בשעות הבוקר ב-7 באוקטובר, עוד הרבה לפני שהצליחה מדינת ישראל להפנים מה התרחש, ניצה קמיל כבר הייתה שקועה עמוק בעבודה כואבת ועגומה. "משרד הרווחה התאפס על עצמו ועשה איזושהי הערכת מצב. בדקו אילו עובדות יכולות להתנדב למשימה של נשיאת הבשורות הנוראות, כי הבנו שכנראה יש ריבוי של נרצחים", מספרת קמיל, מנהלת תחום סמך מקצועי במשרד הרווחה. "זו המשימה שהתנדבתי אליה, כבר בשעה 11 בבוקר. עברנו הכשרה זריזה בנושא מסירת בשורות רעות, עוד לפני שהבנו את גודל האירוע".
קמיל גויסה בזריזות לרכז ולנהל את מערך משרדה, שנלווה לצוות יחידת "להב 433" של המשטרה - היחידה שעליה הוטל לחקור את אירועי 7 באוקטובר מההיבט הפלילי שלהם, ובתוך כך גם את המלאכה הנוראה של מסירת בשורת האיוב למשפחות הנרצחים. כאן נכנסת קמיל לתמונה. "בדרך כלל במצב רגיל הבשורה ניתנת על ידי שוטר שמתלווה אליו עובד סוציאלי. מי שמוסר את הבשורה הוא השוטר ואנחנו רק מלווים ותומכים במשפחה ובודקים איך הם מסתדרים - לפחות בשלבים הראשונים - ועושים הערכה ראשונית כדי לזהות אם יש צורך לסייע להם באופן ממושך יותר".
עוד בשעות הראשונות למתקפת הטרור, היה ברור שהפעם צריך לשנות את השיטה: "באותו הבוקר עשינו מפגש בזום עם הקואליציה לטראומה, ביוזמת ראש מינהל שירותים חברתיים אישיים במשרד שגם העביר לנו את ההכשרה", היא נזכרת בהליך המזורז. "בדרך כלל יש קורס יותר ממושך. אני מזכירה שכולנו גם מנהלי תחומים במטה, אנשים עם ותק בניהול שלא נשאו בשורות כאלה בעבר. ההכשרה הייתה מאוד מזורזת, אבל לתכנים שאנחנו די מכירים אותם".
למה התנדבת לתפקיד?
"תמיד הייתי חמור קופץ בראש, הרבה פעמים אומרים לי שאני צריכה להפסיק להתנדב. זו מחויבות גם לעם שלנו וגם לפרופסיה שלנו - רוב העובדות הסוציאליות שאני מכירה התנדבו לכל משימה, כמו כל עם ישראל. אז הרגשתי מחויבות לבוא להירתם למשימה למשימה לדברים הזאת.
בשלב הזה, בשבת בבוקר, את בכלל מבינה למה את נכנסת?
"לא. אבל אדרנלין מאוד בוער בגוף, הלב דופק בחוזקה וכבר מחכה לעשייה. היה מאוד קשה לראות את המראות בטלוויזיה ולהרגיש חוסר אונים שאין לנו יכולת לסייע או לעשות שום דבר. ואני יושבת בבית בתל אביב, לא באזורים שיש בהם באותו רגע את האסון הגדול ביותר - הרגשתי חוסר אונים שאין לי יכולת לסייע".
"למוחרת 7 באוקטובר מגיעה אלינו צעירה מאוד מאוד נסערת, כי בן הזוג שלה נעדר", חולקת קמיל. "היא באה לפתוח תיק נעדרים ולא היה לה DNA לתת לנו, כי היא בת זוג ולא קרובה ביולוגית. בן הזוג שלה היה במסיבה, אז היא פשוט הגיעה לשדה שהוא היה בו, שם מצאו את האוטו שלהם ירוי והיא לקחה משם את הסלקל והעגלה של התינוקת שלהם - פריטים שעליהם היה דם - והביאה את זה אלינו".
