עמית שני, בן 16 מבארי. את יום ההולדת ציינת בשבי, אם אני זוכרת נכון.
"כן, נכון".
אנחנו מדברים אחרי יום קשה, שבו פורסם שגם יוסי שרעבי, שהיה איתך בשבי, וגם איתי סבירסקי נרצחו בשבי ושניהם היו חיים כששוחררת.
"יוסי באמת שילם מחיר שלא הגיע לו בכלל והוא נחטף, הוחזק שם למעלה מ-100 יום, ובסוף הוא גם נרצח שם. באיזשהו מקום, זו הייתה נחמה שהוא היה איתנו בשבי, הוא היה בוגר, אז הוא היה גם האחראי, היה לו מאוד חשוב שנצא משם. הוא תמיד ניסה לדאוג לנו. אני זוכר גם שאחד המחבלים ששמר עלינו שם שאל אותו: 'אם הייתה לך אפשרות לבחור להוציא את אחד האנשים שפה, במי היית בוחר?' הוא ישר ענה שהיה משחרר אותי או את אופיר אנגל. הוא שם את החיים שלנו לפני החיים שלו".
הוא בעצם היה המבוגר האחראי, דמות אב.
"בדיוק. הרגשתי הרבה יותר בטוח כשהוא היה שם".
במשך 54 ימים היה עמית שני שנחטף מביתו בקיבוץ בארי בשבי בעזה יחד עם שכנו יוסי שרעבי ז"ל וחברו אופיר אנגל ששוחרר איתו. הוא רק בן 16, אבל חזק, קר רוח ומנומק - יושב מול המצלמות שלנו כדי לומר בקול ברור: "אין להם זמן". את יוסי ואיתי ז"ל, כמו את שאר החטופים שלא שרדו בשבי, כבר אי אפשר להציל - אבל יש רבים שזועקים אלינו משם.
"שום דבר מזה לא מגיע להם, הפקירו אותם פעם אחת - אפשרו את זה שיחטפו אותם - ועכשיו זו הפעם השנייה שבה מפקירים אותם שם, כבר 100 יום, חלקם כבר נרצחו", עמית מצהיר. "אני חושב שזה הדבר הכי דחוף שצריך לטפל בו. והכי מהר שאפשר".
אני רוצה רגע לחזור אחורה ל-7 באוקטובר, מה אתה יכול לספר לי על היום הזה?
"התעוררנו מאזעקות צבע אדום ב-6:30. לאט-לאט התחלנו לשמוע את היריות מתקרבות לבית: אני הייתי עם אימא שלי והאחיות שלי בממ"ד. לאט-לאט היריות מתחלפות בפיצוצים של RPG, של רימונים. המחבלים נכנסים יותר ויותר עמוק לקיבוץ - בשלב מסוים, גם לבית שלנו הם נכנסו, שברו דברים, הוציאו אותנו מהממ"ד".
"הם נכנסו עם הנשק, ולי הייתה צלחת חרסינה ביד, פשוט ניסיתי לקפוץ על אחד מהם והוא לקח צעד אחורה בהתחלה, ניסיתי לקחת לו את הנשק - זה לא היה מהלך מחושב, אינסטינקט כזה. אחריו ראיתי עוד שבעה מחבלים שנכנסים, אז ירדתי על הברכיים".
עמית שני מוסיף לתאר את רגע החטיפה: "הם קשרו אותי ואז הוציאו אותנו החוצה, הם שמו אותנו בצד של המדרכה וישר נכנסו והוציאו את משפחת שרעבי גם כן - יוסי, נירה, הבנות ואופיר. הם קשרו את יוסי, הוליכו אותנו למין צומת כזו בקיבוץ ומשם העלו את הגברים ושאר המשפחה נשארה שם מאחור. בהתחלה המחבלים חשבו שאני ואופיר חיילים, זה מה שהם שאלו אותנו ופשוט נסענו נסענו משם לעזה."
"לא חשבתי שייקחו אותנו בשבי", עמית מודה. "חשבתי שייקחו אותנו לשם כדי להרוג אותנו, לא האמנתי שישמרו עלינו חיים. בדרך הלוך לעזה ניסיתי לראות אם יש לי איזושהי הזדמנות להימלט מהרכב, לקפוץ, גם בידיים קשורות. אבל לא הייתה שום אפשרות, הכביש היה עמוס במחבלים. הם הלכו חופשי, לקחו דברים מהקיבוץ לתוך עזה, חפצים, אנשים".
אתה נוסע לשם בערך בצהריים, נכון? - צה"ל לא שם?
"לא. רק מחבלים, כל הדרך. הם לקחו אותנו לתוך עזה אל תוך בניין כזה, שלושתנו ישבנו שם קשורים, הם איימו עלינו עם כל מיני נשקים. צילמו אותנו ומאז היינו שם שלושתנו. נשארנו יחד עד השחרור שלי ושל אופיר. כל הזמן ניסינו לעודד אחד את השני, לומר שיהיה טוב. אחרי שהבנתי שלא הולכים להרוג אותנו, נרגעתי קצת כי חשבתי שעסקה תיקח כמה ימים: חשבתי שאחרי 5-4 ימים כבר תהיה עסקה. ואז זה נמשך ונמשך, בהתחלה אתה חושב 'טוב, שבוע הבא ואז עוד שבוע ועוד אחד'".
