"הוא אמר לי, אני אוסף את עצמי והולך קדימה", נזכר גל אייכנר בנער שיקר לליבו. "הוא כבר אז סומן לצבא ועבר את כל המבחנים, וכך הוא התקבל לאחת יחידות המודיעין הכי מסווגות בצה"ל, למד במקביל במכינה קדם-צבאית ואלינו הוא בא לעבוד בסופי שבוע, כשהוא היה יוצא מהמכינה", מספר אייכנר, סמנכ"ל התפעול של חברת סינקופה. "הוא בחור קסם, חוצפן במובן החיובי. ואני בבוקר של 7 באוקטובר, בכל ההיסטריה הזאתי דאגתי רק לו - כי לאחרים, הקשוחים באמת, לא חשבתי שלהם יכול לקרות משהו".
הנער שעליו מספר אייכנר נרצח בביתו בכפר עזה בשבת הנוראית ההיא. קשה לקחת מאייכנר את הפסאדה של הקיבוצניק הקשוח, לוחם לשעבר ביחידה מובחרת, כפי שהוא מציין בגאווה בהמשך הריאיון ("אם רק היו נותנים לי להיכנס לעזה, על אופניים הייתי מחזיר אותם", הוא אומר על החטופים), אבל קשה לפספס את הדמעות שצצות בזווית העין בשלב המוקדם הזה בריאיון: "אני לא הייתי בקיבוץ באותו יום, במקרה. לי ברור שבתוך עשר דקות הייתי אצלו".
השיחה עם מנהלי חברת סינקופה מתחילה בסיפורו של הנער הזה, שאת שמו הם מעדיפים שלא לחשוף - עובד לשעבר בחברה, שעליו הם מרבים בשבחים. כנער בקיבוץ כפר עזה סבל מקשיים אישיים שנבעו מפוסט-טראומה, על רקע המצב הביטחוני, והתקשה למצוא את מקומו בחברה בקיבוץ - וגלגל ההצלה שניתן לו היה העבודה בחברת ההגברה והתאורה שמפעיל הקיבוץ.
סינקופה אולי התחילה לפני כשלושים שנה כמיזם קטן, עוד ענף במשק, אבל בשנים האחרונות מה שהתחיל בהופעות של חבורות זמר ואירועי שירה בציבור נהפך לאחת החברות המובילות בענף - כזו שאמונה על אחזקת פסטיבלים, הופעות ענק ולאחרונה גם התרחבה לפעילות בחו"ל. או כמו שמנסח זאת המנכ"ל עמוס בוקובזה: "התחלנו מחבורות זמר, ואז להסתכל בפארק הירקון כשעל הבמה רולינג סטונס ומאחורה 65,000 איש. זו תמונת הניצחון".
"החברה נהייתה כל כך מזוהה עם הקיבוץ שאני עכשיו ניסיתי להוציא את החברה מכפר עזה בגלל המצב הביטחוני וגל נלחם בי להשאיר", הוא מסביר. "נכון שסינקופה היא כפר עזה וההיפך, גם מבחינתי. אבל עד הגבול שאני לא אהיה מוכן לסכן לא אותי, לא את העובדים וגם לא אותו. עם כל הכבוד".
איך עובד הפלא הזה - חברה מצליחה, בתחום מאוד לא שגרתי, שפועלת משבילי קיבוץ בדרום? "זה מבצע סבתא, ואין מה לעשות", אומר אייכנר. "כי יש חברה שלמה שהולכת לאכול בחדר אוכל - חוץ ממי שבשטח כמובן. וזה גם נהיה קיצוני, כי אם החבר'ה שבשטח עובדים באזור אז מבקשים שיביאו להם אוכל מחדר האוכל. אלה קיבוצניקים שלא רוצים שאני אביא להם שווארמה מאופקים אלא מחדר האוכל".
"אבא של הנער ההוא היה פוגש אותי כמעט כל בוקר, חונים אחד ליד השני. אז כל פעם הוא היה שואל 'מה קורה עם התכשיט שלי?' ומוסיף 'כפכף אותו, תחזיק אותו קצר'", שב ונזכר אייכנר. "זו חברה של קיבוץ. אנשים לא יכולים כל כך להבין את זה, אבל זה אומר ששלושת רבעי קיבוץ עבר אצלנו ולכל אחד יש נגיעה בסינקופה - הבן או הבת שלו עברו אצלנו או שהם צריכים משהו אצלנו".