"לצערי בהמשך גם גילינו שבן הזוג נרצח. היא הגיעה לבד, ואיך מעבירים את הבשורה הזאת?", היא נזכרת בכאב. "האם אנחנו אומרים במקום או מחכים שהיא תגיע הביתה? המשטרה צריכה לקבל את ההחלטה ואנחנו שותפים בחשיבה, גם בשאלה אם מחזירים לה את אותה עגלה וסלקל מלאי דם, אחרי שמוציאים את הריפוד - כי את הריפוד צריך להעביר לקבורה - או שאולי צריך לדאוג לה לתרומה של סלקל ועגלה חדשה. אבל בעצם מי אנחנו שנבחר בשבילה אם מחזירים לה את החפצים או לא?"
"אני עדיין מלווה את היחידה של להב 433", מספרת קמיל על חלקה בסגירות המעגל ובתמיכה במשפחות האבלות שמחפשות תשובות. "כרגע המשפחות עדיין יוצרות עם המשטרה קשר או שהמשטרה יוצרת קשר אקטיבי עם המשפחות כדי לסגור את התיקים. יש גם משפחות שמבקשות לבוא לראות את התמונות (של הגופות - י.כ.) או לשמוע פרטים על התיק. התמונות הן תמונות מאוד קשות, לא פשוטות. יש גופות שהן במצב ממש ממש קשה, וזה תהליך שהוא מורכב למשפחה".
וכך זה עובד: "אנחנו בדרך כלל מנסים לתאם כמה שיותר משפחות לאותו יום. כי אנחנו כבר לא בתוך מצב החירום עצמו אלא ב'שגרת חירום'", היא מציינת. "אני מכירה כבר מבעוד מועד כל מקרה ומקרה מראש, אנחנו מתכוננים אליו כדי לדעת מי מגיע, מה הוא בא לראות ולתאם ציפיות. לכל משפחה חשוב לשמוע את הסיפור על החלל הפרטי שלה, הם יוצרים קשר כי הם לא הצליחו לסגור מעגל וחשוב להם לדעת".
קמיל היא אחת משבע עובדות סוציאליות שאחריהן עוקבת היוצרת הדוקומנטרית ציפי קרליק בסרט "עו"סיות במלחמה" - סרט שיוצא לאור לרגל יום העבודה הסוציאלית, שצויין השבוע. הסרט נועד להביא את סיפורן של העובדות הסוציאליות אשר התייצבו עם ראשית המלחמה לעמוד בחזית הטיפול: במשפחות ההרוגים והחטופים, במפונים מביתם, בפצועים, במשפחות חיילי המילואים ובנפגעים האחרים הרבים שהותירה אחריה המלחמה.
באחד המונולוגים שלה בסרט משתפת קמיל בנסיבות שהובילו אותה למקצוע: "ההורים שלי נפרדו כשהייתי בגיל מאוד צעיר. פרידה מאוד מאוד קשה. הייתי בעצם ילדה בסיכון, ונערה בסיכון. ואימא שלי הייתה אם חד-הורית שעבדה מאוד מאוד קשה כדי לפרנס אותנו, ואף אחד בעצם לא ראה, לא ידע, הייתי ילדת סוד, שומרת את הכל מבפנים. הלכתי ללמוד עבודה סוציאלית כדי להשמיע את קולות המוחלשים".
אלא שנדמה לעתים שזו גם אחת מנקודות התורפה של המקצוע הזה, שהתדמית שלו מקושרת תמיד לעוני קושי וסבל. דווקא המלחמה היא הזדמנות לתקן אולי מעט את הרושם המוטעה הזה: לא רק אוכלוסיות מוחלשות הם הקהל שאיתו הן באות במגע. אירועים רחבי היקף שכאלו מפגישים את הציבור הרחב עם עובדים ועובדות סוציאליות ומעניקים משנה תוקף לנחיצות שלהם. ואצל קמיל, אולי דווקא בשל הרקע שממנו הגיעה, הסוגיה התמידית הזו לוחצת על נקודה רגישה.
