הילה רותם שושני בת ה-13 נחטפה מביתה שבקיבוץ בארי בשבעה באוקטובר יחד עם אימה רעיה וחברתה אמילי הנד. כ-50 ימים לאחר ששוחררה, הילה נחתה בניו יורק, שם נאמה באירוע המרכזי מול האו"ם לציון 100 ימים שבהם מוחזקים 136 חטופים בשבי חמאס.
בריאיון ראשון מאז ששוחררה, סיפרה בת ה-13 על אותה שבת שחורה. "קמתי ב-6:00 בבוקר לטילים. הערתי את אמילי, שישנה אצלי, והלכנו לממ"ד. שמענו דיבורים בערבית מחוץ לבית, היינו עם הדלת של הממ"ד סגורה, שמענו שהם מנסים לפרוץ לבית. ואז הם פשוט פתחו את הממ"ד, כי הוא לא ננעל", היא שחזרה.
"אמילי ואני היינו בטוחות שיהרגו אותנו, אבל לא ידעתי בכלל שיש את האופציה הזאת, לחטוף. אמילי לא הבינה מה קורה", הוסיפה הילה. "אמרתי לה 'לוקחים אותנו', אבל חשבתי שיש הרבה צבא. כל הזמן אמרו שיש צבא בקיבוץ, כשיצאתי בכלל לא ראיתי. לא היה אף צבא, לא היה אף אחד".
עוד ציינה הילה כי היא לא הבינה מה זה אומר להיות חטופה. "לא ידעתי שיש אופציה שנשתחרר. חשבתי שזה יהיה לנצח", אמרה. "הוציאו אותנו מהבית, הקיבוץ היה בידי המחבלים, לגמרי שלהם. פשוט באו ולקחו. ראיתי מלא בתים שרופים בדרך ושמעתי גם מלא יריות. ראינו גופות של אנשים. משכו אותנו ואמרו לנו ללכת מהר".
היא סיפרה כי המחבלים הכניסו אותן לרכב, יחד עם עוד חמישה מחבלים שישבו עליהן. "הדלתות היו ממש חצי פתוחות, הרכב היה מפוצץ", היא שחזרה. "ראיתי עגלה וסוס, ומלא אנשים שבאים ממול, לוקחים טלוויזיות".
בעזה, שלוש החטופות הוחזקו בדירה, שם הן פגשו חטופים נוספים, שעדיין מוחזקים בשבי. "היה ממש קשה. משעמם, חשוך, מלוכלך. לא היה אוכל, לא היו מים. הייתי צמאה ומיובשת. אימא שלי דאגה לי ולאמילי. היה לה קשה לדאוג לשתינו. כל הזמן אמרתי לעצמי, אם לי קשה, אז בטח לה יותר קשה. היא דאגה שאנחנו אוכלות, למרות שלא אהבנו את האוכל. היא עזרה לנו במקלחות, תמכה בנו, נתנה לנו חיבוק כשהיינו עצובות".
לדברי בת ה-13, "רוב הזמן ישנו, דיברנו בלחש. עברנו בין שלושה בתים, בבית האחרון היו קלפים ומצאנו כל מיני דרכים להעסיק את עצמנו, כל מיני משחקים, כאלה שאפשר לעשות בלי אביזרים, עם הידיים. הרבה פעמים זמזמתי שירים בראש. בעיקר את 'יוניקורן' של נועה קירל, לא יודעת למה. זה נתקע לי בראש. היו לי חלומות, למשל שאני מגיעה לקיבוץ וכאילו לא קרה כלום. את זה אני זוכרת טוב".
בשבי הן הצליחו לשמוע רדיו לפעמים, וכך הן נחשפו למאמצי השחרור של מטה משפחות החטופים. "היה ברדיו, המשפחות עושות הפגנה בתל אביב, אבל לא ידענו ברמה כזאת. חשבנו רק המשפחות, חלק מהן. שמענו את ההפצצות של צה"ל, את המטוסים, את הטילים", היא ציינה.
