העצב אין לו סוף: בין כל הסיפורים של 7 באוקטובר, ישנם את שורדי השואה שנאלצים להתמודד בפעם השנייה עם סיפורי הזוועה מהטבח – ועם האובדן, הכעס והשנאה שלא חשבו שיפגשו שוב בחייהם. כבר יותר משבעה חודשים מאז שבר קופרשטיין נחטף לעזה וסבא מיכאל, ניצול שואה, מרגיש שוב את חוסר האונים אל מול הרוע הבלתי נסבל. "אני עברתי שואה ראשונה, אני עובר עכשיו שואה שנייה", סיפר.
הנכד של שורד השואה שנחטף לעזה
מיכאל קופרשטיין היה רק בן שלוש בזמן השואה. הוא ברח עם אימו מקישינב כשהחלו ההפצצות על העיר. "לא מים ולא אוכל, לא היה כלום. התחלנו לדפוק על דלתות כדי לבקש מים, טיפה עזרה – אבל הדיירים סגרו את הדלתות וצעקו: 'לכו מפה'. היה פחד נוראי".
מיכאל ואימו, עם קבוצה קטנה של אנשים, ברחו לעבר הגבול. במהלך שבועות ארוכים הסתתרו ביערות. אימו של מיכאל השאירה אותו עם חברי הקבוצה ביער וסיכנה את עצמה בניסיון להשיג אוכל מהתושבים באזור. כך שרדו חודשים עד שהגיעו לסטלינגרד. "כשהגענו לשם היא מצאה איזשהו מרתף ושם היינו", שיחזר מיכאל. "אי אפשר היה לצאת. הייתה מלחמה קשה ומי שיצא החוצה כדי להשיג אוכל – לא ידע אם יחזור למרתף".
אחרי שאביו של בר הפך לסיעודי, בר עבר להתגורר אצל סבו וסבתו פאינה. בבוקר 7 באוקטובר יצא לעבוד כסדרן במסיבה ברעים. בשבע בבוקר עוד הספיק לדבר איתם ולומר שהכול בסדר, הוא יוצא הביתה ועוד מעט יחזור.
"ב-12:00 התקשר הנכד שלי והוא סיפר שיש תמונה, עם החבל על הצוואר, עם הידיים קשור", סיפר מיכאל. אחרי שקיבלתי תשובה לזה שהוא בשבי, אני קיבלתי אירוע מוחי". מאז שבר נחטף והאירוע שמיכאל עבר, הראש כבר לא עובד אותו דבר, אבל הלב יודע כל הזמן שהגעגוע לא עוזב. מיכאל רק מתפלל שעוד יזכה לראות אותו, לחבק אותו, את הנכד הראשון שלו שהוא גם הניצחון שלו בארץ ישראל.
"אני דורש להוציא את הילדים שלנו שנמצאים בשבי", אמר מיכאל. אשתו פאינה הוסיפה: "כמה אפשר? כמה? אנחנו גם בני-אדם. אנחנו כבר לא יכולים לסבול את זה שאנשים שם במנהרות האלו. כמה אפשר?".
התחבאה במנזר - והסתתרה במקלט
רחל אחיטוב, בת 90 מקיבוץ נירים, שרדה גם היא את השואה. בזמן המלחמה משפחתה נאלצה לברוח מבלגיה לצרפת, אך כשהבינו שהנאצים הגיעו גם לשם, חזרו חזרה לבלגיה והוריה שלחו אותה ואת אחותה הגדולה למנזר לבנות ואת אחיה התאום למנזר לבנים בתקווה שאם יתחזו לילדים בלגים, יינצלו. "שינו לי את השם כדי שלא ינחשו שאני יהודייה. קראו לי לוסי פטרס", סיפרה.
הוריה ומשפחתה המורחבת נרצחו באושוויץ. בתום המלחמה עברה לבית יתומים. בגיל 14 עלתה לישראל עם עליית הנוער לקיבוץ משמר העמק, וכשהתגייסה לצבא הגיעה דרך הנחל לקיבוץ נירים. "בינתיים לא חושבים על נירים. עוד שומעים יריות והכול. זה לא מקום שאפשר לחיות", מספרת בצער.
בבוקר 7 באוקטובר, עם הישמע האזעקות בעוטף, המטפלת של רחל הכריחה אותה ואת בעלה להיכנס לממ"ד כי היא הבינה שמשהו מתרחש. "שמענו דפיקה בדלת, אז סנצ'ו (המטפלת) תפסה את הידית של הדלת, שלא ייכנסו", מתארת רחל את רגעי האימה.
