לצד הכלניות בדרום, הולכים ופורחים גם הסיורים המתוירים באתרי הטבח בעוטף עזה. התושבים המפונים זועמים על ה"תעשייה" של תיירות האסונות שהולכת ומתפתחת, בזמן שהם עדיין לא יכולים לחזור לביתם. "זה הבית שלנו שבו אנחנו עוד לא גרים", מסביר בר חפץ, חקלאי מיישוב נירים בשיחה עם N12, "שיתאפקו שנה, לאן הם ממהרים? עוד לא שיקמנו את הבתים שלנו וכבר מגיעים לשם סקרנים".
חפץ מגדל אבוקדו בקיבוץ נירים. בזמן שמשפחתו מפונה לבאר שבע יחד עם שאר הקיבוץ, הוא חייב להמשיך לעבוד. מדי יום, כך הוא מספר, מגיעים תושבים סקרנים לקיבוץ שלו: "'איפה אפשר לראות בתים שרופים?', ככה ממש הם שואלים את תושבי המקום. זה לא מכוונה רעה, אבל אנשים נרצחו שם".
הוא מבין כי לצורך הסברה לעולם, וגם למען גיוס כספים ליישובים, אין איך להימנע מסיורים בבתים השרופים ובזיכרונות שהתושבים השאירו מאחוריהם - אך הוא לא מצליח להבין כיצד מתקיימים הסיורים המתוירים, שאנשים משלמים עליהם כדי להגיע ולראות את אזורי הטבח.
"רשמית הפכנו לספארי", הוא כתב בפוסט מחאה שפרסם בפייסבוק, והוסיף עקיצה: "חנות המזכרות תיפתח בקרוב". בשיחה עם N12 הוא מוסיף: "היישובים שלנו נטושים, והתושבים מפוזרים בכל חלקי הארץ. למה אנשים סקרנים צריכים להיכנס אלינו אל תוך הבית? זה חוסר כבוד, בטח של חברות שעושות כסף מהעניין הזה". ניסוח המודעות הללו מרגיז אותו במיוחד: "זה באמת נורא. בסופו של דבר הם סקרנים, הרי אף אחד לא הזמין אותם לפה. זה חוסר טעם מוחלט".
"נהיה פה עוד הרבה זמן ויהיה אפשר להגיע ולהזדהות", הוא מדגיש. "אני בטוח שעוד שנה, בתקווה שפחות, כל יישוב יחליט איך הוא רוצה לשמר ולהנציח את מה שקרה אצלו בתוכו. ואז שיעשו כאן סיורים כמה שהם רוצים". והוא מסיים במסר לאותם סקרנים: "אני בכלל ממליץ לא להגיע לאזור השנה, יש כאן עוד מלא צבא. המלחמה עדיין בשיאה, יש עוד חטופים".