בפנימיות הרווחה במדינת ישראל העבודה לא נעצרת אף פעם, גם תחת אש. בניגוד לפנימיות החינוך, אלו שבאחריות משרד הרווחה אינן מתרוקנות, אלא במקרים נדירים: מקרה נדיר שכזה התרחש בפנימיית "עדן" לבנות שבקיבוץ כרמיה ב-7 באוקטובר.
ביום הנורא בתולדות ישראל הייתה "עדן" ריקה מאדם. באותו היום, למרבה המזל, אף אחת מ-56 החניכות לא הייתה נוכחת. אומנם קיבוץ כרמיה כמעט ולא נפגע במתקפת הפתע, משום שהמחבלים שפעלו באזור היו מרותקים בעיקר למושב נתיב העשרה ולבסיס זיקים הסמוכים - אך באחד מימיה הראשונים של המלחמה ספג אחד המבנים ב"עדן" פגיעה ישירה, ככל הנראה מנפל של יירוט, ונהרס חלקית.
מכיוון שאף אחת מהנערות לא הייתה שם, מנהלת הפנימייה אביטל בן פורת רואה בכך נס של ממש: גם בחופשים, היא מסבירה, נשאר במקום גרעין של חניכות המוגדרות "נעדרות עורף משפחתי", וגם בין אלו שבכל זאת מבלות את החג בחיק המשפחה רבות מעדיפות לחזור למוסד עוד בטרם הסתיים החופש. אבל חג סוכות האחרון היה מקרה שונה: מבין ארבע חניכות "נעדרות עורף משפחתי", אחת שהתה באשפוז ועבור שלוש הנוספות נמצאו משפחות שהסכימו לארח אותן בסוף השבוע של שמחת תורה, שהפך מחגיגה לאסון.
כמעט כל העובדות של "עדן" מתגוררות באזור, חלקן ממש ביישובים סמוכי הגדר. בבוקר ההוא הן מצאו את עצמן מתגוננות עם משפחותיהן בבתים. רותם דביר מקיבוץ עין השלושה, רכזת טיפולית ב"עדן", נזכרת: "הייתי עם שני ילדים בממ"ד ועם מחבלים שמנסים לפרוץ אליי הביתה ויריות בכל מקום, משש וחצי בבוקר ועד שברחנו ב-12 בלילה. ותוך כדי יש רגעים שאני לא יודעת איך להסביר, ועכשיו זה נראה לי נורא מצחיק".
"בתוך הסיטואציה הזאת אני גם עונה להורים או לנערות שבאים עם בקשות ואומרים 'למה לא חוזרים? כן חוזרים?', 'תביאו לי תרופות' ו'אולי אפשר בכל זאת לחזור?'. נראה לי שזה מראה את הטוטליות של העבודה שלנו ואולי את הדבר המוזר שקרה ביום הזה - שאת גם יכולה עוד רגע להיחטף או להירצח, אבל את גם עונה להודעות מהעבודה".
והבוסית שלה, מנהלת הפנימייה בן פורת, מוסיפה: "אני הייתי בטוחה שרותם או נחטפת לעזה או נרצחת בשידור חי. באחת הפעמים שהיא בממ"ד עם מחבלים אצלה בבית היא מספרת לי על אימא של אחת הנערות שהתקשרה אליה לשאול משהו. כאילו לא משנה מה קורה, תמיד עובדים ב'עדן', גם כשתיכף עומדים להרוג אותך מחבלים".
"פנימיות הרווחה בישראל עובדות בכל ימות השנה עבור ילדים ונוער בסיכון, תוך מתן מענה מותאם אישית לכל ילד גם בימי המלחמה", מסבירה יעל וייס, מנהלת אגף בכיר חוץ-ביתי במשרד הרווחה. "למרות השיעור הגבוה של מגויסי מילואים מקרב צוותי הפנימיות, הצוותים המקצועיים מקפידים על שמירת השגרה ועל הפעלת הפנימיות תוך מציאת פתרונות להתמודדות עם מצבי החירום השונים בכדי להמשיך להיות עוגן עבור ילדי הפנימיות".
עדן ניסן, עובדת סוציאלית שעובדת במקום כבר שלוש שנים, אומנם בילתה את החג ההוא אצל משפחתה במרכז הארץ וכך נמנעה ממנה חווייה דומה - אך התבשרה שביתה בקיבוץ מפלסים נפגע בהיעדרה, בעיקר מירי. ועוד בטרם התאוששה מהידיעה הזו, כבר מצאה את עצמה על מדים מגויסת לפיקוד העורף.
"אני התגייסתי ישר ותוך כדי שאני על מיליון ואחד דברים", היא מספרת. "אז אני מדברת בטלפון עם הנערות ועם ההורים של הנערות, שהם בעצמם בחרדה והייתה כל כך הרבה חוסר ודאות. ואני במקום הזה שיש לי כל כך הרבה אחריות על הגב ועם זאת אני גם בצו 8 עכשיו, ואיך אני מג'נגלת בין שני הדברים האלה כשאני מחויבת לגדוד ולתפקיד שלי במערכת הצבאית ועם זאת גם לתפקיד שלי כעובדת סוציאלית בפנימייה ולתת את כל המעטפת שאני יכולה, ובגבול היכולת הרגשית שלי סביב כל המצב".
ניסן, מספרת בן פורת, לא ויתרה על העבודה גם במילואים. בנוסף לביקורים במשכן הזמני של הפנימייה במדים ובנשק, לתדהמת הנערות, בשעות הערב היא סגרה פינות בטלפונים. ניסן מאשרת: "בכל פעם שהייתה דאגה לגבי החזרה של הנערות, דיברתי עם ההורים שעוד לא החזירו את הבנות שלהן כדי לראות מה קורה. בכל פעם שנערה חזרה לפה הרגשתי שהצלחתי קצת לגרום לזה".
בינתיים היא כבר שוחררה ושבה למושבה הזמני של הפנימייה: בימים האלו היא מתגוררת, יחד עם עובדות נוספות, בבית מלון סמוך בירושלים. עד שיירגעו הרוחות בעוטף, פונתה הפנימייה לעיר הבירה: במעורבות משרד הרווחה, היא שוכנת כבר שלושה שבועות בתוך מוסד "שלווה" שבירושלים, שם הוקצתה לטובת "עדן" קומה שלמה. משרד הרווחה גייס צוות משלים ממוסדות אחרים באזור ירושלים, שימלא את מקום העובדות שמפונות כעת מהדרום ומפוזרות במלונות ברחבי הארץ, שאחת מהן למרבה הצער גם שכלה את בנה ב-7 באוקטובר.
הקושי המשמעותי במצב החדש שנכפה על הפניימיה הוא עצם חזרת הנערות מבתיהן: בן פורת מספרת כי עשר נערות נשרו בעקבות המלחמה וקרוב לוודאי שלא ישובו אליה. השגרה שובשה ואיתו נקטע הרצף הטיפולי שהוא חיוני מאין כמותו במוסדות מהסוג של "עדן". כפי שמסבירה ציבי בת ה-18, הנמצאת כעת בשנה האחרונה בפנימייה: "הבנות באו מהרבה מקומות ואין להם מקום בטוח. בפנימייה יש חשיבה על כל דבר, על איך המקום בנוי, על הטיפולים, על הבתים, על האוכל. ואז באים לפה והכול פתאום שוב שונה. פתאום אנחנו יושבות בחדר אוכל במקום להכין את האוכל שלנו בעצמנו. אנחנו ביחד עם בתים אחרים והכול ממש-ממש שונה. לעבור את זה ככה בבום זה קשה. התרגלנו, אבל אנחנו עדיין אורחות פה. זה לא המקום שלנו".
ובנוסף לכל זאת המצב החדש יוצר גם שילוב - על פניו מעט תמוה - עם "שלווה", מוסד מהגדולים בישראל לנוער ולמבוגרים עם צרכים מיוחדים. דווקא השילוב הזה, מסבירה בן פורת, טבעי הרבה יותר מכפי שאולי נדמה: "לבנות שלנו מאוד קל לקבל את השונה, באופן טבעי. למשל, בחדר האוכל יש בחור מבוגר עם תסמונת דאון שיש לו אוזניות ובכל ארוחה הוא שר כאילו הוא בהופעה בפארק הירקון. כל בן אדם שיעבור לידו יעצור רגע, ושמתי לב שהבנות עוברות לידו והן אפילו לא מסתכלות. מרוב שזה היה להן כל כך נורמלי, הן אפילו אמרו לי 'את יודעת, אין לו שירים באוזניות'. הן דיברו באמפתיה כזאת כלפי משהו שאני לא בטוחה שהם נתקלו בו לפני כן".
"עדן" מוגדרת כפנימיה פוסט-אשפוזית ורוב הנערות החוסות בה מגיעות לשם בעקבות מצבי חיים טראומתיים שהביאו למצוקה נפשית. ציבי, תושבת בית שמש שנולדה בבית חרדי, הגיעה לעדן לפני שנה וחצי בלי אופק ברור. כעת היא מתגאה בכך שבקרוב תשלים את מבחני הבגרות: "זה לקח זמן עד שכולם חזרו, לי למשל לקח חודש בערך. ובהתחלה זה היה בגלל שפחדתי, היו לי מחשבות שלא בא לי לחזור, כי דווקא כיף לי בבית. יכול להיות שאם לא חוזרת הייתי ממש מדרדרת. וגם כשחזרתי הכול היה ממש שונה ומוזר. זה הביא לי מחשבות של 'כאילו, מה אני עושה פה? למה להתחיל משהו מחדש?'".
"התקופה של המלחמה זו התקופה הכי ארוכה שהייתי בבית בשנתיים-שלוש האחרונות, כי לפני זה הייתי באשפוז ולא הייתי יוצאת. החופשה הכי ארוכה שלי הייתה עשרה ימים, ועכשיו הייתי כמעט חודש בבית. ואת חושבת שאם לא הייתי חוזרת לפנימייה, במאה אחוז הייתי חוזרת להתנהגויות הקודמות שלי, והעובדה שחזרתי לפה - למרות שבהתחלה לא רציתי - ממש הצילה אותי".
לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv