מרים מלכה, מחנכת היסודי מקיבוץ חולית, הייתה לבדה בבית ב-7 באוקטובר. בנה הגדול שמתגורר בקיבוץ היה באותה העת בטיול בחו"ל. אמש (שלישי), היא שבה בפעם הראשונה לקיבוץ מאז אותה שבת נוראית, משום שעד עכשיו חששה להגיע ולראות במו עיניה את הבית שבנתה ובו זיכרונות חייה - שרופים.
בשש וחצי בבוקר נשמעו האזעקות בקיבוץ, ותוך דקות החלו להישמע גם יריות. "שכבתי על המיטה בממ"ד ורעדתי", שחזרה מרים. "הם נכנסו אליי הביתה, ואני שמעתי אותם צועקים ושוברים - פשוט לא ידעתי מה לעשות. ואז, התחלתי להרגיש שנכנס עשן לממ"ד - והיה שקט בבית".
"ראיתי חוליות מחבלים בבגדים צבאיים רצים אליי ויורים לכל עבר"
באותו הבוקר התחבאה שיר אזולאי, תלמידה לשעבר של מרים, בממ"ד שנמצא במרחק כמה מטרים מביתה של מרים. קבוצת מחבלים פרצה אל הבית שלה, היא ניסתה להיכנס לממ"ד, אך לאחר כמה דקות נעלמה. היא שיתפה את רגעי האימה בשיחה עם חדשות 12: "בשש וחצי יצאתי מהכניסה של הבית לצלם את הטילים, ופתאום שמעתי צרחת מוות. הסתכלתי לכיוון הצרחה וראיתי חוליות מחבלים בבגדים צבאיים רצים אליי ויורים לכל עבר. הם הורידו לי את השלטר בבית והיה חושך אימים. אמרתי: 'טוב, זהו - הלך עליי'".
שיר סיפרה כי השכנה ממול התקשרה אליה ואמרה ששורפים את הבית שבו היא נמצאת. "זו הייתה בחירה של למות לאט בשרפה או לצאת - שיירו בי מהר", שיתפה. היא החליטה לנסות ולברוח לבית השכנה, תוך שהיא תופסת סכינים מהמטבח. לפתע, שיר הבחינה שביתה של מרים עולה בלהבות. במקום לרוץ לבית השכנה - שיר החליטה לרוץ לביתה של מרים ולנסות לעזור לה.
כשמסביב ירי בלתי פוסק ומחבלים שממשיכים להצית בתים ברחוב, שיר ניסתה לתפוס צינור מים ולכבות את האש הבוערת בביתה של מרים, אך לא היה די זמן והאש הלכה והתחזקה. שיר החליטה לרוץ אל חלון הממ"ד של מרים ולנסות לפרוץ אותו מבחוץ: "שבתי את החלון, נכנסתי פנימה. שפכתי על מרים מים, שמתי עליה מגבת ונתתי לה סטירות עד שהיא התחילה להגיב. כשראיתי שהיא חיה - הלכתי להזעיק עזרה".
"עד עכשיו אני ככה - הפכתי לחיה"
באותו זמן הגיע אריאל לב, תלמיד של מרים ושכן שלה: "ראיתי שהחלון פתוח וזינקתי פנימה", שחזר אריאל. "מרים הייתה שכובה על ערמת בגדים וכשבאתי להרים אותה - הייתי בטוח שאני מוציא גופה". אריאל ושכן נוסף שהגיע לעזור הצליחו למשוך את מרים מהחלון כשהיא מחוסרת הכרה. פתאום החלי רי לכיוונם. אריאל והשכן הרימו אותה והתחילו לרוץ לעבר בית השכנה, שם השקו אותה במים.
המחבלים התבצרו בבית ממול, ולאורך שעות ארוכות ניסו לפרוץ את דלת הממ"ד בבית בעזרת ירי ורימונים, כשבתוך החדר כולם שמרו על שקט מוחלט, תוך שהם מטפלים במרים ומרגיעים אותה. כשנשאלה שיר על תחושותיה ברגעים האלו, השיבה: "מבחינה רגשית? כלום. עד עכשיו אני ככה - הפכתי לחיה. לא היה זמן לפחד או לחשוב".
אחרי יותר מ-7 שעות, הם שמעו בפעם הראשונה קולות בעברית. בגלל הפחד שאחז בהם, הם החליטו שלא לפתוח את דלת הממ"ד גם כשבצד השני הבטיחו להם שמדובר בחיילים ישראלים. רק כאשר הגיעו לוחמות ברדלס, הם הסכימו לפתוח את הדלת למשמע קולות של נשים. שיר סיפרה שהם נאלצו להתפנות עצמאית עד לצומת גבולות, שם חיכו האמבולנסים שפינו את מרים - תוך שהאזור עדיין שורץ מחבלים.
"זאת הפקרות מספר 2"
רק 200 תושבים היו בקיבוץ חולית הקטן - 12 מהם נרצחו ב-7 באוקטובר, יחד עם 3 עובדים זרים שעבדו בקיבוץ. לצד האובדן, מרים ושאר הניצולים נושאים תחושות קשות מהתופת. "אנחנו עקורים - אין בית, אין לאן לחזור", זעקה מרים. "מה בדיוק נעשה? אנחנו אמורים לעבור לרביבים בסוף יוני ועכשיו הכול תקוע. למה? זאת ממש הפקרות מספר 2".
מאז אותה שבת, שוהים הניצולים יחד עם בני הקיבוץ בעין גדי - בינתיים לא נמצא להם פתרון מול מנהלת תקומה. גם 5 חודשים אחרי השבת האיומה ההיא, הם מרגישים לבד. אותה מדינה שלא הייתה שם באותה השבת - עדיין לא נכנסה לאירוע. הם נאחזים בינתיים באנשים הטובים - נקודות האור בתוך החושך הזה. "אני פה בזכותם. אם לא התושייה שלהם - אני לא הייתי כאן", אמרה מרים.