ב-100 הימים האחרונים, 419 ילדים התווספו לרשימה העצובה של יתומי צה"ל וכוחות הביטחון. מרביתם איבדו אבות, שבעה מהם איבדו אימהות.

שלושת האחים מיקה, אוריה ורזי, איבדו את אביהם, סא"ל אלי גינסבורג ז"ל. אחרי יותר מ-20 שנה בצבא, רובן בשייטת ובשלוש השנים האחרונות כמפקד הלוט"ר, הוא סופסוף יצא לחופשת השחרור. כבר היו להם כרטיסים לתאילנד ועוד המון תוכניות, אבל אז הגיע 7 באוקטובר - ולפני שהילדים קמו, הוא כבר יצא לכיוון בארי.

ילדיו של סא"ל אלי ז"ל
ילדיו של סא"ל אלי ז"ל

"מהיום הראשון הייתה לי תחושה ממש רעה", משתפת בתו, מיקה. "הוא הפסיק לענות לנו בראשון בערב, והיה וי אחד בוואטסאפ, אפור. בתוך תוכי ידעתי שכנראה שהוא כבר לא בחיים". ב-6:30 אמה העירה אותה ובישרה לה את הנורא מכל - אבא נהרג. אלא שזו לא הפעם הראשונה שאמה, מלכי, קוברת אהוב. מי שהיה ארוסה, ארז אשכנזי, חברו הטוב של אלי מהצוות בשייטת, נהרג גם הוא בעזה ב-2003. "חיבקתי אותה ואמרתי לה שזה לא מגיע לה לעבור את זה פעם שנייה", מספרת מיקה.

מיקה, בתו של סא"ל אלי ז"ל
מיקה, בתו של סא"ל אלי ז"ל

כמו שלושת האחים גינסבורג, גם האחיות שקד, כרמל וגפן איבדו את אביהן, רס"ן אריה ריין ז"ל, במלחמה. מאז הן עולות לקברו, מה שהספיק להפוך כבר למסורת, מביאות את עוגיות השוקולד צ'יפס שכה אהב ואוכלות ליד קברו. כך, מספרת שקד, "אני יותר קרובה לאבא".

קברו של רס"ן אריה ריין ז"ל
קברו של רס"ן אריה ריין ז"ל

על אבא אריה היו צוחקים שהוא "האריה שאהב טנק", עד כדי כך אהב את המילואים ואת השריון. מאז 7 באוקטובר יצא רק ארבע פעמים הביתה; פעם אחת כדי לעבור מרחובות לקיבוץ משמרות, ופעם אחת כדי לחגוג יום הולדת לתאומות כרמל וגפן.

משפחתו של רס"ן אריה ריין ז"ל
משפחתו של רס"ן אריה ריין ז"ל

געגועים לדברים הקטנים

שקד מספרת על הגעגועים לאביה, וכי הגעגועים אליו עזים במיוחד בלילה: "כל ערב היה נותן לי חיבוק לפני שהייתי הולכת לישון, אז אני מדמיינת שהוא בא ונותן לי חיבוק. זה מוזר שהוא היה פה, ועכשיו הוא לא פה". גם כרמל הקטנה משתפת, "היה לי כיף לחבק את אבא".

שקד, בתו של רס"ן אריה ריין ז"ל
שקד, בתו של רס"ן אריה ריין ז"ל

דבר שמשותף לאחים גינסבורג ולאחיות ריין הוא שכולם מתגעגעים דווקא לדברים הקטנים, אלה שנראים כה בנאליים, מובנים מאליהם, אך במבט לאחור נראים כמו הזכרונות הזכורים ביותר. "הוא תמיד היה צולה לחם עם ביצה בתוכו, עושה בתוכו חור - אנחנו קוראים לזה צוללת", מספר אוריה בגעגועים. הוא מספר גם על הפעם שבה חגג מסיבת סיו של כיתה ו', כשאביו היה אמור להיות בצבא - אך ביטל הכל - והגיע. גם שקד ריין נזכרת בזיכרון קטן, אך מתוק: "כשהייתי בוכה הוא היה הופך אותי - הוא היה קורא לזה 'דקש' במקום 'שקד', הפוך, וצחקתי". 

אוריה, בנו של סא"ל אלי ז"ל
אוריה, בנו של סא"ל אלי ז"ל

האחים גינסבורג מסכימים פה אחד שאביהם היה מוכן לקטוף בשבילם את הירח. "זה מעציב אותי לחשוב על זה", אומר אוריה. "אנחנו מאוד גאים בו", חולקת מיקה, "אבל הוא פשוט היה אבא לפני שהוא היה גיבור, לפני שהוא היה חייל ומפקד - הוא היה אבא שלנו".