רחל ובעלה פונו מהממ"ד רק ביום ראשון. בתה סמדר שרדה את הטבח בכפר עזה, נכד נוסף חיסל מחבלים בבית שלו בנירים וניצל עם משפחתו, ולירז הנכדה הייתה באותה שבת במסיבת הנובה עם בעלה והצליחה גם היא להינצל.
מאז שרחל פונתה מהקיבוץ היא מתגוררת בבית אבות בבאר-שבע. זו הפעם הראשונה מאז שהייתה ילדה בשואה שנאלצה לעזוב את ביתה ולברוח שוב.
שרדה את השואה - ואיבדה את נכדה בטבח בבארי
יהודית שוש, שורדת שואה בת 96, איבדה את הנכד שלה שנרצח ב-7 באוקטובר בקיבוץ בארי. היא עצמה נולדה בהונגריה ושרדה עם הוריה ועם אחותה התאומה קלרי. הן היו בנות 16 כשלקחו את אביהן ושאר הגברים לעבודות כפייה. היא ואחותה נשלחו לעבוד בבית חרושת ללבנים.
"שם הייתה האכזבה הכי גדולה שאני עד היום לא אשכח", סיפרה יהודית. "אישה אחת לידי אכלה לחם, החזיקה לחם והיא אכלה, אז אני שאלתי אותה: 'מאין יש לך לחם?'. אז היא אומרת: 'למטה מתרוצצים ילדים. עבור זהב, הם מביאים לי חתיכת לחם'. אז צעקתי לילד: 'אני אשלח לך שרשרת. תביא לי גם לחם כמו לאישה הזאת'. זרקתי את השרשרת. הילד בגיל 7-6 עשה תנועה מכוערת וברח עם השרשרת. עד היום הלחם הזה הכי קדוש לי. אין דבר כזה שהבית שלי בלי לחם".
פעמיים צעדה יהודית בצעדת מוות ושרדה. שמונה קרובי משפחה שצעדו איתה נרצחו ונעלמו. עד היום היא זוכרת היטב את אימת הפחד ואת זוועות המלחמה, שעל חלקם דיברה לראשונה רק עכשיו, כשהמלחמה הציפה שוב הכול.
"מה שהחטופים עוברים, החטופות, כל זה אני עברתי. המלחמה עומדת על שלושה דברים: הרג, אונס וביזה. את כל זה עברתי. כל שלושת השלבים, את כולם", מספרת.
אביו של נוי, גבריאל, סיפר על מותו של נוי בשבת השחורה: "נוי החזיק את הידית של הממ"ד בכוח, לא נתן לאף אחד להיכנס, עד שירו בו דרך הדלת של הממ"ד. הדליקו שם אש ליד הדלת, עשן התחיל להיכנס לממ"ד. מחול לקחה את שלושת הילדים לחלון כדי שינשמו ונאלצה להיפרד מנוי. הוא אמר לה: "תצילי את הילדים", וברגע שהיא עזבה אותו עם חוסם העורקים, הוא כבר איבד את ההכרה מאיבוד דם".
נוי שוש, חבר כיתת הכוננות בקיבוץ בארי, נרצח באותו הבוקר בממ"ד בביתו. הוא השאיר אחריו את אשתו מחול ושלושת ילדיהם הקטנים, שני אחים, הורים ואת סבתא יהודית.
"אני הצלחתי פה להקים משפחה, שני ילדים ושישה נכדים, עכשיו יש לי רק חמישה. אחד נרצח. הלב נקרע. אישה בת 96 צריכה לבכות על נכד? אין לי לילות. אני רק רואה דם. אבל המשאלה שלי היחידה, שהחטופים יחזרו הביתה. הכול צריך לתת, הכול. העיקר להחזיר עוד מי שחי", אמרה יהודית.
אם יש משהו שטבוע בנפשם של ניצולי השואה הוא ההבטחה של לעולם לא עוד. כמה חיכו למדינה יהודית כדי להרגיש בטוחים, כדי להרגיש שיש להם בית, שהם לא לבד. הדור הזה ראה במדינת ישראל נס, עכשיו צריך לעשות הכול כדי שלעולם לא עוד. כדי לקום מחורבן הבית הזה ולהבטיח להם ולנו שיהיה פה בטוח, שיש פה בית, שאנחנו לא לבד.