יהודה ערוסי חבר קיבוץ בארי יותר מ-60 שנה. היום הוא הגיע להיפרד בפעם האחרונה מהבית שליווה אותו בטוב וברע, בשכונת אשלים. "כאן הייתה לי מרפסת ופרגולה לכיוון המדרכה", מתאר יהודה. "באתי לבית שנחרב עם הבן שלי כדי להוציא כמה דברים אחרונים מבין ההריסות. בעיקר ידעתי איפה נמצאים האלבומים והספקתי להוציא אותם. איזה בית היה לי פה, באמת חבל על הזמן".
האמנת שיום אחד תסתכל על הבית שלך וזה כל מה שיישאר ממנו?
"מי חלם שייכנסו אלינו הביתה בכלל. אף אחד לא חלם על זה. לממ"ד שלי הייתה דלת מעץ. כשבנינו אותה אמרנו: 'נגד טילים, עץ זה בסדר'. הטילים הרי באים מלמעלה".
מטרים ספורים מהבית של יהודה, נמצא הבית של פסי שבו התבצרו מחבלים עם ארבעה עשר בני ערובה. טנק של צה"ל ירה שני פגזים אל עבר הבית, ויהודה, מתבצר בממ"ד ושומע הכול - עדיין לא מבין מה בדיוק קרה: "המרחק ביני לבין הבית של פסי הוא בסך הכול 30 מטרים. ממש מחוץ לבית שלי, מפה הטנק יורה שני פגזים. שמענו וואחד בומים ולא ידענו מה קורה".
המחבלים שברו את החלונות, אבל דילגו לכניסה הבאה של הבית הדו-משפחתי. יהודה הסתתר בממ"ד במשך 30 שעות, שכנתו חוה בן עמי ז"ל נרצחה: "ישבתי על הספה וחיכיתי לכאן או לכאן. נפרדתי מכולם מהחברים, משפחה, ילדים. שמתי את היד על הלב ואמרתי 'זה מה יש'. בלי רעד, בלי פחד".
קשר השכנות בין יהודה לחוה היה קרוב מאוד: "היינו חבורה של שמונה אלמנים ואלמנות בקיבוץ, אחרי השבת השחורה נשארנו רק שניים. חווה ואני היינו שותים יחד קפה בפרגולה, מדברים שיחות ארוכות והנכדים שלנו חברים אחד של השני. חווה אמרה לי: בוא נעשה רק פתח בקיר ואנחנו ביחד".
גלי טרשצ'נסקי, נכדתו של יהודה, נחטפה ושוחררה אחרי 55 ימים בשבי חמאס: "הייתי אופטימי כל הזמן", משחזר ערוסי, "היא ילדה חזקה, זה המזל. אמנם ידענו, אבל בשבי זה אחרת. גלי עשתה להם בית ספר שם, עמדה על שלה ולמדה ערבית". ליאור טרשצ'נסקי בן ה-15, נכדו של יהודה ואחיה הגדול של גלי, נרצח בשבת השחורה: "הוא היה ילד מדהים, זה קשה מאוד. אבל המון משפחות ספגו אובדן קשה".
יהודה מתנחם בכך שביתו אמנם נהרס, אבל המחבלים הם לא אלו ששרפו אותו אלא כוחות צה"ל נאלצו להרוס את הבית תוך כדי הלחימה: "אם הייתי רואה בית שרוף היה לי הרבה יותר קשה והייתי מאוד כעוס ופגוע. שרדתי מלחמות ובסוף והם באים ושורפים לך את הבית? את זה לא הייתי מקבל. אבל ברגע שצריך להרוס את הבית אז הורסים את הבית למען אחרים שכן יחיו. זה הקל עליי, לא האויב שרף לי את הבית".
הדחפור בפעולה, יהודה צופה במתרחש מהמרפסת של השכנים. בתוך ההריסות, רק הממ"ד נותר לעמוד אחרון: "זה הממ"ד הוא לא יצליח. ממנו יצאתי חי זה הכי חשוב. אני מחכה שיהרסו פה ואני כבר מתחיל לתכנן תוכניות שיתחילו לבנות מחדש פה. לא מוותר על המשבצת הזו. אני אצטרך לבחור שכנה חדשה בסדר גודל של חווה קשה יהיה למצוא, זה לא יישאר שטח ריק. בטח שלא. אני רואה זיכרונות. ברגע שיצאתי עם המזוודה הדברים מאחורה לא עניינו אותי. הם היו ככה".
יהודה התאלמן מאשתו יעל לפני שלוש שנים. ארנק ובו רישיונות ישנים שהיה בחדר השינה שלהם אותר אחרי הטבח ברצועת עזה: "קיבלתי שקית ניילון עם ארנק אדום קטן ואמרו לי 'זה הגיע מעזה'. בפנים אני רואה את רישיונות הנהיגה שלי ושל יעלי וכרטיסי רב קו. מבחינתי זו הייתה עוד הוכחה שהמחבלים הסתובבו פה גם אחרי שאני נחלצתי מהבית".
לאחר ההריסות, בקיבוץ בארי נערכים לבנות מחדש את בתיהם של הוותיקים. תומר גולן, מנהל המשק של קיבוץ בארי מתאר: "אנחנו הולכים להרוס ולפנות את שאריות הבתים שנשארו באזור הזה. יש פה כשישה 'בתי דו' של 12 משפחות. אותם אנחנו נהרוס, נפנה ונבנה פה בהמשך בתים חדשים לחברים".