"תחום ההתמחות שלי הוא גם עוני", הוא מסבירה. "אבל בתפיסות העולם שלנו אנחנו באים לנו להתמודד עם כל האוכלוסייה שמגיעה אלינו, לא משנה מאיפה האדם מגיע. אני יודעת שיותר קשה אולי לעבוד עם אוכלוסיות שלא מכירות את הרווחה, כי צריך 'לנרמל' להם שזה בסדר לפגוש עובד סוציאלי. בסוף, באותו רגע שאנשים באים בכאוס שהיה שם, הם פשוט רוצים רגע שמישהו יחזיק להם את היד".
"אותם אנשים אמרו 'לא היה קשר עם המדינה'. או שכשאנחנו יוצרים איתם קשר הם אומרים 'אני לא צריך עובדת סוציאלית שתתקשר אליי. למה את מתקשרת אליי? עובדת סוציאלית כבר התקשרה אליי אתמול", היא נזכרת. "וזה עוד עניין - שלא רואים אותנו כחלק מהממסד, כמי שנותן את התשובות בשם המדינה. מבחינתם אנחנו לא גוף רשמי של המדינה. אבל אז אני מתווכת להם את הסיטואציה ומסבירה שאנחנו הנציג הרשמי שכרגע מדבר איתם והאסימון נופל. הם מבינים שזה לא שהם לא קיבלו מידע, הם פשוט לא קיבלו את המידע מהגוף שהם ציפו לקבל אותו ממנו".
קמיל מספרת כי "עבורם זה לא משנה אם אני עובדת סוציאלית או אחות או שוטרת, אנחנו שקופות. לא הייתי עסוקה באותו רגע. בלהגדיר את עצמי - כרגע זה לא מעניין אותו. הוא בתוך הכאוס של עצמו ואני צריכה להתחבר לכאוס הזה ולהקל אותו. ויכול להיות שזו הבעיה שלנו כעובדים סוציאליים, שאנחנו שמים את המקצוע אחורה ובסופו של דבר, בגלל זה הקול הזה אולי לא מושמע הלאה, כי זה נתפס כ'שירות רק למוחלשים'".
"ראיתי איך הן נגעו בכל מיני פרטים ודיברו על זה גם ברמה של של למצוא להם אפילו נעליים, למצוא איזושהי כלכלה ראשונית. באמת להיות שם בצורה הכי גמישה ורחבה שאפשר כבן אדם לבן אדם", אומרת קרליק, במאית הסרט. "הסרט מציג מקצוע מאוד מאוד רחב שנוגע בכלל האוכלוסייה ושמטפל ברבדים שונים, תפקיד שהוא מאוד גמיש".
"עשיתי את הדוקו על השבויים של יום כיפור, 48 שנה אחרי, ושם לא יכולתי לשנות", אומרת קרליק שביימה לפני כשנתיים את הסדרה "301 פדויים" ששודרה בערוץ כאן 11. "יכולתי אולי רק להעלות את זה למודעות. לכן היה לי צורך להוציא את זה גם כן מהר וכמה שיותר, ולספר את הסיפור כדי שבאמת תהיה אפשרות לשנות משהו. זה סרט שבא גם להציג את מה שהיה - וגם נמצא פה כדי להראות שצריך לעשות איזשהו שינוי".
לדבריה, "המטרה בסרט הייתה לתת פרספקטיבה מהרגע שהתחילה המלחמה בשבעה באוקטובר ועד כמה שיכולתי, שזה היה בערך שלושה וחצי חודשים קדימה, ולספר את הסיפור. היה חשוב לי להציג את מה שהיה בכאוס ואת העשייה עצמה, כדי שבאמת אנשים יוכלו להבין מה קרה. אנחנו יודעים שיצאו כמה סרטים על נובה, עם זווית מאוד מסוימת של נושא. וכאן הסרט מספר זווית הרבה יותר רחבה של הדברים - בגלל זה גם היה חשוב שכל אחת מהן תביא את הזווית שלה ושתהיה ממקום אחר".
