שבת 7 באוקטובר הייתה אמורה להיות השבת האחרונה לפני היציאה לחופשת שחרור של רועי נהרי ז"ל והצוות שלו. כשבאותו הבוקר החלו להגיע דיווחים על חדירת מחבלים, יצאו חברי הלוחמים מהמוצב בצור הדסה לעוטף עזה להילחם. במשך יום שלם עברו מקרב לקרב, כשרועי ז"ל מוביל את הצוות בתושייה ובעוז - עד הקרב האחרון שלו.
לאחר מותו של רועי החליט בר, אחיו התאום, עם האחים הקטנים רותם ועומר, ועם ההורים, איריס ורונן, שהם חייבים לצעוד בעצמם במסע האחרון שצעד. כשהצוות של רועי ז"ל השתחרר - זה סוף-סוף קרה. צוות נהרי לקח את המשפחה למסע אל תוך התופת של אותה השבת, להחלטות האמיצות שרועי קיבל ולאנשים שפגשו והצילו, שסוחבים מאז את 7 באוקטובר שלהם, שהפכו בשבת הזו גם לסיפור של רועי ז"ל ושל מי שנשאר עכשיו בלעדיו.
מסע בעקבות צעדיו האחרונים
ב-6:30 של אותו הבוקר הנורא כבר התחילו להגיע סרטונים מהקבוצות של הרבש"צים על כל מה שקורה בדרום. "רועי התקשר, אמר לנו להכין את האנשים והערנו את כולם", מספר גיא, לוחם בצוות נהרי. "יש משפט של רועי שאני לא אשכח, שהוא רואה אנשים שלוקחים את הזמן והוא נתן צעקה: 'יאללה, רוצו, אנשים נהרגים שם'", משחזר אביתר, לוחם גם הוא בצוות.
ב-8:00 בבוקר הצוות של רועי ז"ל יצא בשני האמרים נפרדים לכיוון שדרות. כשהם הגיעו לעיר בסביבות 9:30, הרחובות כבר היו מלאים ברכבים שרופים וקרבות התנהלו בכמה גזרות. אחד הכוחות בשטח עדכן אותם שישנה חדירת מחבלים בחוף זיקים והם מחליטים לנסוע לשם.
עומרי, לוחם בצוות נהרי, מתאר, "הגענו לחוף, פתחנו שטח על חול ים, שם היו איזה 12 גופות". ינון, לוחם נוסף בצוות, מספר כי לפתע ראו אנשים שהזדהו כאזרחים וסיפרו להם שהם הגיעו לדוג מוקדם בבוקר ואז הגיעו הסירות של המחבלים שהתחילו לירות בכל מי שהיה שם.
בחוף בינתיים לחם כוח של גולני כבר ארבע שעות - ונותר ללא תחמושת. הצוות של רועי ז"ל חבר אליהם ובין האזרחים שהם מצילים בחוף נמצא גם מתן שלמה. הוא ובן דודו הגיעו לדוג בחוף, ובן הדוד נפצע מהירי. שלמה, שחולץ בידי צוות נהרי, מספר על הפגישה עם רועי ז"ל: "כשהגענו לחניה הוא לא הסתכל רגע ימינה או שמאלה, הוא הסתכל בעיניים שלי. הוא בא אליי, אמר לי 'הכול טוב. היי, הכול טוב. לא קרה כלום, אנחנו מוציאים אותך מפה'. כל פעם שבאתי ליפול, הוא פיקס אותי בכל האירוע הזה".
מקרב לקרב
באזור יד מרדכי הצוות נקלע לקרב יריות נוסף מול מחבלים ומשם המשיך לכיוון כפר עזה. כשהשעה כבר 12:00 בצוהריים, מחוץ לקיבוץ חברי הצוות ראו כוחות צבא רבים שממתינים לפקודה להיכנס. הם החלו לעצור את התנועה. "אף אחד לא נותן להיכנס, יש בלגן, אין לי אף איזה מפקד בכיר שיסביר מה קורה", מתאר שלמה, לוחם בצוות נהרי. "מחכים פה איזה דקה-שתיים עד שרועי אומר: 'אני לא מחכה, יש אנשים פצועים, יש הרוגים, יש פה מחבלים בכפר', ונכנסים דוך, פשוט חותכים את כל הכוחות, לא מחכים לאף פקודה".
הוא ממשיך לתאר את ההתקדמות של הכוח. "כל הכביש היה מפוצץ מטענים, מצד ימין, מצד שמאל, כשבחיים לא ראינו מטענים אמיתיים. פה אנחנו פוגשים בכמויות. כל פעם איפה שרועי נמצא, אז זה אומר שאפשר להגיע לשם. איפה שהוא דורך, כנראה שהמטען לא מתפוצץ. ככה אנחנו מתקדמים".
