בשעות הראשונות של בוקר השבת השחורה היה נראה שגורלו של קיבוץ עין השלושה עלול להיות דומה לזה של ניר עוז הסמוך - שם נרצחו למעלה מ-100 תושבים. עשרות רבות של מחבלים הסתובבו חופשי בקיבוץ, ומולם רק לארבעת חברי כיתת הכוננות היה נשק ארוך. כמה פעולות יוצאות דופן של חברי עין השלושה בתוך הקיבוץ ומחוצה לו - שינו גורלות. הצעדים החריגים של התושבים בשילוב עם סיפור גבורה הוליוודי של קצין שריון עם טנק אחד, הובילו לכך שהאסון של הקיבוץ, ארבעה נרצחים, היה קטן דרמטית מהטרגדיה שיכולה הייתה להתחולל בו.
"פחדתי, ישבתי וחיכיתי למחבלים"
ליאורה בן צור, חברת הקיבוץ, נולדה בדרום הר חברון ולפני כמה שנים עברה עם בעלה דור לעין השלושה. ב-5 באוקטובר הגיעה ליאורה מהקיבוץ לחדר הלידה באשדוד - שם ילדה את אסיף, הפעוטה הרכה. ביום שישי, אימא שלה, מרסל, ביקרה אותה ביחד עם דור ושני ילדיהם בבית החולים. משם המשיכה מרסל עם דור לעין השלושה, שנמצא מול ח'אן יונס, כדי לעזור לשמור על הילדים בזמן שליאורה והתינוקת בבית החולים. בבוקר יום שבת 7 באוקטובר, החלו להישמע האזעקות באשדוד - וליאורה הבינה שקורה משהו חריג.
בזמן הזה, השכן של ליאורה, מתן מליחי, יחד עם אשתו הודיה ושלושת הילדים, נכנסו מיד לממ"ד. מתן סיפר שרבש"ץ הקיבוץ, רמי נגבי, החל לשלוח הודעות וביקש ממי שיש לו נשק ארוך להגיע למזכירות. מתן לא נכלל בתוכם, הוא נשא עליו אקדח אישי קטן - ועשרה כדורים בלבד. כשראה את הסרטונים שרצו ברשת, הבין את גודל האירוע, ביקש מאשתו להישאר בממ"ד ולהחזיק את הידית - ויצא אל החדר הסמוך. הוא החליט להישאר באותו החדר, מאחר שבאותו הרגע נשמעו פיצוצים רבים וקולות של שבירת חלונות. "לצאת החוצה היה לא רלוונטי עם אקדח כזה קטן", סיפר. "פחדתי, ישבתי וחיכיתי למחבלים".
בסופו של דבר, המחבלים אכן פרצו לביתו של מתן. הם ישבו בסלון ודיברו ביניהם, עד שאחד מהם נכנס לחדר שבו שהה - עם קלאצ'ניקוב, מוכן לירי. מתן שחזר את רגעי האימה: "הלב שלי התפוצץ. כשהוא נכנס, יריתי בו שני כדורים והוא נפל. מיד לקחתי לו את הנשק, אבל אז היה לי ברור - כולם יבואו עכשיו, הם שמעו רעש. כמה שניות לאחר מכן, המחבל התעורר בקפיצה. הדפתי אותו, אבל הוא חרחר והרעיש - נאלצתי להרוג אותו במכות".
"הבנתי שזה הולך להיות רע מאוד"
20 מטר ממתן, גרים דור לוי, אשתו סאנשיין ושני ילדיהם הקטנים. סאנשיין הגיעה מהפיליפינים לעין השלושה והיא בת 13, אחרי שאימה התאהבה ברמי נגבי הרבש"ץ והתחתנה איתו. באותה השבת, כמו כולם, הם מיד רצו לממ"ד. דור שיתף בשיחה עם חדשות 12: "נתתי חיבוק לאישה והילדים, עליתי על ציוד, ותוך כדי התארגנות קיבלתי טלפון על אירוע שכבר קורה. באותו רגע, גם רמי קיבל טלפון מחבר כיתת כוננות אחר, ולמעשה לא חיכה לי שאגיע. פספסתי אותו בכמה שניות בודדות, הוא הגיע למקום המפגש - ושם הוא נרצח".
באזור השעה עשר בבוקר ברחבי הקיבוץ הסתובבו כבר עשרות מחבלים. אחרי שרמי נרצח, כיתת הכוננות מנתה רק את דור וחברו יוגב. השניים החליטו להסתתר בסמוך למזכירות הקיבוץ ולנסות לקרוא לעזרה, כשלא הרבה דקות לאחר מכן כבר שמעו צעקות בערבית. דור שחזר: "הם התאספו מאחורי הבית של ההורים שלי שנמצא קרוב למזכירות. זו הייתה דילמה קשה, אמרתי לעצמי - אם אני יוצא עכשיו אני אהרוג כמה, אבל אני גם אמות. חשבתי לעצמי שיהיה הכי נכון לחכות לצעקות או לירי מסיבי, משהו שבשבילו שווה לצאת. הבנתי שזה הולך להיות רע מאוד".
"מה, בכזו קלות אפשר למות?"
כשדור מוקף מחבלים ליד מזכירות הקיבוץ, סאנשיין אשתו דיברה איתו ואמרה לו שהמחבלים נמצאים גם אצלה בבית. היא סיפרה על רגעי האימה בממ"ד עם הילדים: "שמעתי צעקות 'אללהו אכבר', ובאיזשהו שלב כשהם התחילו לפתוח לנו את חלון הפלדה, חיבקתי את הילדים ונפרדתי מהם. המחשבה שלי הייתה - 'מה, בכזו קלות אפשר למות?'". השניים סיפרו שכבר החלו לנהל שיחת פרידה, תוך ניסיון להסביר לילדים מה בעצם קורה - עד שהמחבלים באורח פלא חדלו מניסיונותיהם לפרוץ את הממ"ד.
ממקום המחבוא של דור, הוא לפתע רואה שהמחבלים סביבו מתחילים לברוח. המושיע היה בר זונשיין, מ"פ בשריון שהגיח לפתע עם טנק והחל לירות ולדרוס את המחבלים, והמשיך להילחם בהם גם בשכונה של סאנשיין ומתן. הם סיפרו שהוא הצליח לחסל עשרות מחבלים, עד שחטף כמה טילים והטנק שלו הושבת. זונשיין עזב את הטנק ההרוס, הלך שני קילומטרים, השמיש טנק ישן, עבר בנירים, חיסל חוליית מחבלים, חזר לעין השלושה ופגע בעשרות רבות של מחבלי חמאס. אחרי הטנקיסט, הגיעה הישועה ממסוק קרב צה"לי שירה על המחבלים. על כך סיפר מתן: "שבוע אחרי, יצאתי לשדה שממול הקיבוץ והוא היה מלא בגופות מחבלים. הבנתי בדיעבד שמסוק קרב עבד מדהים".
במקביל, במחלקת היולדות באסותא אשדוד, כשאסיף בת ה-30 שעות עליה, ליאורה הקימה חמ"ל והתחילה לתפעל את האירוע. דור בעלה ענה לה באזור השעה תשע ואמר לה שהם בסדר, אבל זקוקים נואשות לחילוץ. "התקשרתי לאחי הגדול בצלאל ואמרתי לו שיש כמות עצומה של מחבלים בתוך הקיבוץ", סיפרה ליאורה. "ביקשתי ממנו שיש 30 חבר'ה מהר חברון ושייכנס איתם לקיבוץ כדי לחלץ את המשפחה והחברים". אחיה נענה לבקשתה, אבל הצליח לגייס אליו רק את אחיהם המשותף ידידיה.
בעודו עדיין מסתתר באזור המזכירות, דור לוי הבחין באחיה של ליאורה. הוא סיפר שבאותו הרגע הוא לא הבין כי מדובר בשניים: "הייתי בטוח שמבחינתם אנחנו נראינו להם כמו מחבלים. שניות שאנחנו לא מורידים קנים אחד מהשני, כשבשניות האלה הדו-שיח הוא: 'צה"ל, כיתת כוננות'". בסופו של דבר, הבינו שלא מדובר באויב, אך הפגישה ביניהם הייתה קשה - דור סיפר שהדבר הראשון שאמרו לו האחים הוא שרגע לפני כן ראו את אימא שלהם ירויה בראשה. בגבורה רבה, אחיה של ליאורה חברו לדור, מתן, ולשני חבריו שהגיעו גם הם מדרום הר חברון, סרקו ביחד את הקיבוץ - עד שווידאו שהשטח נקי ממחבלים.
"אנחנו עוד נשוב לעין השלושה"
קיבוץ עין השלושה שרד מתקפה קשה שלולא כמה סיפורי גבורה, פעולות צבאיות מוצלחות והחלטות שקולות, האסון היה פוקד כמעט את כל התושבים. ליאורה שיתפה עם חדשות 12: "השתחררתי מבית החולים וקברתי את אימא שלי - שלושה ימים אחרי שילדתי. קשה מאוד להתאושש מזה, אך במידה מסוימת המצב יכול היה להיות גרוע יותר". עוד הכריזה ליאורה: "אנחנו עוד נשוב לעין השלושה. המקום הזה יהפוך להיות הרבה יותר חזק, משגשג, אטרקטיבי - כי זה בסופו של דבר העתיד".