"השכן שלי, אלי אורגד, שגם הוא נהרג, הייתי בחוץ שותה איתו קפה. והוא כחבר קיבוץ היה מרגיש חופשי להיכנס לחברה לקחת איזה איזולירבנד, והוא גם היה שואל ומתעניין כל הזמן. ככה זה, פוגשים אותך, שואלים שאלות. הקיבוץ זה החברה והחברה זה הקיבוץ. צריך להבין את זה".
לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv
כמו כל כפר עזה, סינקופה נפגעה קשות ב-7 באוקטובר. שלושה מעובדי החברה נרצחו ושניים חטופים בעזה. ואם זה לא מספיק עולם האירועים וההופעות ספג מכה שמתחרה רק בזו שספג בתקופת הקורונה. לפני כמה שבועות קיימו ערב גיבוש לעובדי החברה לצורכי הרמת המורל אחרי האסון ובינתיים הם מסתפקים בעצרות מוצ"ש המתקיימות בכיכר החטופים.
אבל יש אופטימיות: אייכנר חזר רק יום קודם מהשתלמות באירופה וגם האירועים בוא יבואו. אנחנו נפגשים בהרצליה ביום שבו השלימה סינקופה את פינוי המחסן הזמני ששכרה בעיר (תושבי כפר עזה פונו לקיבוץ שפיים), וכעת הם שוב בקיבוץ. אייכנר חזר לקיבוץ - שעדיין לא מיושב - יחד עם צוות קטן, בכדי להפעיל משם את החברה.
"ההישג הכי גדול זה שהוא חזר להרגיש שהקיבוץ זה הבית שלו, ששם הוא מרגיש בנוח, שהעבודה מאוד מעניינת אותו ושהוא מדבר בגאווה על המקום הזה", חוזר עמוס בוקובזה, המנכ"ל והמייסד של החברה אל סיפור אותו הנער שנרצח. "וזה הרבה בזכות העבודה של גל. אני לא הייתי יכול להגיד לא לאימא וזה מה שהוביל אותי, כי לא סתם אומרים מי שמציל נפש אחת בישראל כאילו הציל עולם ומלואו. אבל משם לקח את זה לידיים גל, שעשה איתו את כל המסלול. ואתה יודע לחשוב שזו הייתה נפש אבודה, שפתאום הוא הולך לצבא ליחידה מובחרת ושהוא רואה את עצמו חלק מהחברה ואוהב את מה שהוא עושה".
אבל חברה קיבוצניקית פירושו גם הווי, והרבה ממנו, ועוד בענף רווי בילויים ומסיבות. המנהלים מלאים כרימון בסיפורי הוללות או סתם זכרונות נעימים של גאוות יחידה משפחתית. ושם אחד שחוזר מאחורי כמעט כל אחד מהסיפורים: ברמן - גלי וזיו ברמן. שני האחים התאומים שנחטפו לעזה מביתם בקיבוץ היו הרבה מעבר לעובדי סינקופה, הם היו הרוח החיה בחברה.
"היינו שם בפרויקט של איזה בן אדם מאוד מאוד עשיר", נזכר אייכנר. "הצוות כבר היה גמור, קרעו אותנו שם. זיו היה שם וגלי בארץ ואמרו לי שחייבים להביא את גלי. גלי הוא קודם כל מוטיבטור, יש אנשים שהם מוטיבטורים. אני יושב במשרד ויש לי דלת לרמפה של ההעמסות והפריקות, אותי מעניין מה קורה שם, לא במשרד. הוא היה נכנס למשרד ואתה שומע אותו כבר מקילומטר: 'שא-לום!', בשנייה לכולם נמתח החיוך, פתאום כל המשרד על קוצים".
והקשר של משפחת ברמן אינו מתמצה רק בתאומים הצעירים. גם עידן אחיהם הגדול עבד בעבר בחברה. גם אביהם דורון עבד בה. לפני מספר שנים חלה דורון ברמן בפרקינסון. לבקשת המשפחה הוא נקלט לעבודה בסינקופה בכדי להיות פעיל, עד שהמחלה כבר לא אפשרה לו עוד. "הוא היה נהג הבית, עשה שליחויות, כל מה שהוא יכול לעשות", אומר בוקובזה. "משכנו איתו מתוך רצון ומאבק כי אנחנו מאוד אוהבים אותו ואת המשפחה, ולא לדבר על הילדים. עד הרגע שהוא כבר לא יכול היה יותר, אז אשתו שהיא מלאך בפני עצמה באה ואמרה, 'עמוס תודה, דורון הולך הביתה'".
"הם ילדים טובים וחרוצים", אומר אייכנר על התאומים. "שאוהבים כדורגל, מסיבות ובחורות, כמו כל צעיר אחר. גלי היה טוב מאוד במה שהוא עושה, זיו היה יותר 'בכיין', אבל הם תאומים אז גלי כל הזמן גרר אותו קדימה, עד שזיו עשה את קפיצת המדרגה שלו. אני הייתי מגיע לכל מפיקה והייתי אומר לה 'נעים מאוד. תכירי זה גלי, הבחור הכי יפה בסינקופה. בהצלחה'. גלי הוא דוגמן כן? שיהיה ברור". אייכנר מוסיף: "הייתי קורא להם שוורצנגר ודה ויטו. אבל עכשיו זיו כבר לא כל כך שמנמן. הם צוות מעולה".
"גל הגיע אליי ואמר שאנחנו עושים את העצרת בשביל הברמנים, לא בשביל אף אחד אחר, וזו הסיבה שאני הסכמתי", אומר בוקובזה. "אנחנו עושים את זה בשביל החברה, כי אני מבחינתי בחודש הראשון לא הייתי מסוגל. אבל כל יתר המנהלים לקחו את החברה וניסו להשאיר אותה מעל המים. אם זה היה תלוי בי - שלושה חודשים יורדים למחתרת ולא מדברים עם אף אחד. זה אחד היתרונות שזה לא בעל בית פרטי, שיש פה הרבה מאוד עקרונות, יש גם אידיאולוגיה מעבר לעניין המסחרי".
גולת הכותרת בעבודתם של התאומים ברמן היה הפסטיגל - אירוע הענק השנתי, שגם עליו אמון צוות סינקופה, מה שכרוך בשלושה חודשי עבודה אינטנסיביים מאוד. גלי ברמן מרכז את הצוות הממונה על התאורה והחשמל באירוע הענקי הזה. אליו ואל יניב סוריק, מנהל מחלקת התאורה. צמודה חבורת עובדים שהתברכה בכינוי "הפולואיסטים". "הפולואיסטים זה בעצם 'הכיתה הטיפולית' של הפסטיגל", מסביר סוריק. "לרוב זה נגמר בצחוקים, ולפעמים זה נגמר גם בהשעיות הביתה. גלי וזיוי הם הלב של הדבר הזה. מבחינה חברתית ידוע לכל ההפקה שהפולואיסטים זה אנשים שאתה רוצה להיות קרוב אליהם. יש שם רקדניות, יש הרבה אדרנלין. ויש שם גם חבר'ה מפורסמים".
ואפרופו מפורסמים והחיכוך המתמיד של גל וזיו איתם. בשולחן עולה שמו של אומן ישראלי מפורסם ביותר שהכיר את התאומים בפסטיגל והיה לחבר קרוב שלהם. טלי, אימם, מספרת שמבלי רצון להיחשף הוא סייע לאחרונה למשפחתם המתמודדת עם הטיפול באב החולה כשהתאומים חטופים בעזה. "הוא כל הזמן אומר שני דברים לגביהם", מציין סוריק. "אחד, שכשהם יחזרו מהשבי הוא לא ירחם עליהם וייתן להם בראש בפיפ"א, כי מבחינתו זה לא תירוץ שהם לא נגעו בשלט כל כך הרבה זמן. ודבר שני, זה שהוא מנצח אותם גם עם שלט של מזגן".