"היינו במנהרה אחת שלא היה שם אוויר בכלל", מספרת אביבה סיגל, ששוחררה משבי חמאס - בזמן שבעלה קית, שנחטף יחד איתה מביתם בכפר עזה, נשאר מאחור. השובים שלהם השאירו אותם לבד שם והלכו, כי הם לא רצו להישאר במקום בלי אוויר.
"פשוט שוכבים, לא מדברים, אין כוח לדבר", היא נזכרת. אביבה לא תשכח את הרגע שבו הוציאו אותם משם. "הם פחדו שלא יהיה לי מספיק כוח לעלות את כל המדרגות, כי היינו 40 מטר מתחת לאדמה. רצתי אותן".
אביבה מדרום אפריקה, קית מארצות הברית, הם נפגשו כשהוא היה מתנדב צעיר והיא בשנת שירות. הם התחתנו ונולדו להם ארבעה ילדים. ב-7 באוקטובר הגיעו המחבלים לביתם וחטפו אותם לעזה. "הם ירו מסביבנו כל הזמן", היא מספרת. "ובזמן שהלכנו הם דחפו את קית וקרעו את החולצה שלו והוא שבר את הצלעות שלו".
"יורים עלינו עם האקדח, אבל לא באמת יורים וצוחקים"
במנהרה הראשונה שאליה הגיעו היו עוד חמישה חברים מהקיבוץ ואת אביבה מעניין דבר אחד, איפה שי. מבין ארבעת ילדיה הוא היחיד שגר בקיבוץ, אבל איש מהם לא יודע מה עלה בגורלו. אביבה חששה שהוא נרצח - ורק כששוחררה גילתה שהוא בחיים.
"קית ואני עברנו 13 מקומות. דירות ומנהרות. הלבישו אותנו בבגדים, אני קראתי לזה 'התחפושת', כמו ערבים, עשרות פעם", היא מספרת. "בהתחלה הוא אמר לנו שאנחנו צריכים להתאמן על זה ואז הוא היה עושה מאיתנו צחוק ואומר, 'להתלבש!' והיינו צריכים בשניות להתלבש עכשיו. הם איימו עלינו הרבה פעמים עם האקדח. כאילו יורים עלינו עם האקדח, אבל לא באמת יורים וצוחקים".
"היה איזה יום אחד שאחד המחבלים מאוד מאוד מאוד כעס על קית", היא נזכרת, "ואיים עליו עם האקדח. הוא הביא את האזיקים והוא כזה מנפנף לו את האזיקים מול הפרצוף בחצי צחוק, אבל בעצבים, כי הם ביקשו מאיתנו להיות בדממה וקית לרגע דיבר. ואחרי זה הוא נכנס לדיכאון, קית, של כמה ימים, הוא בקושי תקשר, היינו בוכים בסתר".
"הרבה פעמים לא הביאו לנו אוכל בכלל, לפחות ל-24 שעות", היא ממשיכה לשחזר את ההתעללות, "וגם מים לא הביאו לנו. היינו צריכים לפעמים ממש להתחנן שיביאו לנו מים. אנחנו מראים לו שהבקבוק ריק, והוא עושה כאילו שהוא לא מבין".
"ארבעת המחבלים פשוט הרביצו לה עם מקל"
כשהחוטפים שחררו אותה הם אמרו לה שקית יצטרף אליה למוחרת ומאז היא מחכה לשחרור. מאז שחזרה היא הפכה להיות הפנים של הנשים הצעירות שנשארו מאחור, עם חלקן ישבה בשבי. מהיום שחזרה, היא לא מפסיקה לדבר עליהן.
"אחת הבנות חזרה אחרי שהיא הלכה לשירותים רגע, לעשות פיפי, ואני ראיתי על הפרצוף שלה שהיא נסערת. תסלחו לי, אני אגיד מילים לא יפות, אבל הבן זו** הזה נגע בה", סיפרה בכנסת. "אני רוצה לספר לכם שהמחבלים מביאים בגדים לא הולמים, בגדים של בובות, והפכו את הילדות האלו לבובות שלהם, בובות על חוט".
אמרת בכנסת, "הלבישו אותן כמו בובה".