עם הכניסה לקיבוץ נתקל הצוות בקו הבתים הראשון בעשרות מחבלים שמתבצרים בבתים. במשך שלוש שעות הם ניהלו קרב יריות מתוך התעלה ששימשה להם כמחסה היחיד, כשכל כמה זמן יוצא מחבל מאיזה זיג, זורק רימון או מטען. מעל ראשי הלוחמים כדורים שורקים. רק כעבור שלוש שעות מגיע טנק שבעזרתו הם מצליחים לפתוח את הציר ולהיכנס לקיבוץ.
הצוות של רועי ז"ל קיבל התרעה שבבית משפחת כהן בסוף הרחוב ישנם מחבלים שמתבצרים. מה שחברי הצוות לא ידעו, שעם הישמע האזעקות בבוקר המשפחה הצליחה לברוח מהקיבוץ. "זה היה הבית האחרון שהיינו אמורים להיכנס אליו באותו יום. מגיעים לדלת, היא נעולה, אז מגיעים לחלון כמו שעשינו בשאר הבתים", משחזר שלמה. הצוות מחליט להיכנס מבלי לירות, למקרה שהמשפחה שם, אולם לאחר כמה שניות מחבלים פותחים עליהם באש מתוך הבית.
"רועי ואני, רועי מצד ימין של החלון, אני מצד שמאל, אז המחבל זורק לנו עם יד אחת שני רימונים. זה מתפוצץ, אני נופל לתוך הגינה, מאבד הכרה, רועי נפגע, לא יודע ממה כי היה לי את הדם שלו על הפנים ולמעלה על המדים", מספר דניאל, לוחם בצוות נהרי. "אני רואה את רועי הולך די בכוחות עצמו, שם יד על מישהו מימינו ועל מישהו משמאלו, הולך לפנתר, כשהוא הולך עם הרגליים שלו", אומר שלמה.
ארבעה חברי צוות נפגעו בקרב הזה. רועי פונה במסוק לבית החולים סורוקה, כשהצוות בטוח שהוא נפצע קל בפניו. בבית החולים מתברר כי לרועי יש נזק מוחי בלתי הפיך, ויומיים לאחר מכן הוא נפטר. בן 23 במותו.
הערכים שהובילו את רועי ז"ל בחייו, הובילו גם את משפחתו במותו. הם החליטו לתרום את איבריו ובכך רועי הציל חמישה ישראלים נוספים. ליבו הושתל בגבר בן 63, ריאותיו הושתלו בגבר בן 72, הכליה והלבלב שלו הושתלו באישה בת 29, כליה נוספת הושתלה באישה בת 61, והכבד שלו הושתל אצל אולגה פייקין בת ה-44. "זו הייתה, אני מתאר לעצמי, מכיוונו וגם מכיווננו, זכות", מעיד רונן נהרי, אביו של רועי ז"ל. "כמו שהוא הציל אנשים במהלך כל אותה לחימה, גם להציל אנשים במותו".
"הייתי מחבק אותו ולא עוזב"
כל החיים הם היו יחד, התאומים נהרי - בר ורועי, לא נפרדו, עד אותה שבת נוראה. הם גדלו יחד במושב אורה, אהבו לטייל, חובבי ספורט, ותמיד היו רבים ביניהם מי מוצלח יותר, כשכל אחד מתעקש שהשני הוא האח הכי טוב. גם בצבא התגייסו זה אחר זה לצנחנים. באופן נדיר, רועי ז"ל אפילו מונה לפקד על הצוות של בר לאחר שהוא קודם לתפקיד סמ"פ.
לדבריו של בר, אם יכול היה לשבת עם אחיו במקום הקבוע שלהם, היה מביע בפניו כמה הוא חסר לו. "הייתי אומר לו שאני מתגעגע, ושאני כועס שהוא עזב אותי, למרות שאני מבין ואני יודע", הוא אומר בכאב. "והייתי מחבק אותו ולא עוזב".
בר מספר על המחשבות על המשך השירות הצבאי שלו. "אני קצין לוחם, אבל כרגע נמנע ממני לעשות את מה שאני רוצה, שזה להילחם, להיות בפנים", הוא מציין. "המחיר שזה יגרע ממשפחתי... אני לא אוכל לעשות להם את זה. עבורם זה יהיה גיהינום. אני לא מוכן להיות זה שיעשה את זה להם".
הוא משתף, "בימים הראשונים לאירוע הייתי עם אחי בבית החולים, ושם היו לי תחנונים שהלוואי שזה היה אני. הוא מספר אחת בחיים שלי. תמיד. הוא איתי כשאני קם בבוקר והולך לישון. הוא מלווה אותי לכל מקום. והוא חצי מהנפש שלי בסוף".