"המחבלים דיברו על כמה שהורסים להם את הבתים, שהורגים להם אנשים. הם לא דיברו על מה שקרה אצלנו. הייתה פעם אחת שנפלה פצצה בבית ממש קרוב, אז עף כל החלון בחדר שהיינו בו עלינו - אבל הספקנו לברוח. זה היה מפחיד", סיפרה הילה.
אחרי למעלה מחודש וחצי בשבי, הילה קיבלה את ההודעה שתשתחרר, אבל חמאס הפר את ההסכם והשאיר את אימא שלה בשבי. "אמרו לנו בבוקר להתקלח, להתארגן, עם איזה בגדים אתם יוצאים. הכינו אותנו", הוסיפה. "הם לא הכינו את אימא שלי אז היא כבר הבינה שמשהו לא בסדר, אולי שהם הולכים לשחרר אותנו ואותה לא, כי הם לא אמרו לה כלום והם תמיד אמרו שנשתחרר ביחד. בערב הם אמרו 'בואו, אתן הולכות' ולאימא אמרו 'את נשארת פה'".
לבת ולאם ניתנו כמה שניות להתחבק לפני שהופרדו. "אמרתי לה 'אני אהיה בסדר'. היא מאוד נלחצה. דאגתי לה והיא דאגה לי. גם אמילי פחדה שהיא לא עם אימא שלי, ממש רעדנו. פחדנו ממש, כי הלכנו בחושך, לא ידענו לאן אנחנו הולכות. לא באמת ידענו לאן לוקחים אותנו. תיארתי לעצמי שלשחרור, אבל אי אפשר היה להאמין", אמרה.
עם שובה ארצה, הילה התאחדה עם בני משפחתה, הרחק מאימה, שנותרה אז בשבי. לאט לאט היא גילתה מה קרה בארץ, והתרגלה למציאות החדשה. "לא ידעתי שכל הקיבוץ במלון. חשבתי כל אחד אצל המשפחה שלו",.
חמישה ימים אחרי שהילה שוחררה, גם אימה רעיה שוחררה מידי המחבלים. "חיכיתי לה עד 4:00 בבוקר, ועד שהיא הגיעה לא ישנתי. מאז ששוחררנו, אמילי ואני נפגשנו פעמיים. זה היה כיף, לחזור לעשות איתה טיקטוקים".
הנערה שנחטפה מביתה לפני 99 יום, נסעה לראות מה נותר מהקיבוץ, מהבית שלה. "ראיתי את הבית שרוף. חשבתי שהגיע הזמן לראות. רציתי גם לקחת דברים שנשארו מהבית, כמו המזכרת מסבא שלי, אבל ראיתי שהיא התקלקלה. לפחות הצלתי תמונה מהחדר שלי. היא ליד המיטה שלי. גם בבית היא הייתה ליד המיטה שלי".
כאשר היא נשאלה אם תחזור לגור בבארי, ענתה הילה: "אני לא יודעת עדיין. בהתחלה אמרתי שאין סיכוי. עכשיו אני אומרת, אני שוקלת את זה. אם יהיה משהו אחר, אם יהיה יותר צבא. תלוי מה יהיה".
בשבועות האחרונים הילה מתגוררת במלון בים המלח יחד עם כל אנשי הקיבוץ. לפני כמה ימים היא טסה לניו יורק, מלווה במשפחתה ובאנשי מטה המאבק, כדי לספר את הסיפור שלה בדרך שלה ולתרום למאבק לשחרור יתר החטופים. "חשוב לי שידעו כמה קשה שם. אני יודעת כמה קשה שם. אני ממש רוצה שמי שהיה איתי, שממש התחברתי אליהם, יחזרו. שכולם יחזרו, כי באמת עכשיו זה נהיה אפילו יותר קשה ממקודם. צריך להחזיר אותם", הדגישה הילה.