"נכון. פשוט ישבו והסתכלו עליהן. אחת הבנות, אחרי שהלבישו אותה בבגדים של בובות, היא לא יכלה אפילו לכופף את הברך, היא התחננה למחבל, 'זה קטן, תביא לי בגד אחר'. והוא עם הרובה מאיים עליה שהוא הולך להרוג אותה. מושך לה בשערות ומפיל אותה על הארץ וצועק עליה ומרביץ לה, לידי".
"ואז הוא לוקח אותה", היא ממשיכה לתאר. "הוא שם לה אזיקים על הידיים וכיסה אותה בשמיכה והם, ארבעת המחבלים פשוט הרביצו לה. הם הרביצו לה עם מקל. הרביצו לה בכל הגוף, היא לא אמרה מילה. כשהיא חזרה ושאלתי אותה, 'איך לא צעקת?' היא אמרה, 'לא רציתי לתת להם את התענוג הזה, שהם מכאיבים לי'".
"לא הרבה זמן אחרי שהגענו לשם, הציעו למי שרוצה, להתקלח. שלוש בנות צעירות ממש שהיו איתנו ביקשו להתקלח והם השאירו להן את הדלת פתוחה, שהם יוכלו להציץ עליה ולראות אותן בלי בגדים. המחבלים לא הסכימו לסגור את הדלת, זה היה התנאי שהן יתקלחו, והן ניסו ככה להסתיר את הגוף שלהן".
"הלכתי לקית, חיבקתי אותו, וככה השארתי אותו שם"
פעם אחת לקחו אותה ואת קית לעשות "סיבוב" בעזה. עשו לנו סיור של איזה 45 דקות בעזה. הוא רצה להראות לנו כמה הצבא פוצץ את עזה. הוא אמר, 'אני רוצה להראות לכם מה הצבא שלכם עשה'. וסיפר לנו כמה אנשים כבר נהרגו בעזה".
אחרי 50 ימים בשבי, המחבלים קושרים לאביבה, לקית ולבחורה נוספת שהייתה איתם את העיניים ובחושך מוחלט מורידים אותם מהדירה שבה היו ומכניסים אותם לרכב. הם מגיעים לדירה אחרת ובה מפרידים את קית. הוא בא אליי לחדר ומתכופף ואומר לי, 'את, מחר, ישראל'. ואני אומרת לו, 'לא, לא, לא, לא, לא, קית ואני'. הוא אומר לי, "את יוצאת עכשיו. ישראל, השם שלך. קית, מחר. הלכתי לקית, ששכב שם על המזרן בחדר ליד והתכופפתי אליו והסתכלתי עליו ואמרתי לו שאני צריכה ללכת וחיבקתי אותו וככה השארתי אותו".
"אני מרגיש שאני חייב לך את החיים שלה"
ביום השחרור על מעבר רפיח מגיעות מכוניות החמאס עם החטופים בתוכן, אביבה מבחינה שברכב הסמוך יש חטופה ישראלית שנראית במצב קשה. המחבלים מנסים לדבר איתה והיא לא מגיבה. אביבה מבקשת שיעבירו אותה לרכב שבו היא נמצאת.
"נגעתי בך וראיתי שאת קרה ממש וגם לא נראית כל כך טוב, אז הסתובבתי אחורה ואמרתי לחמאסניק, 'דוקטור עכשיו, עכשיו. היא עומדת למות'", היא מספרת לאלמה אברהם שנחטפה מנחל עוז וחזרה איתה מהשבי כשהיא מבקרת אותה בבית החולים. "עשיתי לך מסאז' בכל הגוף, שמתי אותך עליי כדי לחמם אותך".
"היית שם בזמן שהייתי צריכה אותך, תודה", אומרת לה אלמה.
"יכול להיות שאם את לא היית שם זה לא היה קורה", אומר לאביבה אורי רביץ, בנה של אלמה. "אז אני מרגיש שאני גם חייב את החיים שלה לך".
אביבה היא ניצולה, שורדת, שנותנת בכל יום, כמה פעמים עדות מפורטת לזוועות. בשביל קית, בשביל הבנות שעדיין שם, בשביל להחזיר את כולם. "העולם באמת נותן לי להרגיש שהוא שותק", היא אומרת. "ויש לי את ההרגשה שהם פספסו את השיעור בהיסטוריה על השואה. לא יכול להיות שנותנים לדבר כזה לקרות".