"אני אוסיף על מה שאמרה ציפי", מתערבת קמיל. "הידע המקצועי הוא מאוד חשוב. כי כשנכנסנו למרכז משפחות הנעדרים הגיעו המון - כל עם ישראל הגיע להתנדב ולהירתם. מאוד רצינו לקלוט אותם אצלנו, אבל אי אפשר כי אני רוצה להיות מספיק אחראית ומקצועית, ולדעת שמי שנמצא שם יודע לטפל. בגלל זה אפשרנו למתנדבים, למי שרצה, לפתוח עמדה מבחוץ ולחלק אוכל ושתייה. אבל הטיפול המקצועי נותר רק לאנשי המקצוע שמוכרים ומוסמכים בתוך המרכז עצמו - יש קו מאוד מאוד ברור מי נכנס פנימה, אני מכירה את הצוות שעובד איתי: 30 עובדות סוציאליות בכל משמרת, שלוש משמרות ביום".
כבר חמישה חודשים שקמיל חיה חיים מקצועיים מקבילים ומשלבת בין בין התפקיד שגויסה אליו יחד עם העבודה הרגילה שלה בשעות הבוקר, כשרק בצוהריים היא מתפנה להגיע למטה "להב 433". והיא נזכרת: "במרכז משפחות נעדרים ביליתי קרוב ל-17-16 שעות ביום, וגם כשחזרתי הביתה הרבה פעמים הייתי כוננית. היו משפחות שמגיעות בלילה ויש צורך לשאת בשורה מרה. לא רציתי שהעובדות האחרות שנמצאות במשמרת, למשל כאלה שלא חוו את זה, יצטרכו להתמודד עם המצב - וביקשתי שיקפיצו אותי שוב".
בתוך הכאוס שאפיין את עבודתן של העו"סיות בראשית המלחמה, הג'ינגול האינסופי הזה בין העבודה ה"רגילה" והמשימה החשובה וההיסטורית שהתגלגלה לפתחן, נמצאת גם המשפחה. במקרה של קמיל, אחרי שעות ארוכות של מפגשים עם משפחות במצב הנורא ביותר של החיים, היא שבה לבית ריק ואל הפחד המצמית - כפי שהיא עצמה מגדירה זאת בסרט - שהשתלט עליה.
"הילדים לא גרו בבית באותה תקופה כי אין לנו ממ"ד והיו אזעקות כל הזמן. אז בכל ערב הילדים עברו לישון אצל חמותי ואני מגיעה באמצע הלילה לבית ריק, בשלב הראשון באמת כדי להתקלח, ואני הייתי לבד בבית וזה מפחיד - תחשוב שבאותו יום לדוגמה מגיע למרכז המשפחות אוטובוס מהתופת של כפר עזה: אנשים שהיו נעולים בממ"ד 30 ומשהו שעות ומגיעים דבר ראשון אלינו לדווח על קרובי המשפחה שלהם. אנחנו נמצאים איתם בתוך הסיפורים והעדויות - עדות אחרי עדות ועוד עדות ועוד עדות. כשאני מנהלת משמרת, אז כל האנשים עוברים דרכי - הם באו לדווח ותמיד הכול 'משפריץ' החוצה כבר במפגש הראשוני מולי".
את חוששת שמשהו מזה יישאר איתך גם קדימה לעתיד?
"אני לא יודעת להגיד על עוד 10 שנים, אני מקווה שלא. תמיד יהיו את המחשבות. אבל אני בסופו של דבר לוקחת את האחריות על עצמי, לטפל בעצמי ולדאוג לעצמי. ברמה המקצועית אנחנו תמיד מדברים על זה שצריך מטפל למטפלים. אנחנו צריכים לחשוב על הטווח הארוך ולא רק על הטווח המיידי", היא מבקשת להוסיף לסיום. "גם כך חסר הרבה עובדות סוציאליות, יש תקנים לא מאוישים מראש ושכר לא מתגמל. אנחנו גם הראשונות שרצות להתנדב לכל משימה בלי לחשוב. אומנם ניתנו על ידי משרד הרווחה 600 תקנים נוספים חדשים במלחמה, בעיקר לרשויות שנפגעו, אבל השכר הוא עדיין לא מתגמל. אנחנו בונים תוכניות שיקום לחמש השנים הקרובות ואין לנו מספיק כוח אדם כדי שנמשיך לטפל בכלל האוכלוסייה".