבים מה עשה לאורך כל היום, באימונים שלו. "הוא מאוד התרגש, הייתה להם מוטיבציה מאוד גדולה ומורל גבוה", מציינת מיתר. "הוא נפרד ממני בחמישי בלילה לפני הכניסה לעזה ומאז לא דיברנו".
ביום שישי בצהריים בזמן שמיתר מתארגנת לנסוע לחמותה עם הבנות לקראת שבת, קציני הצבא הופיעו אצלה בבית, "הייתי בהלם מוחלט", היא נזכרת, "אני מחכה שמישהו יעיר אותי מהסרט - ואז מבינה שאלו החיים שלי".
"כל מה שקרה לו אני יודעת רק מסיפורים", מציינת מיתר, "ידידיה והיחידה שלו היו אחרי לחימה קשה מאוד ברצועה ושהו בתוך הכלים שלהם. בחמישי בערב הם החליטו לחזור אחורה במסלול שלהם כדי לטפל בכלים שנפגעו מהלחימה. הם ישנו בהם את הלילה ובשישי לפנות בוקר החל ירי מסיבי של פצמ"רים וצלפים על הכלים שלהם. הכלי של ידידיה קיבל פגיעה ישירה והוא מת במקום. יחד איתו נפצעו עוד שניי חיילי מילואים והם בסדר היום".
"זה ילד שמאוד רצינו וחיכינו לו"
"ראיתי את עצמי חיה איתו עד הסוף", אומרת מיתר בכאב על בעלה ז"ל ומספרת שכרגע היא מרוכזת בלחיות ולטפל בשתי בנותיה הקטנות. "הוא לא היה רוצה שלא נחיה, הוא הרי יצא לקרב על החיים של כל מדינת ישראל. הוא לא היה רוצה שלי ולבנות לא יהיו חיים טובים. ומגיע להן חיים כמה שיותר נורמליים ושמחים".
העתיד הכי רחוק שהיא חושבת עליו כרגע זה הלידה הקרובה שאליה היא צריכה להתכונן גם טכנית וגם נפשית. "מצד אח זו שמחה גדולה, זה ילד שמאוד רצינו וחיכינו לו. זה גם מפחיד מאוד, והשאלה איך עושים את זה. ידידיה היה אבא מאוד מעורב והתכנון היה ביחד, ועכשיו אני לבד ומרגישה עצב. אף פעם לא הייתי בסיטואציה הזו. אני בת 25, זה לא גיל הגיוני להיות בו אלמנה. מצד שני גם שמחה גדולה, עוד חיים שנשארים בזכותו".
"המספרים מטלטלים מאוד"
"מיתר מראה לנו דרך סיפורה את הגבורה והאומץ של אלמנות חרבות ברזל והעמוד האיתן שהן מהוות לילדיהן, קרוביהן ולכולנו כחברה", אומרת תמי שלח יו"ר ארגון אלמנות ויתומי צה"ל.
"המספרים מטלטלים מאוד", היא אומרת על הנתון כי 12.5% מאלמנות הנופלים מאז 7 באוקטובר בהיריון. "בתקופה קצרה הצטרפו אלינו המון אלמנות, רבות מהן בהיריון. אבל הן לא לבד, אנחנו כאן איתן, יד ביד בדרך הפתלתלה הזו, לחיבוק, לאוזן קשבת, לסיוע ולכל דבר שלו יזדקקו".