ציינת יום הולדת בשבי, ידעת מתי היא?
"כן, כן, זכרתי מתי. היינו בדירה, אז הייתה לנו תחושה של זמן, ידעתי מתי יום ומתי לילה". על תנאי השבי הוא מספר: "אני לא ביקשתי יותר מדי אוכל ומים. אם הייתי צמא התאפקתי, אם הייתי רעב התאפקתי".
לא ביקשת כי העדפת לתקשר איתם כמה שפחות?
"בדיוק, לא רציתי לתקשר איתם יותר מדי, רציתי לחכות שיעבור. יוסי ידע פה ושם ערבית, אז מה שהוא הבין הוא גם ניסה להסביר לנו. הוא גם הצליח לשפר את המצב: יוסי שכנע את המחבלים להפעיל לנו רדיו. עד הרגע שהייתה התלבטות אם להיכנס קרקעית או לא, עד לנקודה הזאת, היה לנו בעצם רדיו, אבל לא ידענו הכול - לא ידענו מה קרה עם המשפחות שלנו, מה קרה עם הקיבוץ, לא ידענו מה היה סדר הגודל".
מה חשבת שקרה למשפחה שלך? אימא, אבא, גם הסבים בקיבוץ.
"אני באמת לא ידעתי. תשמעי, כשחטפו אותנו הם היו מוקפים בשישה מחבלים, זה לא משהו שאתה חושב שיש איך לצאת ממנו".
אם אתה יכול או רוצה לספר - מי החזיק אתכם או איך הם התייחסו אליכם?
"אותנו ספציפית לא עינו פיזית, לא הרביצו לנו, שזה דווקא היה מפתיע. מה שהם עשו היה בעיקר פסיכולוגי – יומיים אחרי שחטפו אותנו אמרו לנו שחמאס הגיע לתל אביב, והוסיפו: 'אתם לא תחזרו, לא רוצים אתכם, אתם תהיו פה שנים'. אבל בשלב מסוים, אתה גם מאמין שאולי זה באמת ייקח הרבה זמן, כי אתה רואה שזה פשוט לא מתקדם".
מה היה, אם אפשר בכלל להגיד, הרגע הכי קשה?
"בשלב מסוים הם נכנסו ואמרו: 'טוב תשמעו, הלילה יש סיכוי גבוה מאוד שתמותו. תכתבו מכתב אחרון. ישבנו אני, יוסי ואופיר, כל אחד כתב מכתב, דף כזה. לא הבנו מה הכוונה - אם הם אומרים את זה סתם, אם זה בגלל ההפצצות או משהו שהם מתכננים לעשות לנו. אבל גם אם אתה לא מאמין, כשאתה כותב את זה, מנסה לסכם את החיים שלך, זה קשוח".
מה כתבת?
"פניתי למשפחה ולחברים".
בעצם אמרו לך לכתוב מכתב פרידה?
"לא אמרו יותר מדי מה הם רוצים שיהיה במכתב, פשוט לכתוב מכתב אחרון".
ומה קרה יום אחרי?
"לא קרה כלום. קמנו ליום רגיל".
איך שורדים שבי? איך שורדים את התקופה הזאת, את הדבר הבלתי נתפס הזה?
"כל הזמן מנסים לומר אחד לשני שיהיה בסדר. היו לנו שיחות על מה יקרה וניסינו לקוות לסוף טוב".
גם עכשיו אחרי השחרור שלך ושל חלק מהחברים שלך - גם מהקיבוץ, גם מהכיתה - יש עדיין יותר מ-100 חטופים שעם חלקם היית, את חלקם אתה מכיר. מה זה אומר לשהות שם כל כך הרבה זמן?
"אני חושב שאפילו אני לא יכול להעיד על כל-כך הרבה זמן. הייתי 54 ימים, וזה הדבר הכי דחוף - הפציעה הנפשית שהם עוברים שם זה לא משהו שיהיה אפשר לרפא אותו אחר כך".
אתה חושש לחיים שלהם?
"ברור. הם לא מוחזקים על ידי אנשים שידאגו להם שם. זה אנשים שבלי בעיה ירצחו אותם".
מתי אתה בעצם מבין שאתה משתחרר?
"אמרו לנו לילה לפני".
נתנו לכם לקחת משם משהו? את המכתבים או את הדברים?
"כלום, הם בדקו שאנחנו לא לוקחים שום דבר. הם לקחו את שלושתנו - אותי ואת אופיר השאירו בתוך מבנה כזה. ויוסי - אפילו לא הספקנו להסתכל עליו, בשלב הזה כנראה לקחו אותו למקום אחר. לא ראינו אותו יותר מאז".
לא נפרדתם?
