בבוקר השבת הנוראה של 7 באוקטובר ישב מישל ניסנבאום בביתו שבשדרות. אך כשהחלה לזרום המידע על הנעשה באזור, הוא בחר לעזוב את הבית הבטוח, יחסית, ולצאת לכיוון רעים. שם, בבסיס הצבאי שסמוך לקיבוץ, היתה באותו הבוקר נכדתו בת ה-4 וחצי, יחד עם אביה, קצין קבע ובנותיו ביקשו ממנו שייסע ויחלץ את הנכדה.
כשיצא מהבית עוד היה בקשר עם משפחתו, אך בשלב מסוים ומוקדם יחסית של הנסיעה הוא חדל מלענות. הנכדה הקטנה אכן חולצה לבסוף מהבסיס שעות מאוחר יותר, אבל עקבותיו של הסב, מישל, נעלמו בעודו עושה את הדרך. בסרטון שפרסם חמאס מאוחר יותר באותו יום מופיע מחבל המציג את מסמכיו האישיים של ניסנבאום. אך לא אותו עצמו. מאז לא התקבל כל מידע נוסף על מישל ניסנבאום, שנחטף לעזה יחד עם רכבו. ניסנבאום הוא החטוף היחיד מבין תושבי העיר שדרות.
בין עיסוקיו השונים עבד מישל אצל אורי אלון ממושב תלמי יוסף, שהקים לפני 20 שנה את חוות "שביל הסלט". אלון, אגרונום במקצועו, זיהה את השגשוג התיירותי העולה ופורח של הנגב המערבי ושאף להביא לאזור תיירים מכל העולם שיחד עם הכרת מציאות החיים המורכבת בעוטף עזה יגלו את פלאי החקלאות המודרנית ויראו שהירקות שמרכיבים את הסלט לא פשוט נחתו יום אחד בסופר. ומכאן שם החווה.
כשחיפש אלון לפני שמונה שנים מדריך שיוכל לארח ולהדריך קבוצות מאמריקה הלטינית הביאו אותו לבסוף החיפושים אל מישל ניסנבאום, שאחייניתו עבדה אז כפקידה בחווה. מישל, אז תושב קיבוץ עין השלושה הסמוך, נולד בברזיל ועלה ארצה בגיל 13 ובנוסף התגורר מספר שנים גם בארגנטינה.
למישל, שעובד גם כטכנאי מחשבים, ללא היה קשר של ממש לא לחקלאות וגם לא לתיירות, אבל האחיינית המליצה ועם שליטה מוחלטת בפורטוגזית ובספרדית, ניסנבאום החליק בקלילות לתפקיד. ולמעשה, בגיל 50, מצא את עצמו ניסנבאום מתחיל קריירה חדשה נוספת.
"הוא עשה את זה באהבה גדולה, הוא פשוט בן אדם שאוהב אנשים", מעיד אלון. "ולכן הוא בא והתחבר למטיילים השונים, אם זה קבוצות של ארגנטינאים שהוא התחיל איתם וכמובן גם ברזילאים, והקבוצות של ישראלים. והמשימות האחרונות שלו היו ילדים בדואים מהפזורה שמגיעים אליי לסיורים מקצועיים, כדי ללמוד על היי-טק חקלאי במדבר".
"רצה לעשות בשביל הארץ"
את הכבישים הצרים והארוכים של העוטף, הכיר מישל היטב. במסגרת עבודתו היה לדמות מוכרת באזור והעניק שירות כטכנאי לרבים בקיבוצים ובמושבים באזור. בין לקוחותיו היו גם רבים מהמשקים החקלאיים באזור, וכך את מרבית יומו היה מעביר בנסיעות לאורך ולרוחבו של הנגב המערבי. החיים בדרכים ובעיקר יחסי האנוש המעולים שלו שעליהם מעידים כל מכריו הובילו אותו לפני כשנתיים למנף את הניסיון שצבר כמדריך ב"שביל הסלט" והוא נרשם לקורס למורי דרך.
"הוא אמר שהדבר הכי חשוב שעשו לו בחיים זה ששלחו אותו לארץ", מספר טירן חדד מבאר שבע, חברו של מישל לקורס, על עלייתו של ניסנבאום לארץ כנער, לבד ללא הוריו שנותרו בברזיל. "הוא סיפר שהוא התחיל כבר להתרועע עם קבוצות לא סימפטיות בברזיל, ואמר שאם הוא היה מאחר את הרכבת הוא היה היום במקום אחר לגמרי. הארץ הצילה אותו, 'אז עכשיו אני עושה בשביל הארץ'. ככה הוא אמר".
