"סרט של טרנטינו פוגש את המציאות": יונס אלגירנאווי אב ל-6 מרהט, התעורר ב-7 באוקטובר לעוד יום עבודה שגרתי בשמירה על חוות הזרעים בה עובד, אבל כשהמחבלים הגיעו וחיפשו את "היהודים", הוא לא יכל לעמוד מנגד, סיכן את חייו והציל שמונה מבלים שנמלטו ממסיבת הנובה. צפו.
"ביום שבת, קרוב לשעה 6:00, שמעתי טילים יוצאים לשטח ישראל. הייתי ביחד עם 24 תאילנדים. ב-7:15 הבן שלי מתקשר אליי, אומר לי: 'אבא, תיזהר, יש חדירת מחבלים לשטח ישראל'", סיפר יונס ל-N12. "ראיתי מחבלים רצים בכמויות, וכבר אמרו לי שהם הגיעו לבארי – מרחק של 2 ק"מ מאיתנו. כל אחד מהתאילנדים תפס סכין, מעדר, ברזלים. לא היה לנו עוד במה להגן על עצמנו".
במקביל, 8 חבר'ה שבילו במסיבת הנובה, נמלטים יחד מהמחבלים שדולקים אחריהם, עד שמצאו מסתור בתוך החממות באמצע השדה הפתוח. בשלב מסוים הם מחליטים להתרחק עוד וכך מגיעים לחווה שיונס שומר עליה. אלא שבתחילה חשבו שיונס הוא אחד המחבלים. "אני מבין שיש לו מבטא ערבי, אני ישר נדרך. יכול להיות שיונס מעזה", סיפר שלו ביטון. לאחר כמה דקות, הם הבינו שאפשר לסמוך על יונס – וביקשו את עזרתו.
"יונס קיבל אותנו, הביא לנו אוכל ומים. היה לנו קשה. היינו אחרי 8 ק"מ ריצה", שיחזר ניב ראובני ועתיר ויניקוב הוסיף: "אני סמכתי עליו במאה אחוז. הוא פתח לנו שולחן". יונס והשמונה חשבו גם על הרגע שהנורא מכל יקרה – שהמחבלים יגיעו. "אמרתי להם: 'חס וחלילה, אם הם יבואו, אז נתחבא כולנו בכותנה'".
ואז זה קרה. התאילנדי ששמר על החווה הגיע אליהם בריצה ובישר להם: 'המחבלים באים'. אנחנו שומעים את יונס צועק לנו: 'יש פה מחבלים, יש פה מחבלים, תסתתרו, תסתתרו', סיפר ראובני על רגעי החרדה.
השמונה ראו פתח בתחתית של אחד המבנים, והחליטו לזחול לתוכו. בינתיים, יונס החל לנהל שיחה עם המחבלים. "התחלתי לדבר איתו בערבית", סיפר יונס. "הוא אמר לי: 'תוציא לי את היהודים שאצלך. יש אצלך יהודים ערומים'. אני השבתי: 'אין לי יהודים. אני לבד'. אמרתי לו שאני ערבי-מוסלמי מרהט".
"אתה רואה אותם בעיניים, אתה מרגיש ממש חסר אונים. אין לך מה לעשות, ואנחנו מתחת למבנה צפוף, שגם אם הם קולטים אותנו אין לנו זמן לצאת עכשיו ולברוח", סיפר אייל רחמים. המחבלים המשיכו להתעקש ולדרוש מיונס להסגיר את הצעירים.
"זה הרגיש כאילו אנחנו בסצנת פתיחה של "ממזרים חסרי כבוד". כשיש את היהודים שמסתתרים והקצין הנאצי שנכנס ומחפש אותם. קצת בגרסה שונה כמובן. אבל ללא ספק עבר בראש", סיפר ויניקוב.
גם כשהמחבלים על האופנועים עזבו הם לא הסכימו לצאת. חששו לחייהם וגם פחדו מיונס שחלילה יחשוף אותם. "פחדנו שאולי יונס יפחד בעצמו ואולי הם מכוונים לו אקדח לראש ומבקשים ממנו להוביל אותם אלינו. זו הייתה סיטואציה שרצה לנו בראש", סיפר רחמים וביטון הוסיף: "אף אחד לא רצה לקחת סיכון ופשוט מחליטים להישאר שם. אף אחד לא באמת מגיב. יונס קורא לנו, לדעתי, לפחות 20 דקות, חצי שעה אם לא יותר ואנחנו, דממת אלחוט".
לבסוף, יונס איתר את החבורה מתחת לבניין וצועק לעברם לצאת כי הצליח להשיג להם חילוץ. "למה אתם לא עונים לי?!", אמר להם יונס ותהה: "אתם פחדתם שאני אלשין עליכם? אמרתי לכם – אני אמשיך לשמור עליכם עד הסוף". רק בשעת צוהריים באים לחלץ אותם משדות הקטל אזרחים אמיצים שנסעו אל המקום והוציאו את כל השמונה בשני רכבים.
גם כשחשבנו שבמדינת ישראל כבר לא נשמע סיפורים כאלה על דילמות של אומץ ומוסר, הגבורה של יונס מלמדת אותנו שיש מעשים שאי אפשר למסגר או להגדיר. זה לא סיפור אחד קטן ושולי, זה הסיפור הישראלי כולו על מורכבות היחסים בין כל חלקי החברה והבחירה באנושיות.
הסיפור הזה גם מלמד אותנו שברגעי השפל הכי נמוכים מסתתרת איזו אמת עמוקה. גם בתוך התופת הבוערת מותר לחלום על ימים של סליחה ושל חסד. מותר לשמוח על כף רגל חשופה שפוסעת בשדה חיטה.