"לא. אמרו לי וליוסי ש'מחר אנחנו משתחררים' ואת יוסי כבר לקחו משם, ואז התחיל תהליך השחרור".
האמנת שאתה משתחרר?
"כבר נפגשנו עם מי שאמור להשתחרר איתנו, אבל אתה מבין שזה לא באמת בידיים שלך, זה יכול לקרוס כל שנייה. אחת מאלה שהשתחררו איתי, שהייתה לה יותר גישה לרדיו, אמרה שהיא שמעה את אבא שלי באחת הפעמים וככה הבנתי שהוא בחיים. אבל לגבי אימא שלי ואחיות שלי - לא ידעתי מה קורה איתן".
הכריחו חטופים לסמן לחוטפים "היי" ולחייך מול המצלמות בעת השחרור. אני זוכרת שהוא נותן לך שם מים ואתה...
"לקחתי את המים, ברור. זה כבר היה יותר מדי מוגזם אם לא הייתי לוקח. אבל מה שקרה זה שאותי ואת אופיר באמת הורידו ראשונים מהאוטו של חמאס כדי להעביר אותנו לצלב האדום. ואז ישר מתחילה ההצגה שלהם - מביאים לי מים, כולם מסביב אומרים לי לחייך, לנופף וכאלה. אנחנו שמרנו על ראש למטה, כדי לא להסתכל על אף אחד".
חשוב היה לך שלא לשתף פעולה עם הדבר הזה?
"פשוט לא עשיתי את זה. אמרתי לעצמי 'בסדר, זה רק כמה שניות. אל תנופף'".
עמית השתחרר בפעימה השישית יחד עם חלק מחבריו שמבארי ומבית הספר, אופיר פגש את יובל חברתו, בתו של יוסי.
איך החזרה לארץ?
"זה לחזור לחוף מבטחים, לקבל מחדש את כל מה שלא היה לך שם".
כשאתה מגיע לפה אתה גם מבין את גודל האירוע. איך נחשפת למידע?
"בשניידר הביאו לי פסיכולוג. אבל רציתי להתמודד עם הדבר הזה בעצמי. לא סיפרו לי כלום - אז אני לקחתי את הפלאפון ופשוט התחלתי לחפש מה קרה לכל אחד. ואז הבנתי את המצב של הקיבוץ, שהוא חטף מכה כל כך חזקה. המון בתים נשרפו, הקיבוץ הפך לאפר. טבחו שם ב-94 אנשים למוות, בהם גם חלק מהחברים שלי. בכיתה שלי היינו 15, שלושה מהם נרצחו בדרכים נוראיות ועוד שנים נחטפו, נועם ואני".
עכשיו עמית מנסה לחזור לחיים, למציאות שבה אין קיבוץ, אין בית, אין בית ספר. שרידי השכבה מפוזרים יחד עם כל שרידי העוטף. "זה פשוט לחטוף כאפה, אני לא מעכל את זה, אני לא באמת מבין אני חושב. זה משהו שאתה לא תופס - אנשים שהיית איתם מהגן, חברים שלך, אנשים שאתה מכיר כל כך טוב והם פשוט כבר לא פה".
אבל עמית כאן, חזר מהשבי, מעלה את הקילוגרמים שאיבד, גולש קצת, לומד קצת ונודד בין בית שהמשפחה שלו שכרה במרכז לקיבוץ הזמני בים המלח.
לחזור לגור בבית אתם לא יכולים, המלחמה עדיין כאן, מה אתה מרגיש שהמדינה צריכה לעשות עכשיו?
"אני מאוד מקווה שיהיה אפשר לחזור לגור שם ושהקיבוץ ישתקם, אבל לקחו עלינו ועל תושבי העוטף סיכון כשאפשרו לחמאס להתקיים ולהתעצם, וראינו איך הדבר הזה נגמר. אי אפשר שייקחו את הסיכון הזה גם על גבם של החטופים שנשארו שם".
אז נראה שחזינו בנס גלוי, כשהפנים של עמית והמשוחררים האחרים ירדו מהשלטים וחזרו אלינו. אבל היום, עצרות משפחות החטופים מרגישות יותר כמו עצרות זיכרון: הפרצופים של החטופים על השלטים מתמעטים - לא כי הם חזרו אלא כי הם מתים.
"הם הופקרו פעם אחת ועכשיו הם מפקירים אותם בפעם שנייה, ומי שבסופו של דבר משלם את המחיר זה הם", מסביר עמית. "מי שהמדינה הכי חייבת לו, זה הם. אין כבר מישהו שיוכל לחפות על מה שהם עברו, צריך להחזיר אותם הכי מהר שאפשר. לכל דבר אחר שירצו יהיה זמן ומקום, אבל זה לא דחוף כמו החטופים. הם סובלים שם עכשיו ובינתיים הדבר היחיד שקורה להם זה שהם נהרגים שם. כל מי שיצא משם - יצא במזל. לאיתי וליוסי לא היה מזל. אבל יש עוד 134 שאותם עדיין אפשר וחייבים להציל משם".