קורס מדריכי דרך כולל כמות עצומה של סיורי ברחבי הארץ, כמעט אחת לשבוע, במשך שנתיים. אינטנסיביות שכזו יוצרת לרוב קרבה ואינטימיות. אבל חדד, שהיה שכנו הקבוע של ניסנבאום למושב האוטובוס, מספר שמישל הוא מופנם מטבעו. "הוא היה די סגור. הוא סיפר בכמה מילים על הרקע שלו. אבל במשך כל הזמן גם ראית שהוא עסוק בטלפון כל הזמן, עסוק בלתת שירות, תוך כדי שהוא מטייל. בקורס, כשאתה מטייל אתה צריך לרשום את כל מה שאתה רואה ולהגיש את זה כדוח. והוא רוב הזמן הזה היה עם טלפונים".
"המשפחה הייתה חשובה לו"
"אני בדרך כלל לא מאשר להם לדבר בטלפון, לא בסיורים ולא בשיעורים", אומר מרק חדד, תושב מיתר, מנהל הקורס שהתקיים בבאר שבע. "אבל אתה פה מזהה בן אדם שאמור לתת כאן ועכשיו שירות. כשמדובר בפרנסה, קשה מאוד לבוא ולהגיד לבן אדם. 'תתנתק'". וחברו של מישל לקורס, אייל עורב מתערב ומוסיף: "אגב, אחרי יום סיור כזה מפרך הוא עוד הלך לתת שירות. הוא היה יורד בלטרון לוקח משם את הרכב כדי לתת שירות".
"אני מנתח את השיחות שלי איתו", אומר טירן, "על כמה הייתה קשה לו ההתאקלמות בארץ והסביבה המשפחתית", הוא מספר. "אז בין המשפטים, אתה הבנת שאחת המטרות הכי חשובות לו זה המשפחה. כלומר, 'עד שהגעתי לזה שיש לי כבר משפחה משלי, אני לא אתן לשום דבר שיפרק את זה'. היה לו חשוב לשמור על המשפחתיות. הרי תמיד אתה תרצה לשמור את מה שהיה חסר לך. וזה היה חסר לו". חדד מספר שהוא והחברים לספסלי הלימוד בקורס לא היו מופתעים שניסנבאום נחטף דווקא כשיצא למבצע לחילוץ נכדתו.
"היו לו קשיים והוא התגבר"
"גם אני מורה דרך ואני יודע כמה זה קשה, בטח אם אתה עולה שזו לא שפה האם שלך, ללמוד את כל ההיסטוריה ואת כל מה שמורה דרך אמור לדעת. היו לו קשיים רבים והוא התגבר והתמודד", אומר אלון מעסיקו של מישל ב"שביל הסלט". ואכן, אחד האתגרים הבולטים שבפניו ניצב ניסנבאום בניסיונו לפתח קריירה חדשה היה, בנוסף להתמודדות עם השפה העברית, גם המעבר מהעולם הטכני שממנו הוא מגיע לעולמות תוכן חדשים.
"שישי, יום לפני החג, נתתי לו יום מנוחה. בשאר הימים הוא יום-יום היה פה והדריך בעיקר ישראלים", מספר אלון. הימים שקדמו לשבת הארורה היו ימי חול המועד סוכות, תקופת שיא של ביקורים בחווה ובשבוע הזה, הוא מספר, עבד ניסנבאום אף יותר מרגיל, ולמרות מצבו הבריאותי. ניסנבאום בן ה-59 הוא חולה קרוהן וסוכרת ומטופל בשלל תרופות, בין היתר גם קנאביס רפואי. "מישל יש לו מסירות אין קץ. והוא סובל מכאבים. מעולם הוא לא דפק ברז. מעולם. והיו לו כאבי תופת. הוא התמודד איתם ואף אחד לא יודע כלום. רק אני עם העין החדה שלי באתי ושאלתי, 'מישל מה קורה? איך אתה מתפקד?' והוא עונה 'אין מה לעשות, זו עבודה ואני התחייבתי'. יש קבוצה שמחכה ואני סובל, אבל אני אתמיד עם זה. וכך, עם המסירות שלו היה מעביר 3-2 סיורים ביום".
לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv